טיב קידושין סז

בפרוטה א"כ כל שנתן לה כל דהו אינו חסר לה ממון לכן שפיר מיקדשא

ובהכי ניחא בשיראי בלא שוו חמשין לא חיישינן ששוו חמשין במקום אחר דמ"מ היא קפדה שיהיה שוה במקומו וחסר לה ממון ודאי אינה מקודשת ואע"ג דלדעת הרמב"ם כפמ"ש הרא"ש ביש לה דרך מקודשת מן התורה מ"מ בשיראין פסק שאינה מקודשת דמ"מ קפדה שיהיה שוין כאן מסתמא משא"כ בקידשה בתמרה ודאי אין קפידא מצד האשה שהרי אינו חסר לה פרוטה רק שאינו נחשב ממון א"כ באית לה אורחא להתם שפיר חשיב לדידה ממון וממ"ש בסמוך

(ז) שאם קידם בתבשיל כו' זה דעת הרמב"ם והקשה בלח"מ לפ"ז מאי פריך הא אנן בש"פ תנן נימא דבש"פ אפילו בדבר שאינו מתקיים הוו קדושין ונראה דודאי תה דס"ל להרמב"ם דבדבר שאינו מתקיים לא הוה קדושין היינו משום דהספק הוא בשביל שאפשר שיש לה דרך למדי משום הכי הוי קדושין ואי אפשר שיהיה קידושי ודאי משום זה דשמא אין לה דרך לשם וא"כ י"ל לס"ד דשמואל מחשיב ליה קידושי ודאי אלמא ס"ל כיון דש"פ בשום מקום שפיר מקרי כסף לענין קדושין א"כ ממילא אפילו בדבר שאינו מתקיים הם קדושין ודאין ואין לחלק ולמאי דמשני בקידושי ספק (לפי הנראה חסר קצת תיבות וכצ"ל ולמאי דמשני בקידושי ספק הוא דמחלק הרמב"ם)

ובהכי ניחא מה שהקשה בספר פני יהושע הא למנין ש"פ אמאי הוה מקולי ב"ש הא לעולם הוא חומרא דבפחות מדינר נמי חיישינן שמא שוה דינר במדי ולפ"ז ניחא דלמסקנא דאינו רק קידושי ספק שפיר י"ל דאיירי בדבר שאינו מתקיים וגם בפ"י ביקש לומר כן דבדבר שאינו מתקיים איירי אלא שאינו נכון דא"כ מאי פריך הש"ס הא כבר ידע הש"ס דאיירי בדבר שאינו מתקיים אבל למ"ש נכון דבס"ד לא יש חילוק בין מתקיים לאינו מתקיים.. מיהו לענ"ד בלא"ה לק"מ וא"צ לאוקמה באינו מתקיים רק די"ל דאם אמר התקדשי לי בפרוטה תשמע דבכה"ג אם נתן לה פחות מש"פ י"ל לכ"ע לא מיקדשא דכל שאמר בפרוטה משמע במקומו כמו בשיראי כשאמר בחמשין וא"כ קשה ג"כ לכאורה מאי פריך נימא דמתניתין באמר התקדשי לי בפרוטה ונתן לה שוה דבכה"ג י"ל דבעינן כמו שאמר ולא אזלינן בתר שאר מקום אלא דבס"ד דהוו קידושי ודאי א"כ הוה ממש כש"פ אבל לפי האמת דלאו קידושי ודאי הם אלא ספק ממילא באמר בפרוטה ונתן לה דבר שאינו שוה במקומו אפילו לשמואל לא מיקדשא כיון שאמר בפירוש בפרוטה דהא אפילו אמר התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב אינה מקודשת דמ"מ אינו בכלל דיבורו וא"כ י"ל בכה"ג שפיר לפי האמת נ"מ בין ב"ש לב"ה. ובהכי יש ליישב מה שהקשו התוס' ריש קדושין לא ליתני אלא בש"פ ולפמ"ש ניחא דבעי לאשכוחי מקולי ב"ש וקשה קושית פ"י שמא שוה דינר במדי א"כ לעולם איכא חומרא אלא נראה דכולה מתניתין דאמר התקדשי לי בדינר דלב"ש בנתן לה שוה דינר דאו לא מהני אם אינו שוה במקומו ואם אמר התקדשי לי בדינר מתקדשת בדינר ובשוה דינר ואפילו למ"ד בפ' שבועת הדיינין דדינר דוקא קאמר הכא דשקלא שוה ודאי נתרצית בשוה אבל מ"מ בעינן דינר שלם וא"כ שפיר קאמר בדינר ובשוה דינר

עוד נראה לפי מה שנסתפק במשל"מ בעשה שליח לקדש וקידש ס' קדושין דהוה עיוות בשליחות א"כ י"ל בהך דינא דש"פ במדי ע"י שליח לא מהני אם עשה שליח לקדש וחידש בפחות מש"פ א"כ כיון דבלא"ה מוקמינן בשוי' שליח ס"ל לב"ש דבדינר מיקדשא א"כ משום שמא ש"פ במדי לא מיקדשא ע"י שליח דבספיקא הוה עיוות בשליחות

