טיב קידושין סו

דנתרצית כפי מה שהוא אבל בנראה של זהב ונמצא נחשת י"ל לכ"ע לא מיקדשא דמסתמא סמכה על ראות עיני' ואף די"ל שהיתה מתרצית בכל דהו לא עדיף ממנה זו ונמצא דינר של נחושת דאינה מקודשת אף דאין במשמעות לשונו רק מנה זו כפי מה שהוא ע"כז כיון דמסתמא משמע לה סתם מנה אין בה דינר נחושת ולא מיקדשא א"כ כ"ש כשהוא לפי ראות עיני כל זהב אף על פי שהוא לא אמר שהוא של זהב לא ה"ל לאסוקי דעתה שיש בו זיוף

והא דמשמע בתשובת מיימוני סי' כ' ובהג"ה בסמוך מייתי לה באמרו עדים שהוא של זהב משמע דבלא אמרו העדים פשיטא דמקודשת ובגוף התשובה משמע שהיה נראה כשל זהב ומשמע דמכל מקום מקודשת נראה ג"כ דהיינו כפי המנהג לכסות פני הכלות שאין רואות במה שתקדש אותה ואין הטעאה רק מצד העדים אבל כשהוא מזויף מתוכו ואין ניכר הזיוף והאשה ראתה אותו בשעת קדושין י"ל דלכ"ע אינה מקודשת דקידושי טעות הם

מעתה תראה מה שהרכיב רמ"א ואם קידש בטבעת שיש בה אבן או בסתם טבעת ונמצא נחושת כו' אין זיווגן עולה יפה דבטבעת שיש בו אבן אם קיבלתו בסתם ולא ראתה אותו כלל י"ל לכ"ע הוו קדושין גמורין דבשלמא בראתה אותו י"ל דאומדן דעתה שהיה שוה כ"כ אבל בלא ראתה אין שייך אומדן דעת ותתרצית בכל דהו לכ"ע אבל כטבעת שנמצאת נחשת אם אין דרך לקדש בו בזו י"ל שסמכה בסתמא נתן לה טבעת קדושין כדרך העולם שהוא של כסף בזמן הרשב"ץ וכן לפי הזמן כפי מה שהוא דרך לקדש ואפילו בזה הביא הרשב"ץ יש מי שאומר שאינה מקודשת וסיים והדבר צריך הכרע. וגם מה שכתוב הבית שמואל דביש בו זיוף לדעת יש מי שאומר אינה מקודשת כלל: ולדעת רשב"ץ כיון דקידשה בסתם חיישינן לקדושין ולפמ"ש ליתא דלא פליג כלל הרשב"ץ אהך דיש בה אבן דשם ראתה אותו והרשב"ץ איירי שלא ראתה אותו כלל וביש בו זיוף וראתה אותו ואין הזיוף ניכר י"ל לכ"ע אינה מקודשת כן נוטין הדברים. מיהו למעשה קשה עלי להכריע לפטרה בלא גט עכ"פ נ"מ בצדדין אחרים

(ה) שאינה מקודשת רק בש"פ צ"ע אם אינה ש"פ אם נחמיר גם בזה משום שמא ש"פ במדי דהא באמרו העדים שהוא של זהב ס"ל למהר"ם בתשובת מייתי' דמדינא אינה מקודשת דהוה כפירש הוא א"כ כיון שפירש ש"פ לא ניזל בתר מדי דמסתמא במקומו קאמר כיון שאמר בפירוש. וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ז בשיראין שאם אמר התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים אם אינו שוים אינה מקודשת ולא חיישינן ששוין חמשים במדי אלא ודאי באמר בפירוש אזלינן בתר מקומו ושעתו. מיהו אפשר דהרמב"ם לשיטתיה דפירש דחיישינן שמא ש"פ במדי דשמא יש לה דרך לשם א"כ י"ל באמר בפירוש משמע ששוין כאן אבל להרא"ש דפירש משום דגזרינן אטו מקום ששוה א"כ י"ל אפילו אין שוין כאן חמשין דילמא שוין חמשין במדי מיהו נראה דגם הרא"ש מודה בפירש לא גזרינן וכן משמע פשטא דש"ס דקאמר אי דא"ל חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוה משמע דאינה מקודשת כלל אע"ג דר' יוסף ס"ל כשמואל בדף י"ב ע"ב וברא"ש הגירסא כ"ע לא פליגי דצריכי שומא ואינו מדוקדק דהא בלא שוה איירי

וכן משמע מהטור והמחבר שלא הביאו מחלוקת בזה בין הרמב"ם שכתב דבאין שוה חמשין אינה מקודשת משמע דליכא פלוגתא בהא ולכ"ע אינו מקודשת באינו שוה ועיין בסמוך

