טיב קידושין סח

משני שאין כאן תקנה רק מדרבנן חששו לספק זה גם נ"מ אם בא אחר וקידשה ג"כ בפחות מש"פ אי תימא דקדושין דרבנן הם בהחלט א"כ דבתרא לאו קדושין הם משא"כ אם אינו אלא מטעם ספק חיישינן לקדושי שניהם דשתא של הראשון אינו ש"פ במדי ושל השני שוה וכמ"ש הב"ש סק"ח וכן משמע בש"ס קדושין דף ח' אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואין נקנה בתבואה וכלים היכא דמי אי דלא מקני כלל כו' ואי דלית בה ש"פ מאי איריא תבואה וכלים אפי' כסף נמי ומאי פריך הא תבואה וכלים הוו רבותא טפי וקדושין יוכיחו דבכסף פחות מש"פ אין חשש ובשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי א"כ תבואה וכלים הוה רבותא טפי אע"ג דאיכא למימר ששויין פרוטה במקום אחר אע"כ פשוט להש"ס דמדאורייתא לא מהני הך סברא מידי אפילו לרבותא לא חשיב לה הש"ס אע"ג דרב יוסף גופיה אית ליה דשמואל בדף י"ב ע"ב דחשש ש"פ במדי אינו מן התורה וכדברי הרשב"א והרמב"ן עיין בסמוך

(ח) צריכה קדושין אחרים כתב ב"ש לכאורה נראה אפילו ידוע שש"פ במק"א צריכה קדושין אחרים דלרוב פוסקים לא הוו קדושין ומסיק די"ל דא"צ מידי דהוה כמו קטן שקידש דסמכינן שיכוין ביחוד לשם קדושין וכן מסיק בשם הב"ח אם ידוע שש"פ במק"א וכבר כתבתי לעיל דלהכי קרי ליה הש"ס קדושי ספק לומר שצריכה קדושין אחרים. ומה שמדמה לקטן נראה דלא דמי דהא לפיר"ת הוה פרוצות שמעמיד עידי יחוד על ככה כמ"ש התוס' בדף י"ב א"כ בשלמא בקטן י"ל הכל יודעין שאין קדושי קטן כלום ומסתמא גמי לשם קדושין בא אליה ואין צריך להעמיד עדים בפרטות על כך. ובהכי יתיישב מה שהקשו התוס' על ר"ת מהא דמצות יבמה ג"כ מאמר תחלה ואם בביאה לחוד הוי לקי אע"ג דדין יבמה בביאה ולפמ"ש לק"מ דודאי בקידש תחלה א"צ להעמיד עדים בפרטות על זה דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וממילא קני לה בביאה שא"צ לכוין ביבמה לשם קדושין דביאת שוגג נמי קני וכאן שהוא כדרך נשואין א"צ לכוין לשם קדושין משא"כ באשה דעלמא דצריך להעמיד עדים שמתכוין לקדשה בכך זה הוה פריצות וא"כ גם כאן בסתם יש לחוש שמא ע"ד קדושין ראשונים בא אליה עיין לקמן סעיף ט' לכן נראה שצריכה קדושין אחרים רק אם בירכו כבר ברכת חתנים לא יברך שנית דספק ברכות להקל רק יקדשנה בקדושין גמורין קודם היחוד וכפשט לשון הטור והמחבר וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י אפילו בכסתה פניה הצריך קדושין אחרים וכ"ש בזה החשש שמא ש"פ

במדי

(ט) אבל לא יגרש ראשון ונושא שני וכ' הב"ש לכאורה נראה להני פוסקים דס"ל שהם קדושי דרבנן מגרש שני ג"כ ונושא ראשון כמ"ש בסי' י' מיהו נראה דכאן איכא חשש במקום שש"פ ע"כ ונראה להביא ראיה לזה דהתוס' דף י"ב ד"ה רב חסדא כתבו הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ספק כדלעיל דמיירי שקידשה אחיו ותמה מהרש"א מנ"ל שקידשה שמא קידשה אחר וכ"כ בתוס' ישינים ובא להפקיע קדושי ראשון כמ"ש לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא ונדחק. ולפ"ז ניחא די"ל שקידשה אחר דא"כ המ"ל לעולם רב חסדא וס"ל כשמואל והוי קדושי ראשון ספיקא וא"כ אי הוה ש"פ מקודשת לראשון ונשארת לו משא"כ אי לא הוה ש"פ א"כ קדושי ראשון ספק א"כ לא יוכל לקיימה שהרי השני קידשה קדושי ודאי וע"כ מגרש ראשון וממילא ישאנה השני שהרי עכ"פ גם להשני ספק הוא משא"כ אם יגרשנה השני מ"מ אסורה לראשון א"כ ודאי דינא דמגרש ראשון ושפיר קאמר לאו כל כמינה דאסרת לך אבתרא לותר שקדושי ראשון ודאי הם אע"כ קים להש"ס שקידשה אחיו וא"כ אי קדושי ראשון ספק גם להשני אסורה דהוה ספק גרושת אחיו וא"כ מוכח שפיר דאסורה לראשון דאי מותרת לראשון כשמגרשה השני ג"כ א"כ שפיר י"ל שקידשה אחר. ומ"מ מוכח דלא ס"ל דשמואל דאי קדושי ראשון ספק איך קאמר דאסרת לה אבתרא דילמא קדושי קמאי ישארו ויגרש השני אלא ודאי ס"ל דלראשון לעולם אסורה והתו' מסתמא בשיטתיה דר"י קאי דאינן אלא קדושי דרבנן ואפ"ה משמע דאסורה לראשון

