טיב קידושין סג

ללישנא דסמכה דעתה משא"כ להך לישנא דבעינן שוה כסף דקיץ אף מכאן ולהבא אינה מקודשת לרב יוסף דלא הוה ככסף וס"ל דרב יוסף קאי להך לישנא דבעינן קיץ בשוה כסף

אלא דהתוס' כתבו דללישנא קמא מייתי ראי' לפירוש מהרש"א דדוקא ללישנא קמא מייתי ראי' אבל ללישנא בתרא דפליגי בדאמר בכל דהו הא ודאי בפדיון לא קאמר בכל דהו ע"ש וצריך פירוש לפירושו וכונתו דבאמר חמשין ושוו חמשין שפיר מקרי קיץ א"כ בפדיון הבן מסתמא לחמש סלעים קאמר ושפיר מקרי שוה כסף דקיץ רק לענין סמכה דעתה פליגי ועל זה מייתי ראי' מפדיון. אלא דקשה לפי דברי מהרש"א מאי משני דקביל עלי' הא בסיפא לא נזכר רק שאמר עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני ובמאי הוה קיבל עלי' טפי מרישא כיון דלפי דברי מהרש"א בסתמא נמי בחמש סלעים קאמר דלהכי מקרי קיץ ואפשר לומר כיון דלא צריך לפרושי ולומר עגל זה בחמש סלעים דסתמא נמי הכי הוא וע"כ כוונתו לקבל עליו אע"פ שאינו שוה. עוד אפשר ליישב דברי מהרש"א דודאי בס"ד דאיירי בשוה א"כ מקרי קיץ דידוע שהוא בחמש סלעים ומקרי שוה כסף דקיץ אבל למאי דמשני דאיירי בלא שוה א"כ י"ל בסתמא לא הוה קיץ כיון דאינו שוה רק אם מפרש בחמש סלעים ומקבל עליו וא כ הדרא קושי' לדוכתה על הרמב"ם תקשי לרב יוסף לנפשי'

אמנם נראה דהר"ן לא ס"ל כדברי התוס' דדבריהם דחוקים דהא מסיים וכיון דלא קייצי והיינו כלישנא דבעינן קיץ ופירוש מהרש"א אינו מוכרח דודאי אף שאמר בחמש סלעים כיון דלא שמוהו בתחלה לא מקרי קיץ ושפיר קאי מנא אמינא לה ללישנא בתרא דוקא אבל ללישנא קמא דמשום סמיכת דעתה הוא בכהן לא שייך כלל דודאי ניחא ליה במה שמקבל שהרי יכול ליתן לכהן אחר וכן בהך דאינו נקנה בכסף וכלים היינו משום דלא קייצי ושלא כדברי התוס' א"כ שפיר י"ל דלהך לישנא דבעינן קיץ אפילו מכאן ולהבא אינו מקודשת דלאו כסף הוא והרמב"ם לא קאמר רק ללישנא דסמכה דעתה די"ל לאחר שנישום כבר מתקדשת שפיר ע"י נתינה ראשונה כיון דעכ"פ נתן לה שוה כסף

וכן נרא' מוכרח לדעת הרמב"ם דהא הרמב"ם ס"ל דדוק' שיראי לא צריכי שומ' שהאש' מתאו' להם משא"כ שאר דברים א"כ קשה מאי מייתי רב יוסף מעגל דילמא בעגל וטלית מודה רבה שצריכי שותא ולמ"ש ניחא דהרמב"ם אינו מחלק בכך רק לפום לישנא דסמכה דעתה אבל ללישנא דבעינן שוה כסף דקיץ אין לחלק בכך והשתא י"ל דקאי ללישנא דבעינן שוה כסף דקיץ וא"כ י"ל בכהן לא שייך סמכה דעתו כלל כדפרישית ולא מייתי רק אהא דלא מהני שוה כסף בלא קיץ וא"ש

אלא דלא ברירא לי הסברא לחלק אם נימא דעת הרמב"ם דאחר שומא מקודשת לכ"ע א"כ כי היכא דבלישנא דסמכה דעתה לרב יוסף אע"ג דעכשיו לא מיקדשא מתקדשת לאחר שומא כמו כן ללישנא דבעינן קיץ כיון דאח"כ נעשה קיץ ג"כ יש לה להיות מקודשת מכאן ולהבא שהרי נעשה כסף אחר השומא והיא לא חזרה מקדושין הראשונים לכן נראה דבפדיון הבן משמע דלא אמר כלום היינו שיכול הנותן לחזור ולומר לכהן אחר אני נותן כמו באשה שיכולה לחזור קודם השומא דהוה כקיבלה קדושין שיחולו לאחר שישום אותו וא"כ י"ל דגם כאן בפדיון הבן כל זמן שלא נישום לא מהני הנתינה ועמ"ש בסמוך

ובהכי ניחא מה שהקשה הב"ש הא הוה שתיקה לאחר מתן מעות ולמ"ש לק"מ שהרי בתחלה קיבלה על דעת כן שתהי' מקודשת לאחר שיהיה נישום ולא דמי לציפתא דאסא שלא היה דעתה רק על הציפתא בתחלה

