טיב קידושין סט

והשתא משמע ליה מהא גופא דקאמר ולאו משום דס"ל דשמואל וקשה איך ס"ד דס"ל דשמואל דא"כ היה להם להורות לכ"ע לפרוש מהם אלא ודאי גם בדשמואל אין הולד ממזר וכן משמע בלשון רמ"ה שהובא בטור שכתב ולא שרינן לה משמע דהולד אינו פסול דאל"כ איך שתיק שתקי הרמ"ה והטור לבאר זה

ומה שהוקשה להם הא בלא"ה חיישינן שמא ש"פ במדי י"ל דנ"מ באמר בפירוש התקדשי לי בדבר זה שש"פ וכ"כ הדרישה בתחילת דבריו ומ"ש עוד דקאי אולד מי ישמע לדבר זה למיעל פילא בקופא דמחטא

גם י"ל כמה. נפ"מ שכתבתי לעיל היכא דלא שייך דשמואל. גם יש לפרש הך חלוקה שכתב הרמ"ה ואם אפשר להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת קדושין חיישינן להו ולא שרינן לה כו' ולא מבעי' אם ידוע שיש עדים שיודעין אלא אפילו יצא קול שיש עדים שהי' ש"פ חיישינן להו אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה וקרוב עכ"ל. ויש לפרש חלוקה זו בקידשה בכסף עצמו ולפי מה שהובא לפנינו אינו ש"פ כגון שהיו חתיכות קטנות ועכשיו כפי דברי האשה אינו ש"פ לפי מה שהוא לפנינו ויש קול שהיה אז משקלו כחצי שעורה וע"כ נאבד ממנו קצת או נשחק ממנו וכה"ג

וניכרין דברי אמת שהטור העתיק לשון הרמ"ה מן החידושין ושם כתב כן אעובדא דרב חסדא ולא חייש לדשמואל וכתב מה שעולה לפ"ז והטור לא נמנע להעתיקו דנ"מ לדידן בקידשה בחפץ והתנה שיהיה שוה כ"כ ועכשיו אינו שוה ויש לחוש שהיה שוה או עכ"פ נראה דגם בזה הולד כשר

וכן יש להוכיח מלשון הרמ"ה עצמו שכתב לא מבעי' אם ידוע שיש עדים שיודעין ולא הזכיר בזה שהי' יודעין שהיה ש"פ והיינו דבידוע שיודעין שש"פ פשיטא דהוה קדושין אלא ודאי קאמר שיודעין שיש עדים אם היה שוה אז פרוטה א"כ אי אפשר לומר שהולד יהיה. ממזר בזה דודאי כיון דמדינא אזלינן בתר השתא א"כ מסתמא נחזיק שלא יאמרו העדים שהיה ש"פ כשיבואו לפנינו וע"כ אינו רק לכתחילה לא מקלינן שמא למחר יבאו עדים ויעידו ונמצא בני' ממזרים א"כ כיון דוה רבותא טפי מנפיק קלא שיודעין שהי' ש"פ א"כ כ"ש בנפיק קלא שאין הולד ממזר

ובאמת על גוף החשש שמא ש"פ במדי נראה דגרע טפי מהך דעדים בצד אסתן דאם נימא אפילו נפק קלא דבההיא שעתא הוה ש"פ לא חיישינן לאוסרה כ"ש בלא נודע כלל שש"פ במקום אחר אלא משום חומרא דאשת איש מחמירין בכל גווני עכ"פ ברור דעת הר"ן והרא"ה והרמ"ה והטור דאין הבנים ספק ממזרים אפילו בנפיק קלא וגם בש"ג לא כתב רק חוששין על בני' שהם ספק ממזרים משמע דחששא בעלמא לפרוש לכתחילה ואם נשאת לא תצא

ועיין בב"ש דאפילו ידוע שש"פ במקום אחר בני' כשרים דרוב פוסקים ס"ל כן ובאמת לא מצינן בזה רק דעת הר"ן שסובר דקדושין דאורייתא ודעת יחיד הוא כדפרישית לעיל ומדברי הרמב"ם אין הכרח מיהו מאש הב"ש דאפילו יודע שש"פ אח"כ מ"מ לא היה ידוע לעדים בעת הקדושין צ"ע מה בכך שלא היה ידוע לעדים בעת הקדושין דהא משמע בגמרא דפריך הא איכא סהדי באידית משמע אפילו עדים אחרים שהיה ש"פ ת"מ מקודשת הוא וכן משמע מלשון התוס' שאין הקושי' על אותן עדים דוקא וגם אין טעם לחלק דבכה"ג לא הוו חצי דבר וכן משמע מלשון רמ"ה עצמו שא"צ אותן עדים דוקא עיין בספרי גט מקושר מ"מ אפשר לסמוך על רוב פוסקים לענין הולד שלא לאסרו