ולכאורה נראה עוד דבאם אמרה תן פחות מש"פ לפלוני ואקדש אני לך דבהא לא שייך שמא ש"פ במדי דהא קיי"ל דמתקדשת מדין ערב כמ"ש לעיל סי' כ"ט ודין ערבות היא בשביל שהיא היתה מחוייבת להחזיר מה שנתן על פי' א"כ כיון שאינו ש"פ במקומה אין כאן ערבות וא"כ י"ל גם לב"ש באמרה תן פחות משוה דינר לפלוני דלא שייך דין ערב שהרי אין עלי' התחייבות יותר מפחות מדינר וא"כ אין כאן ערבות רק על חצי דינר ובהא לא מיקדשא

ודע שלרוב פוסקים אין כאן חשש רק מדרבנן דאין להקדיש אלא כפי מקומו ושעתו רק הר"ן ס"ל דהוו קדושין דאורייתא והרא"ש בדעת הרמב"ם ס"ל ג"כ דהוו קדושין דאורייתא אם ידוע שש"פ במקום אחר וטעמו של הר"ן הוא משום דכיון שש"פ בשום מקום ונתרצתה בהם אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר ה"ל כאילו אמרה לדידי שוה וכבר כתבתי דהר"ן סותר עצמו שנסתפק אם יכולה לומר לדידי שוה במידי דאינו ממון ובב"ש הבין לחלק דדוקא כשש"פ בשום מקום הוה קדושין ובאינו שוה בשום מקום נסתפק הר"ן וליתה דאם יכולה לומר לדידי שוה אפילו במה שאינו ממון בשום מקום א"כ אפילו בלא חשש ש"פ במדי הוה ספק שהרי נתרצת בהם וע"כ לומר דכל שלא אמרה בפירוש לדידי שוה ל"מ וא"כ איך מקודשת מחשש שמא ש"פ במדי וע"כ דהרצון שנתרצית ליקח הוה כאמרה לדידי שוה א"כ לפי סברא זו ע"כ בדבר שאינו ממון לא מהני שתאמר לדידי שוה דאל"כ אפילו אינו שוה פרוטה במדי הרי כשנתרצתה הוה כאמרה לדידי שוה

והנה הב"ש האריך להקשות מהא דבקדושין דף נ"ג ע"ב משמע דבקידשה במעשר אף בגבולין מקודשת אע"פ שאינו שוה במקומו והניח בתימא ולענ"ד אין מקום קושיא כלל דשה המעשר מצד עצמו ש"פ רק שמחוסר הבאה והמעשר חשוב ממון מצד עצמו ואטו אם קידש בבעל חי בשבת שאינו ראוי ליהנות ממנו אטו נימא דלאו ממון הוא הא ליתה דמ"מ ממון הוא בעצם ואם תמכור המעשר במקומו יתנו לה מעות בעדו ומאן לימא: שא"ב ליתן לה כ"כ מעשר עד שיהיה ש"פ במקומו למי שרוצה להוליכו לשם אבל קידש במה שאינו ש"פ בכאן אין כאן ממון כלל שהרי אם תתן פרוטה תמצא יותר ממה שנתן ולא ירצה שום אדם ליתן פרוטה בכאן שהרי בפרוט' ימצא יותר ממה שנתן לה לקדושין לכן שפיר כתבו הרמב"ן והרשב"א דאין להקדש אלא כפי מקומו ושעתו לכן גם מה שדימה בחמ"ח ביש לה דרך להוליכו לשם הוו קדושי ודאי ודימה למעות הלואה דא"ל לך הוציאם במישן גם דמיון זה אינו עולה יפה דמ"מ כאן אינו ש"פ ואם יש לה דרך תקנה בפרוטה יותר ויותר ומה לה ליקח שוה חצי פרוטה בפרוטה וזה ברור ופשוט

וגם דברי הר"ן מגומגמים בעיני שכתב אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותה דבר הוה כאמרה לדידי שוה אטו בשופטני עסקינן למה תתן פרוטה במה שאינו שוה והרי שמואל בעומד כור תמרים בדינר קאמר ויגיעו אפשר עשר לפרוטה ואיך תתן בעד אחת פרוטה

ועיקר מה שהכריחו להר"ן לשון הש"ס דקאמר הא בקידושי ספק לענ"ד לק"מ דאדרבה קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא שמואל נמי חיישינן קאמר אלא נראה דס"ד דכיון דחיישינן שמא ש"פ במדי א"כ מדרבנן הוי קדושין בכל גווני שלכך גזרו רבנן אף על פחות מש"פ וקשי' ליה ממתניתין דבעי לאשמועינן עיקר דין הקדושין ואיך לא אשמועינן מה שהם קדושין דרבנן דאילו הוו קדושין דרבצן בהחלט לא היתה צריכה קדושין אחרים וסמכינן על שבא אליה אח"כ כמו ביתומה קטנה שאין צריכה קדושין אחרים כיון שתקנו לה קדושין לכן