(ו) מקודשת מספק שמא כו' בגמרא דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא ש"פ במדי ופריך והאנן תנן בפרוט' ובש"פ ומשני הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק והקשו אמאי לא פריך מב"ש דאחר בשוה דינר וי"ל לזה דודאי למאי דס"ל דאשה מקפדת על עצמה כדאיתא בגמרא דף י"א ואיירי בקידשה בלילה א"כ י"ל דלא מהני אם אינו שוה כאן אבל לב"ה פריך שפיר כיון דבכל דהו מקני' וס"ל לשמואל כיון דש"פ בשום מקום מתקדשא פריך שפיר משא"כ לב"ש דבעי דבר חשוב ובהכי ניחא מ"ש בסמוך דבשיראי באמר לה בתמשין ולא שוו אינה מקודשת ולא חיישינן שמא שוו במדי דכיון דהתנה עמה דבר חשוב אינה מרוצה רק שיהיה שוה כאן

אלא דקשה פרש"י דף ד' דפירש אשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה דגנאי הוא לה א"כ אם אינו שוה כאן למה יהי' חשש קדושין הא מ"מ גנאי הוא לה ואם נימא כיון דאפשר דשוה בשום מקום אינו גנאי לה א"כ מאי טעמא יהיב דאשה לא מקני' בחליפין כיון דאיתניהו בפחות מש"פ גנאי הוא לה הא אין גנאי לה דאפשר ששוה בשום מקום עמ"ש לעיל סי' כ"ט. ואפשר דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דטעמא משום הרואים שמא יש אחד ממדי כאן וא"כ אינו מיושב דה"ל להקשות תב"ש דשוה דינר. ובחידושי אמרתי הטעם כיון דפחות מש"פ לאו ממון הוא א"כ אם לא תהא מקודשת ישאר ביד האשה דפחות מש"פ אינה ממון א"כ יש לחוש שמא יש לאשה דרך למדי ותוליך עמו ותאמר בדבר זה קדשני וביטלו הקדושין ושם הוא ש"פ א"כ יאמרו שאין אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ לפ"ז א"ש דמב"ש לא מצי לאקשוי' דבפחות תשוה דינר ודאי אם בטלו הקידושין מחויבת להחזיר א"כ מסתמא לא ישאר ביד האשה לכן לא חששו שתוליכנו למדי ואין לומר לב"ש ניחוש בפחות מש"פ שמא שוה דינר במדי י"ל כולה האי לא גזרינן וא"ש

ובהכי ניחא דעת הרמב"ם שחילק דבדבר שאינו מתקיים אינה מקודשת דבדבר שאינו מתקיים ליכא למיחש שישאר בידה ותוליכנו למקום ששוה ולפ"ז אינו מוכרח ראיית הרא"ש דהרמב"ם ס"ל דאי ידעינן שש"פ במקום אחר היתה מקודשת מדאוריי' דאי אית לי' אורחא להתם ש"פ ולפמ"ש אינו מוכרח כלל דאדרבה כיון דאין החשש רק שישאר ביד האשה כדפרישית א"כ אין זו אלא חששא דרבנן

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשו בציפתא דאסא למה לא חיישינן לקידושי הציפתא משום ש"פ במדי ולפ"ז ניחא כיון דנתן בו ד' זוזי א"כ נזקקין להחזיר הד' זוזי וממילא מחויבת להחזיר גם הפחות מש"פ א"כ בסתמא אם יתבטלו הקדושין לא ישאר בידה ואין חשש שתוליכנו למדי. מיהו הרמב"ם גופיה כתב שם פ"ה דין כ"ד דמקודשת מספק שמא ש"פ במקום אחר ומ"מ י"ל דס"ל כמו"ש שאינו רק חומרא דרבנן

ולכאורה היה נ"ל דדוקא בגוונא דאמר שעומד כור תמרים בדינר דידוע לאשה שאינו ש"פ וסברה וקיבלה אבל אם האשה סבורה שש"פ לא מיקדשא בפחות מש"פ. אלא דלא משמע כן בגמרא דאל"כ מנ"ל דפליגי אשמואל בזוודא ובאבני דכותלא דהא כיון שהיה משערין גם לאשה לא היה ידוע. לכן נראה כיון דאפילו פרוטה אינו כסף חשוב אלא דלא קפדה האשה שאין תכלית הקדושין בשביל הפרוטה שנותן לה רק דלא סגי בלאו הכי דבעינן כסף וכל שהוא בכלל כסף יש קדושין לכן אין כאן הטעאה באשה דבשביל החיסרון שאינו ש"פ לא איכפת לה דגם החיסרון אינו ממון חשוב ואין חסר לה פרוטה לא קפדה וא"כ מיושב דמב"ש לא קשי' די"ל בודאי בחסר לה ממון ודאי קפדה משא"כ לביה דמתקדשת