טיב קידושין סד

בדברים שאין אשה מתאוה להם דוקא בא"ל בחמשין אבל בכל דהו ס"ל להרמב"ם דבכל מידי מיקדשא

ונראה ראיה לזה דקשה לדעת הרמב"ם הנך עובדי דקידש בזוודא דאודרי אם נימא דבסתמא נמי לא סמכה דעתה בדברים שאין אשה מתאוה להם א"כ אפי' אית ביה ש"פ אמאי מקודשת הא לא הי' תכשיטין ודוחק לומר כפי דברי הר"ן שהי' משער אם תתקדש לאחר שותא דמה לו לדקדק בכך יקדשנה שנית בפרוטה ועוד דמאי פריך לימא פליגי אדשמואל דאמר שמא ש"פ במדי הא מ"מ היה צריך לתת שומא ושמא לא נתרצית האשה כשלא יהי' ש"פ במקומה כיון שיכולה לחזור קודם שומא אלא ודאי באמר בכל דהו בכל מילי מקודשת להרמב"ם

אלא דקשה לי לפי סברת ר"ת דכשסבורה להתקדש בהרבה אפי' אמר בכל דהו אינה מקודשת א"כ קשה הא דקידשה בשט"ח דשמין את הנייר אם יש בה ש"פ ובעי למימר דבשט"ח דאחרים איירי ואיך אפשר לומר בשט"ח דאחרים א"כ איך אמר שמין הנייר הא היא סבורה להתקדש בסך החוב ולא סמכה דעתה א"כ אפי' בסתם אינה מקודשת לפר"ח והטור כתב לעיל בסי' כ"ח בפשיטות דמקודשת ביש בנייר ש"פ וכאן הביא דעת ר"ת ואף שכתב הרא"ש לא ברירא לי מ"מ לא החליט לחלוק על רבינו תם. מיהו בגמרא אין זו קושי' כ"כ דלא קאי למסקנא הכי ובקדושי שטר שפיר י"ל שמין את הנייר אך על הטור קשה ומשמע משם היכא דאינה סמכה דעתה מ"ח ביש ש"פ בבירור מקודשת וצ"ע

והנה כל זה הוציאו הקדמונים ממה דאמר בש"ס והלכתא שיראי לא צריכא שומא ולא קאמר בפשיטות הלכתא כרבה כמבואר בתוס' ומפרשים ובחדושינו אמרנו בזה לפי נוסח שלפנינו בגמרא בפלוגתא דרבה איתא צריכים שותא משמע דשיראי הם כמה ובהלכה דפסק הש"ס הנוסח צריכא שומא. ואמרנו בזה כי לעיל איירי שקדשה בשיראי שהם כמה חתיכות משי ונתן לה דבזה לא צריכי שומא שהרי קיבלתן ובהילכתא קמ"ל שאפי' קידשה בכמה שיראי ולא נתן לה רק אחד דס"ד כיון דלא נתן לה רק אחד לא סמכה דעתה טפי דשמא השני יהיה גרוע הרבה קמ"ל דמ"מ כיון שלא התנה יכול ליתן לה איזו שירצה (וכמו כן אם קצב דמי שווין כשיתן לה שיראי בשווין אף שלא מסרן בידה מ"מ סמכה דעתה) לכן אחר לא צריכא שומא שאף זה א"צ שומא שיהי' השאר שוין כמו זה דכיון שקידשה בסתם שיראי ונתן לה אחד סמכה דעתה להתקדש בתה שיתן לה אחר כך להשלים תנאו ונמשך מזה דהלכתא כר' אלעזר דישלים השאר דמזה מוכח דהלכתא כר"א דישלים השאר וא"כ י"ל אדרבה דקמ"ל דאפי' לא ראתה השיראי הנשארים מסתמא סברה וקיבלה כפי מה שיהי'

ועוד נלענ"ד דמה שהבינו הר"ן והמ"מ בדברי הרמב"ם שמחלק בין שיראי שאשה מתאוה להם הוא דלא צריך שומא אבל שאר מילי צריכים שומא אינו מוכרח לענ"ד דא"כ אתאי שתיק הרמב"ם לבאר עיקר הדין דבשאר דברים לא הוה מקודשת עד שישומו לכן נלענ"ד שזה שחזר ופסק לא צריכי שומא היינו משום דבתחלת הסוגי' אית' אי דאמר לה חמשין ולא שוו הא לא שוו והיינו משום דמשמע מדאמר לא צריכי שותא משמע דעכ"פ צריך להיות שוה דאל"כ פשיטא שא"צ שומא. והנה בסוגיא דפריך מעגל זה בפדיון בני מסיק בקבול עליה כהן מהני והשתא לפ"ז הי' אפשר לומר דלרבה אפי' אינו שוה מקודשת באמרה לדידי שוה חמשין והא דאמר רבה לא צריכי שומא משמע דשוה צריך להיות היינו בלא אמרה לדידי שוי' אלא דבש"ס מבואר דדוקא מי שדרכו להתיקר ואינש דעלמא לא ולזה סור הש"ס דהלכתא דלא צריכי שומא אבל שוי' צריך להיות אע"פ שהאשה מתאוה להם ואומרת לדידי שוה מ"מ כיון שלא קיבלה עלי' בשעת קדושין בפירוש שאע"פ שלא יהי' שוה לא מהני מה שאמרה אחר קדושין לדידי שוה וא כ בלא שוו לעולם אינה מקודשת

