טיב קידושין סב

מתנה דבשלמא בלא אמר בשעת זריקה י"ל מאחר שהוא שמע שאינה חפיצה בקדושין ואף עפ"כ זרק לה י"ל שע"י זה יכולה לותר בתורת מתנה זרק שהרי שמע ממנה שאינה חפיצה בקדושין וגם הוא בתורת מתנה נתן משא"כ באמר בשעת זריקה שזרקן לשם קדושין איך תאמר שקיבלתן לשם מתנה וע"כ לומר משום דלא איכפת לה וא"כ ה"ל למישדינהו והוה ספק קדושין כדלעיל סי' כ"ח ס"ה

גם בעיקר דברי הב"ש לפענ"ד דברי הרא"ש לא דבר רק הוא דלא לחנם נקט בזרקן לתוך חיקה ולא אמר בפשיטות אפי' נתנן לידה לכן ברור דס"ל להרא"ש דבנתנן לתוך ידה דאיכא גלוי דעת ממנה שקיבלתן מרצונה אף שבתחלה אמרה תנם ע"ג סלע מ"מ לא הי' לה לקבלם ולא דמי להך דלעיל ס"ס הקודם דאמרה הבא שדי דשם בתחלה שאלה בתורת מתנה או דמה שאמרה הב משמע שאין רצונה רק במתנה כמ"ש לעיל אבל כאן שהוא אמר שרוצה ליתן קדושין ואמרה תן ע"ג הסלע א"כ משמע שאינה חפיצה בם כלל דא"כ הי' לה לומר תן לי במתנה א"כ בתחלה אפי' על מתנה לא הי' דעתה ואח"כ שנמלכה ופשטה ידה וקיבלה י"ל דאדיבורא קמא דידי' שקלה לשם קדושין לכן פתר לה הרא"ש בזרק לתוך חיקה דבכה"ג ליכא שום גלוי דעת ממנה שחפיצה בקדושין רק מדלא שדתינהו י"ל כיון דהך מלתא בלא"ה ספיקא הוא דאיכא לומר דלאו כולהו נשי דיני גמירי וסברה שתחייב באחריות ואף דאנן חיישינן למילתא כיון דלאו בתורת פקדון אתי לידה מ"מ בכה"ג שכבר גילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין והוא זרק לה י"ל שפיר לשם מתנה לכך היתה בשב ואל תעשה שלא לזרקן דשמא באמת לשם מתנה הקנה לה לכן אפי' שקליתנהו אח"כ לא הוו קדושין אבל בנתן לידה וקיבלתו בתחלה י"ל דמ"מ כיון דעכ"פ איכא גלוי דעת ומעשה מוכיח שחפיצה בכסף זה אין לה לסמוך ולקחת הכסף על אופן זה שתאמר אח"כ לשם מתנה שהרי מ"מ הוא בתחלה ע"ד קדושין רצה ליתן לה ולא אהני סברא דמתנה רק על מניעת החזרה אבל לא על שתקבל בתחלה ואין לו להרא"ש הכרח יותר מן המפורש בש"ס ואילו נימא דהלכה כרב אחאי דלא הוה גלוי דעת ממה דלא שדיתנהו א"כ אין הכרח כלל לומר לשם מחנה קיבלתו דהא בלא"ה י"ל דלא שדיתנהו מיראת האחריות א"כ ממילא בקיבלה בידים י"ל הוו קדושין אלא דהרא"ש בא לאסוקי למאי דחיישינן לדרב הונא ברי' דר"י מוכח דבכה"ג י"ל לשם מתנה א"כ כיון דאיכא לאוקמה בזרקן לתוך חיקה ואי קיי"ל כרב אחאי י"ל בקיבלתן בידה שפיר מקודשת כיון דאיכא לאוקמה ברייתא בזרקן לתוך חיקה א"כ ממילא כיון דאיכא לאוקמה בזריקה י"ל בקיבלתו לתוך ידה מקודשת שפיר כיון שגילתה דעתה בשעת נתינה

ועוד תימא על הב"ש מה ראה בדברי רמ"א שיסבור להקל בנתן לתוך ידה דהרי הטור כ"כ בשם התוס' וסיים כדברי הרא"ש דבזריקה איירי והדבר ברור דבזריקה היינו משום דלא קיבלתן בידה וליכא גלוי דעת והה"ד בנתנן כל שהיא לא פשטה ידה לקבלן משא"כ בנתנו לתוך ידה שפשטה ידה לקבלן י"ל שפיר בכה"ג כיון דידעה דלשם קדושין ביקש ליתן שפיר היא מקודשת דבנתן לתוך ידה ניכר שקיבלה מרצונה בתחלה ולא דמי לזרקן שאין גלוי דעת רק ממה שלא זרקה כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש וטור ורמ"א ודלא כב"ש. ובלא"ה מידי ספיקא לא נפקא דלדעת רש"י ורמב"ם די"ל באמרה תנם ע"ג סלע אפי' אינה סלע שלה י"ל דחפיצה בקדושין רק שלא זכתה בם וא"כ אם נתן לתוך חיקה או חצרה שפיר י"ל דמקודשת דאינו מוכרח דברי התו' כלל לפרש"י ורמב"ם א"כ אפי' זרקן לתוך חיקה י"ל דמקודשת שפיר דאין לגו הכרת לסברא זו לומר שהפליגתו בדברים וא"כ לעולם ספק קדושין הם אפי' זרק לתוך חיקה ולא גילתה דעתה כלל

