טיב קידושין סא

להקשות דניחוש שמא חזרה וחזרה לא מהני בקדושין אפי' תוך כדי דיבור. ולק"מ דדוקא בידעינן דהיא חזרה הוא דלא מהני תוך כדי דיבור אבל כאן מוכח שאינה חפיצה בקדושין וכן מצינו בב"ק דף ע"ג שמחלק בין מתכוין ובין נמלך ע"ש והיינו דמקשינן בפשיטות בש"ס הא שדיתינהו קמיה הוו קדושין הא קאמרה לא בעינא אף דשם קשה טפי דא"כ למה לקחה בתחלה אלא ודאי בכה"ג מסתמא לא נתרצית מעיקרא דמהיכא תיתי לחוש לחזרה ועוד למה לא יהיה לה נאמנות על זה כמו שנאמנת לומר שלא הבינה כדלעיל סי' כ"ז ע"ש. וגם מאי דפשיטא ליה בהקדש לא מהני חזרה תוך כדי דיבור תמוה ג"כ שהרי השיג על הרמב"ם שרוצה לומר כן מן הש"ס דב"ק דף הנ"ל ע"ש ותימא איך לא זכר מכל וה כלום ואין לבדות חדשות מה שהוא נגד פשט הש"ס ופוסקים

ובהכי ניחא דלקמן סי' מ"ב הביא רמ"א תשובת מהר"ם באמרה קדשני וזרק לה קדושין אף על פי שניערה תוך כדי דיבור הוה קדושין אף שזרקה מיד והיינו משום דאמרה תחלה קדשני אמרינן דמסתמא גמרה להתקדש ושוב חזרה וחזרה לא מהני תוך כדי דיבור ובשם הב"ח הביא דבזרקה לתוך חצירה מקודשת ומשמע דמפרש לקמן איירי בזרקה לפני' תוך ד' אמות ותמוה בעיני דמה לה לדקדק היכן נופלין הקדושין כיון דלא בעי' לאקדושי וזרקתן בפרט לקמן שנפלו לתוך חיקה א"כ לא שבקת חיי שלעולם יזרוק לה קדושין כשהיא בחצירה ואם תנעור בגדי' יהיה חשש חזרה ולא נהירא כלל

ולפ"ז צ"ע באמרה תחלה קדשני אפשר שאפילו זרקה לדבר אבד חיישינן ג"כ שמא חזרה הוא וחזרה לא מהני בקדושין וכן משמע בש"ס דפריך הא שדיתנהו קמי' הוו קדושין הא קאמרה לא בעינא וקשה נימא דזה החילוק דבזרקתו לאור אפי' אמרה תחלה קדשני אמרינן מסתמא לקחתה אדעתא לאבדו וחזרה קודם קבלה משא"כ בשדיתנהו קמיה חיישינן לחזרה אלא ודאי שניהם שוין ובאמרה תחלה קדשני אפי' זרקה לאור חיישינן שמא עכשיו הוא שחזרה ואפשר שלזה. רמז רמ"א עיין לקמן סי' מ"ב

(יב) תנהו לאבא ולא דמי לתן לפלוני דמקודשת דשם התחילה ואמרה תן לפלוני תו' ומשמע מזה דאפי' לא אמרה ואתקדש מקודשת באמרה תן לפלוני דאל"כ לק"מ מהא דלא אמרה ואתקדש לך ב"ש ודברי תימא הם שאם אמרה תן מנה לפלוני ונתן לו ע"פ צווי' שתהא מקודשת שהרי לא זכרה לשון קדושין כלל א"כ מסתמא למתנה נתן ואפי' אמר אח"כ התקדשי לי בהנאה שנתתי לפלוני על פיך הרי כבר וכה בתורת מתנה ואפי' פירש שלא נתן לו במתנה מ"מ תמוה טובי דגרע טפי משתיקה לאחר מתן מעות דמאי איכפת לה במה שאומר התקדשי לי בהנאת מתנה שנתתי על פיך ולא גילתה דעתה תל קדושין כלל. ועד שהב"ש בא להוכיח מדברי התוס' שתתקדש באמרה תן לפלוני בלא זכירת לשון קדושין טפי הוה ליה להוכיח דבאמרה תנם לאבא אפי' אמרה ואתקדש לך אינה מקודשת דאינה אלא כמשטה בו כמו שפרש"י