(יא) התקדשי לי כו' בזו בזו בזו כו'. בגמרא אמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי אמר רבה ר' שמעון הוא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד והרמב"ם פסק כסתם משנה שבזו בזו כללא הוא ובפ"ד משבועות פסק דלא כר' שמעון ובחידושים כתבנו כמה ישובים לזה ונעתיק איזו מהם והוא דודאי איכא למימר לחלק דבשלמא בשבועה מסתמא נתכוין לישבע לכל אחד דמאי אולמא דהאי מהאי וכיון שאין סברא לומר שנתכוין לאחד יותר מלאחד אמרינן דעתיה אכולהו משא"כ לענין קדושין מהיכי תיתי לומר שיתכוין שתקדש דוקא באחת מהנה לכן אמרינן מסתמא לכולהו נתכוין מיהו נ"ל דגם שם אפשר שלא נתכוין רק לא' מהם כגון שיש לו ספק מלוה ישינה לגבי אחד ולא לגבי חבירו א"כ י"ל שמא לא נשבע רק לראשון שמורה לו היתר טפי לשבוע נגדו מן הנשארים לכן מדמי ליה שפיר וא"כ י"ל לפמ"ש בחידושי מציעא דרבה ס"ל טעמא דמלוה ישינה וא"כ יש לתלות גם שם שנשבע דוקא לראשון שיש לו הוראת היתר טפי משא"כ הרמב"ם ס"ל כסתמא דגמרא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ולא תלינן בספק מלוה ישינה א"כ אין לחלק שם לומר שדוקא לראשון נשבע דמאי אולמא דהאי מהאי וא"ש

ועוד נראה דלקמן דף ס"ד ע"ב במשנה מי שיש לו שתי כתי, בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות וכו' ר"מ ס"ל כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות ור' יוסי ס"ל כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ואמרינן דפליגי אי מחית איניש נפשיה לספיקא ופסקינן כר' יוסי דלא מחית איניש נפשיה לספיקא וא"כ קשה איך מדמי רבה להך דשבועות הא אנן קיי"ל כשמואל דקידשה בתמרה מקודשת מספק שמא ש"פ במדי וא"כ י"ל שלא מחית נפשיה לספיקא וניחא ליה טפי שיהיה צירוף דלא יהיה נחית לספיקא. מיהו י"ל דאדרבה אי הוה מוקי כר' יוסי דטעמא משום דלא נחית לספיקא א"כ היה מחלוקת ואח"כ סתם ואין הלכה כסתם ובאמת קיי"ל כר' יוסי כמ"ש כל הפוסקים ולקמן סי' ל"ז סי"ח לכן מוקי מתניתין כר' שמעון והיינו דלעולם י"ל שפיר דמחית לספיקא ומ"מ הוה כללא דר' שמעון ס"ל הכי דכל שלא אמר התקדשי התקדשי כללא מיהו לפי האמת דקיי"ל כר' יוסי דלא מחית נפשיה לספיקא שפיר י"ל כיון דאי לא נתכוין לכללא הוה ספיקא י"ל טפי שנתכוין לכללא וזה נכון א"כ אפשר היכא ד ליכא דשמואל גם הרמב"ם מודה דפרטא הוא וצ"ע

ועוד נראה דהא יש להבין איך מדמי קדושין לשבועה דהא בשלמא בשבועה שפיר י"ל שנתכוין לשבועה לכ"א אבל בקדושין כיון דרוצה לקדשה ואמרינן אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ א"כ מסתמא נתכוין לצירוף. וצ"ל דגם כאן י"ל שמא לא נתכוין ליתן לקדושין רק תמרה אחת אלא דאכתי קשה א"כ למה נתן לה כולם וע"כ בשביל צירוף נתן לה וצ"ל דמ"מ אפשר שא' נתן לקדושין והנשארים נתן לפקדון אלא די"ל דתליא בהך אי אמרינן במקדש אחותו מעות פקדון אלמא תלינן טפי בפקדון מבמתנה שפיר י"ל שאין הוכחה ממה שנתן לה כולם די"ל לפקדון נתן השאר אך אי אמרינן מעות מתנה ולא תלינן בפקדון מדלא אמר בפירוש פקדון א"כ כאן דאפשר בקדושין יש לתלות טפי בקדושין משנתלה במתנה דמהיכי תיתי יתן שלו לאחרים והנה זה פלוגתא דרב ושמואל דרב ס"ל במקדש אחותו מעות פקדון ושמואל ס"ל מעות מתנה וא"כ י"ל לשמואל דס"ל דלא תלינן בפקדון ונצטרך לומר מתנה א"כ טפי יש לתלות בקדושין ממה שנתלה במתנה משא"כ לרב שפיר י"ל דנתן לה בפקדון ואינו מפסיד שלו והשתא י"ל שפיר דרבה לשיטתיה דפוסק בכל דוכתי כרב כדאיתא בר"פ במה מדליקין דף כ"ב כל מילי דמר עביד כרב שפיר מדמי להו קדושין לשבועות דגם כאן אינו מפסיד משא"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק במקדש אחותו מעות מתנה