וממוצא דבר אתה למד דגם מ"ש רמ"א לעיל בשם י"א דדוקא בייחדה לו הסלע וכתב בחמ"ח דוה מוסכם ולכ"ע דאם אמרה דרך דחי' מה מועיל שנתן על סלע שלה ולפענ"ד מאי דפשיטא ליה לבעל חמ"ח מבעי' לי טובי דלפרש"י אינו מוכרח שיהיה דברי' דרך דחי' די"ל דלאו לדחוי' קאמרה אלא דלא מיקדשא בשביל שלא בא לרשותה וממילא אפי' לא יחדה לו הסלע איכא למימר דנתרצית להתקדש ואפשר דמשמע לי' לפי' רש"י כשהסלע אינה שלה אפי' עומד תוך ד' אמות שלה לא מיתקשא מדלא מפליג אם הוא תוך ד' אמות שלה מקודשת וא"כ גם לרש"י צ"ל סברא וו דדרך דחי' קאמרה

ובזה אפשר ליישב קושית התוס' על פרש"י אמאי בעי בסלע של שניהם כו' ע"ש ולפ"ז ניחא די"ל שהסלע בתוך ד' אמות שלה וא"כ אי לא הוה דרך דחי' י"ל שקונה מן ד' אמות או שיכולה לשומרו כדלעיל מ"מ צ"ע דאינו מוכרח לפרש"י שיהי' דברי' דרך דחיי'

(טו) וגם זה מיירי בכה"ג כו' צ"ע מה רצה בזה דנראה דבכלב שלה מקודשת אפי' לא נתנה לתוך חיקה דהא מטי הנאה לידה וכן ברץ אחר לנשכה דמ"מ יש לה הנאת ההצלה ואדרבה בנתן לתוך חיקה במה נצלה מן הכלב ושמא דוקא בהנאת ההצלה דשוי' לה טובי נתרצית אבל לא בהנאת הככר עצמו. ונראה לפי לשון רמ"א שסיים אמרה הוא תחלה תן ככר לכלב ואתקדש אני לך משמע דס"ל דדוקא באמרה היא תחלה ואתקדש אני לך הוא דשייך דין ערב אבל באמר הוא תחלה אפי' אמרה תן לכלב ואתקדש לך לא שייך דין ערב שלא נתכוונה להשתעבד רק כלפי מה שאמר הוא אמרה הוא תנוהו לכלב ובכה"ג ס"ל שלא נתחייבה מדין ערב לכן צ"ל שנתן אח"כ לתוך חיקה דאל"כ אע"ג דמטי הנאה לידה מ"מ לא קיבלה כלום ואפי' נתן לכלב שלה אינה מקודשת דלא נתכוונה לדין ערב כיון שהוא התחיל תחלה לכן ע"כ איירי בנתן לתוך חיקה אפשר שכן דעת התוס' שהביא הטור מ"מ דעת הרשב"א וגם לשון הרמב"ם לא משמע כן אלא דבכלב שלה דמטי הנאה לידה שפיר מיקדשא ואפי' לא נתן לתוך חיקה והב"ש כתב לעיל ס"ק ט"ו דרמ"א לרבותא נקט אבל הה"ד בלא נתן לתוך חיקה בכלב שלה מקודשת או ברץ אחרי' ולא משמע כן לשון הטור ורמ"א וצ"ע ובודאי יש להחמיר בכל גווני כדפרשתי לעיל

סימן

לא

(א) ולא שמו אותם תחלה מקודשת היינו למפרע משעת נתינה ודייק הר"ן מדברי הרמב"ם דאפילו לרב יוסף דמצריך שומא היינו לענין שתתקדש מיד אבל לאחר שנישום מקודשת לכ"ע ונ"מ לדידן לדברים שצריכים שומא כדלקמן ס"ב ולכאורה קשה הא רב יוסף מייתי ראי' דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני כו' בנו פדוי ופריך אי דלא שוו כל כמיני' אלא אע"ג דשוה וכיון דלא קייצי לא והשתא תקשי לי' לנפשי' הא אחר שנישום הי' לו להיות בנ פדוי כיון דשוו וצ"ל דלא אמר כלום היינו לענין שיהי' פדוי משעת נתינה וא"כ קשה אדתני סיפא עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני והיינו שנישום בתחלה לשמועינן רבותא טפי דאחר השומא בנו פדוי וכ"ש אם נישום בתחלה דמלתא דפשיטא הוא ואפשר לומר דהר"ן לא כתב כן בדעת הרמב"ם רק