ועפ"ז אמרנו כוונת התו' במ"ש אבל הכא איכא למימר שאין דעתה להתקדש וקשה איך כתבו בלשון ספיקא הא בש"ס איתא בפשיטות אינה מקודשת אלא נראה דהתוס' מספקא להו בהך תילתא גופיה דשמא כאן אפי' אמרה ואתקדש אינה מקודשת להכי כתבו לשון איכא למימר אבל לומר שאם אמרה תן מנה לפלוני ונתן לפלוני שתתקדש הוא תמוה בעיני וגם נגד לשון הש"ס שאמרה (אתקדש אני לך ועיין בחדושי הרשב"א ד"ה הא דתניא חם היה סלע שלה כתב בשם יש מפרשים דהכא והתם מיירי באמרה ואתקדש אני לך ובחדושי הרשב"א מסיק וז"ל ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא כשפשטה ידה וקיבלתו או שאמרה ליתנו לבן דעת שהוא מתקדשת חדין ערב כאלו קיבלתו הוא א"נ כשאמרה ליתנו לכלב שלה משום דמשתרשי לה והיה כאלו קיבלתו היא ואע"ג דלא אמרה ואתקדש אני לך מקודשת דכל שאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה תנוהו לי א"צ לומר ואתקדש אני לך דכל שקיבלתו מודה היא במה שאמר וכן כשאומרה תנוהו לפלוני בן דעת מקודשת מדין ערב והוא דקאמרה ואתקדש אני לך אבל לא אמרה ואתקדש אני לך אינה מקודשת והיינו תנם לאבא ולאביך כו' עכ"ל גם בתוס' רי"ד כתב חילוק זה דכאן לא אמרה ואתקדש אני לך והשיג על פירש"י

ולכאורה היה אפשר לומר דרש"י ס"ל דגם הך מיפרשה באמרה ואקדש אני לך ובלא אמרה ואתקדש אני לך אפשר דמשמע ליה דאפי' אמרה תנוהו ע"ג סלע או לכלב שלה נמי לא היה לה להיות מקודשת וכיש מפרשים שהביא הרשב"א לכן שפיר הוכרח לחלק בין שהיא אמרה מעיקרא. ובזה ניחא לשון רש"י בדף ז' ד"ה ואקדש שפרש"י וכשנתנו לה אחר התקדשי לי וקשה אמאי לא פירש כפשוטו שאמר בתחלה התקדשי לי ואמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אלא ודאי ס"ל כל שהוא אמר מעיקרא והיא אמרה תן לפלוני אינו אלא משטה בו אע"פ שאמרה ואתקדש לך כיון דלא מטו לה הנאה וצ"ע

(יג) היה סלע של שניהם מקודשת מספק כן הוא דעת הרמב"ם ופרש"י והתוס' הקשו הא חצר השותפין כו' עמ"ש לעיל ס"ק ה' ובאמת י"ל בפשיטות כיון דמצינו לענין קדושין בשניהם יכולין לשמור הוה ספק קדושין כדלעיל ס"ה וא"כ פ"כ איכא תקנה בקדושין דתלי' בשמירה א"כ י"ל דסלע של שניהם י"ל דלא גרע מזרק לה ברשות שאינה שלה לגמרי רק שהיא יכולה לשמור וחלק שלה עדיף מיכולה לשמור ובאמת למאי דמבואר דבשניהם יכולין לשמור הוה ספק א"כ משמע דחצר של שניהם לא יגרע מזרק ברשות שאינה שלה רק דשניהם יכולין לשמור וצ"ע

(יד) שנתן אח"כ לתוך חיקה כתב הב"ש ברא"ש כתב זרק לתוך חיקה ושתקה לא הוה קדושין ומ"מ יפה כתב רמ"א כו' כיון שגילתה דעתה שאינה רוצה בקדושין מיהו נראה דיש חילוק אחר אם אחר בעת הנתינה כשנותן לידה תתקדש לי הרי זו מקודשת כמו בהבא אבל אם זרק לה לא הוה קדושין כיון שגילתה דעתה שאינה רוצה בקדושין ולא שייך לותר אי לא נימא לה תשדינהו כיון שגילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין כדלעיל סי' כ"ח עכ"ד ב"ש, וצ"ע לענ"ד דהרא"ש כתב הטעם אפי' זרקו לתוך חיקה יכולה לומר בתורת מתנה קבלתו וקשה מי הכריחו לוה נימא בלא"ה הא כבר גילתה דעתה שאינה חפיצה בקדושין ומאי איכפת לה במה שזרק וצ"ל דס"ל להרא"ש דאם כן ה"ל למישדינהו אם אינה חפיצה בקדושין וא"כ לא ס"ל כדברי רמ"ה לעיל ס"ו בזרק לה קדושין ולא שקליתנהו אלא אישתיקה דלאו כלום הוא לכן הוכרח לומר דבתורת חתנה קיבלתו א"כ לא ה"ל לישדינהו שהחזיקה בם בתורת מתנה. ולמ"ש לעיל ליישב שיטת רמ"ה דאיירי שלא שקליתנהו מחיקה ולא גילתה דעתה שחפיצה בקדושין י"ל דהרא"ש איירי אפי' שקליתנהו מחיקה לכן הוכרח לומר דבתורת מתנה קיבלה ובכן צדקו דברי רמ"א בפשיטות דאפי' קיבלה בידה י"ל דבתורת מתנה קיבלה ואין כאן גילוי דעת על קדושין דכיון דקיבלה בתורת מתנה אין כאן גלוי דעת מחה שקיבלה בידה וא"כ נראה אם אמר בשעת זריקה שבתורת קדושין זרקן לא שייך שקיבלתן בתורת