ובזו אפשר להמשיך הא דאמר והלכתא כר"א ונטר עד הכא ולפ"ז י"ל דלעיל אמרינן בחמשין פרש"י שאמר לה התקדשי לי בחמשים והרי לך שיראין אלו בדמיהן ואמרינן בלא שוו אינה מקודשת א"כ לא תקשי לך דנימא דתהא מקודשת וישלים לה במעות שהרי תחלת רצון הי' במעות א"כ הי' אפשר שימשך חזה דלית הלכתא כר"א דאמר ישלים וקמ"ל דמ"מ הלכתא כר"א דשיראי דמיין למנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת. ושוב אמר והלכתא כרבא אמר רב נחמן היינו משום דלא תיתא כיון דאמר לה בחמשין ונתן לה השיראין ושויין חמשין מקודשת ונימא דאף שאמר הולך אלו בדמיהן כפרש"י א"כ לא תהא מקודשת דלמא לא נתן לה רק בתורת משכון והי' נמשך מזה דלית הלכת' כרבא אמר רב נחמן לכך הש"ס בא להורות דהלכתא כרבא אמר רב נחמן וכשנתן לה השיראין בחמשין בתורת קדושין נתן לה ולא בתורת משכון והכל נמשך כהוגן ונדרש יפה יפה

והשתא נראה דגם הרמב"ם להורות נתן פשט הש"ס שחור ואמר לא צריכי שומא היינו דאפי' דברים שאשה מתאוה להם מ"מ צרך להיות שוין כחו שהתנה ולא תימא דהאשה מתוך שמתאוה להם לא קפדה בסתמא אפי' יהיה שוין פחות מחמשים וכדבר האמור בדברינו ונקט הרמב"ם לרבותא דבאינו שוה חמשין

ודע דרש"י סי' בד"ה אי דאמר התקדשי לי בחמשין והרי לך אלו בדמיהן ושוו חמשין מיהו לא שמאוה בקיאי' מקודם עכ"ל ותמה מהרי"ט בחידושיו דלמה לא פירש בפשיטות דא"ל שנותן לה שיראוי בחמשין. והנלענ"ד ליישב דקשי' לי' לרש"י דרב יוסף מייתי ראי' מהא דעגל זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ומסיק משום דלא קייצי וקשה איך נקט בסיפא עגל זה בחמש סלעים דהיכא רמיזא שנישום מקודם לכן משמע לי' לרש"י דהא דלא קייצי היינו בנותן סתם העגל לפדיון כמה שיהי' שוה וזה נקרא לא קייצי אבל אם אמר עגל זה בחמש סלעים לפדיון מורה ששם אותו בעצמו ששוה חמש סלעים כזו מקרי קייצי שהרי יכול להיות שגם הוא בקי בשומא וכך שם אותו שהרי באמת שוה כך וא"כ אהני נמי שומא דידי' ששם אותו בעצמו ומקרי קייצי בכך לכן באמר הריני נותן לך שיראי בחמשין ושוו חמשין מקרי קייצי שהרי הוא שם אותן יפה ולא מיקרי לא קייצי רק באמר עגל זה לפדיון בני ולא שם אותו רק שיהי' כמו שיהי' זה נקרא לא קייצי וכן בכה"ג בקידושין דוקא באמר שתתקדש בחמשים זון ושיראין אלו נותן לה בדמיהן דזה אינו מורה על קייצי ששם אותן לכן פירש"י כן שאילו אמר אני נותן לך שיראין בחמשין הרי מורה שכבר שם אותן

ואפשר לומר עוד דבפדיון נמי שאמר עגל וה בה' סלעים מורה ששם אותו בעצמו והודאת בע"ד כ"ק עדים ששם אותן ובכה"ג בקידושין אם אמר אני נותן לך שיראי בחמשין מורה שכבר נישומו ועכ"פ שוי' עלי' חד"א לאסור בקרובותי' לכך פירש"י דאמר הריני נותן לך אלו בדמיהן דבכה"ג לא הוה שומא כלל שהרי גם מלשונו מוכח שנישום. ואף דרש"י פירש כן אלישנא דסמכה דעתה מ"מ מדאמר בכל דהו נמי פליגי משמע דגם בחמשין ושוו חמשין הטעם שוה משום דלא קייצי ועיין בר"ן שהביא דברי הרמב"ם שפסק לענין פדיון הבן שיכול הכהן לומר לדידי שוה ולא חילק בין דרכו להתיקר או לא ותמה עליו הר"ן דבהדיא אמרינן בגמרא דף ס'