עוד אמרתי בכוונת התוס' דע"כ איירי שקידשה אחיו דאי קידשה אחר א"כ איך אמר דאסרת לה אבתרא הא קיי"ל אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת דאין אשה מעיז' פניה בפני בעלה ולעיל ר"ס י"ז נתבאר דלדעת הרא"ש כל שהם בעיר אחת הוה כמו בפניו א"כ אפילו קדושי קמא ש"פ מ"מ מקודשת לבתרא אע"כ איירי שקידשה אחיו א"כ אסורה לבתרא אי קדושי קמאי הם קדושין אפילו גירשה

(י) הולד כשר כתב הב"ש דדוקא משום הך חששא שמא ש"פ במדי אבל אם יצא קיל שש"פ אז הבנים ספק ממזרים כמ"ש בש"ג וכ"כ הב"ח ודרישה בדעת רמ"ה ותמיה לי דהא לקמן מבואר בסי' מ"ו דלא חיישינן לקלא רק מקמי נשואין ובתר נשואין לא חיישינן ליה וא"כ אם נימא דהבנים ספק ממזרים א"כ איך לא ניחוש לקלא דבתר נשואין ואף דכאן חיישינן נמי לקלא דבתר נשואין נמי ע"כ לחלק כמ"ש הר"ן לפי הסברא שכתב דהכא חיישינן טפי משום דלקמן בחזקת פנויה קאי אבל זו נתקדשה בודאי ולא ידעינן אי אית בה ש"פ מ"מ הא הר"ן מסיק דהא דחיישינן כאן לקלא דלא איתחזק היינו דוקא אם נפיק הקול קודם שנתארסה לשני אבל אם נפיק הקול לאחר שנתארסה נא חיישינן דלא עדיף מקלא דאיתחזק דלא חיישינן ליה לאחר נשואין על כל פנים אם נימא דהולד ספק ממזר, איך לא ניחוש לה

ובאמת יש לדקדק בדברי הר"ן דמתחילה פשיטא ליה דאיירי בקלא דלא איתחזק דבאתחזק גם רב חסדא חודה כדאיתא בס"פ המגרש ומאי ראיה דילמא מיירי שפיר בקלא דאתחזק רק שהי' לאחר קדושי השני דהוה קלא דבתר נשואין ואף דבפרק המגרש לא חיישינן לקלא בתר אירוסין מ"מ כאן גרע טפי משום דידעינן דפשטה ידה וקיבלה קדושין וכמו שחולק הר"ן בשם הרא"ה בקלא דלא איתחזק

ותו איכא למידק לדברי הרא"ה והר"ן דמפרשי בקלא דלא איתחזק ואם נשאת לא תצא וא"כ תקשי אמאי פרשי רבנן וחששו לולד כיון דדינא אם נפיק בתר אירוסין לא חיישינן ליה א"כ ניהי דשם איירי דנפיק קודם אירוסין מ"מ איך נימא שהולד ספק מחזר בשביל שיצא קודם אירוסין של שני כיון דאילו היה יוצא אחר אירוסין היה הדין שלא תצא ועוד דהדברים קל וחומר דאם בחשש ש"פ במדי דדינא דאם נשאת תצא אפילו נודע אחר קדושי השני אין הולד ממזר כ"ש בקלא דדינא שלא לחוש אם יצא אחר קדושי השני א"כ כ"ש שאין הולד ממזר לכן לפענ"ד הדבר ברור דהר"ן והרא"ש מפרשין הא דפרשי רבנן מינייהו היינו חומרא בעלמא דרבנן נהגו סלסול בעצמן ולא כ"ע דאל"כ למה לא פירשו כ"ע כיון דספק ממזרים הם וכן נראה דהרי"ף והרמב"ם השמיטו הך עובדא והיינו משום דלשיטתייהו אזלי דס"ל כשמואל וא"כ אם ניחא דבשמואל אין הולד ממזר ובהא הולד ספק ממזר ה"ל להביא עובדא זו אלא ודאי אינו אלא חומרא בעלמא ולא מדינא וגם הרמ"ה שפסק הולד כשר בדשמואל והקשה בחמ"ח עליו דמשמע אי ס"ל דשמואל הוה א"ש דפרשי והב"ש דחק דרמ"ה סובר משום דשמואל לא הוו צריכין לפרוש מן הולד לכן יצא לו דבהך דקלא הולד ממזר ולפענ"ד הדבר ברור דרמ"ה ס"ל איפכא דודאי הך דפרשי רבנן משמע דרבנן דוקא פרשי אבל אין איסור ממזרות