ועיין ב"ש בשם מהרי"ט שהשיג על הר"ן בהבנתו בדברי הרמב"ם דמקודשת אחר רשותא לכ"ש ולענ"ד נראה סמך לסברת הרן כפי הבנתו בדעת הרמב"ם מלשון הש"ס דאיתא האי גברא דקידש בשיראי משמע שכבר קידש ועל זה נחלקו רבה ורב יוסף ורב יוסף אמר צריכה שומא משמע דקדושין אחרים אינה צריכה רק שומא ואחר שנישום תתקדש ולפ"ז נראה שצריך להיות הדבר ברשותה כשנישום כיון שאז חלין הקדושין ולא נתאכלו אם הם ת"י אחר הרי לא בא שום דבר לרשותה עיין לקמן סי' מ"ם ומ"ש שם בעז"ה

אלא דיש לדקדק לסברא זו א"כ גם בקידשה בשטר דאחרים דקיי"ל דאינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה נימא כשתגבה המעות תתקדש מכאן ולהבא שהרי חזינן שלא מחל ועיין לעיל סי' כ"ח ס"ק ת"ב ת"ש ובאמת לא מצינו חילוק בזה בפוסקים וצ"ע. ומה שהקשה הב"ש מהא דכתב רמ"א במקום דלא הוה קדושין צריך ליטול ממנה ולחזור וליתן לה גרם להב"ש שלא עיין בדברי הרשב"א דטעמו של הרשב"א דיכולה לומר במתנה קבלתי וזה לא שייך כאן. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ לשון הש"ס דאמר צריכי שומא ורש"י פירש קודם שתקבלם והוא דחוק בלשון הש"ס ולפ"ז י"ל צריכי שומא ואם ישורו ותאמר אח"כ הן לא גרע מאמרה הן לאחר מתן מעות בפקדון ולכ"ע מקודשת. מיהו גם בזה יש מקום עיון דניהי דאיהי אמרה הן אחר שנישום. ת"מ הבעל לא קידשה אז ולא דמי לפקדון כשאמרה הן היינו משום שהוא אמר התקדשי לי בו אבל כאן כבר נפסק הענין א"כ גם הוא צריך לומר הרי את מקודשת לי בהם ושתאמר היא הן כמו שתיקה לאחר תתן מעות

ועפ"ז יש לפרש לכון הרמב"ם ג"כ שכתב שא"צ לשומם תחלה ואח"כ תהיה מקודשת דכוונתו שאחר השומא יאמר שוב הבעל הרי את מקודשת בשיראין אלו ושתאמר היא הן וצ"ע עמ"ש בסמוך

(ב) י"א שאם קידשה כו' כגון אבנים טובות כן כרבו התוס' דף ט' בשם ר"ת ודייקו מלשון דקאמר הלכתא שיראי לא צריכי שומא משמע דאיכא מידי דצריכא שומא ומזה חילקו הפוסקים. ולכאורה תמוה למה לא הביא דעת הרמב"ם שרבינו מדבריו דדוקא שיראי שהאשה מתאוה להם א"צ שומא אבל שאר דברים צריכין שומא. מיהו נראה דבלא"ה קשה אפי' ניתן מקום לדיוקו של ר"ת דנקט הש"ס שיראי למעוטי אבנים טובות אכתי תיקשה מנ"ל להקפיד על אבנים טובות הא כל הוכחת ר"ת מדנקט שיראי ובגמרא אמרינן היכא דאמר בכל דהו כ"ע לא פליגי כי פליגי דאמר בחמשין ושוו חמשין וא"כ קשה מאי קשיא לר"ת מאבנא דכוחלא והוסיף לה נופך הא שם לא ניכר שנתן שומא והרא"ש כתב ג"כ ולא ברירא לי למה נהגו להסיר האבן שהרי אין דרך ליתן שומא לטבעת קדושין ולא זכר לדחות קושיית ר"ת בכך. לכן נראה דודאי לפי דיוקו של רבינו תם. דנקט שיראי משום דשומתן ידועה קצת ומוכח מינה דאבנים טובות שטועות וסוברות ששוין הרבה לא סמכה דעתה א"כ אין לומר דממעט באבנים טובות כשאמר חמשין ושוו חמשין דלא סמכה דעתה דאדרבה היא סבורה ששוה הרבה וא"כ עכ"פ לא תחשב שאינו שוה כמו שיאמרו וכיון דנקטו התוס' הטעות על המעט ששוה הרבה א"כ בחמשין ושיו חמשין שפיר י"ל יותר שסמכה דעתה מאילו קידשה סתם וא"כ אם נימא דבחוישין ושוו חמשין לא סמכה דעתה נחשך חזה דכ"ש בקידשה סתם כיון שסבורה ששוה הרבה כ"ש שלא סמכה דעתה

וא"כ לדעת הרמב"ם שלא כתב רק באחר לה בחמשין וא"כ דוקא בדברים שאשה מתאוה להם אבל