טיב קידושין נח

והתנן וכן לענין קדושין ומשני ויצאה והיתה וקשה איך שייך בזה ההיקש הא מ"מ גט בע"כ וקידושין מדעתה א"כ י"ל דזרוק ושמור קאמר' ומה היקש שייך לענין זה דמ"מ חולה בדעתה. וצ"ל דס"ל להש"ס בפשיטות דכיון דלענין גט הוה ברשותה הה"ד בקדושין מאחר שנתרצית להתקדש לא פלוג רבנן בין גיטין לקידושין היכא דנתרצתה להתקדש וכן צ"ל למ"ש שתקנו ד' אמות בגט משום עיגונא וקשה א"כ למה תקנו בקדושין ד' אמות הא ליכא עיגון אם לא תתקדש אע"כ משום ויצאה והיתה לא פליג רבנן בין גיטין לקדושין ואוקמה ברשותה הכסף קדושין אף די"ל שאמרה זרוק ושמור לא מפלגינן בהכי. והשתא נראה דודאי לענין גט אם זרק לתוך חצירה המשתמר שלא לדעתה אע"ג דגט חוב הוא וצ"ל עומדת בצד ביתה כדלקמן סי' קל"ט מ"מ אם נתרצית שיגרשנה ואמרה זרוק לי גיטין דבזה שפיר יש לדמות וקדושין דא"צ להיות עומדת בצד ביתה דהא מדעתה מתגרשת עיין לקמן סי' קל"ט ס"ג וב"ש שם. והנה בגט אין לומר שתתגרש באינו משתמר לדעתה דל"ל בגט דשמירת הנותן חשיב כשמירתה דא"כ מקרי הגט אגיד בבעל כדפריך בש"ס על ד' אמות והא אגיד גביה וא"כ שפיר צדקו דברי הטור דגם לענין קדושין אי אפשר שתתקדש מכח שמירת הבעל דא"כ מקרי אגיד גבי בעל והוה כאלו מקצת כסף קדושין ברשות בעל ולא יצא מרשות בעל משא"כ לענין אחר דלא איכפת לן באגיד גביה שפיר מהני שמירת הנותן בשביל המקבל אבל בקדושין שעשאו חכמים דביכול לשמרו מקרי רשות של זה שיכול לשמרו לכן מקרי קרוב לו כשיכול לשמרו אף שרחוק ממנו הרבה א"כ עבדו מה שיכול לשמרו נקרא רשות בעל לכן לא מהני שמירת הבעל לענין שתתקדש ואע"ג דהטור לא ס"ל כשיטת הרמב"ן לענין שאם הכסף קדושין אגיד גבי בעל דאינה מקודשת לא דמי דשם עכ"פ הבעל נתחייב לה כסף זה אבל הכא כיון דיכול לשמרו הוה כאלו הוא ברשותו א"כ לא מהני שמירת הבעל דהא ע"י שמירה נחשב רשות שלו ועיין בסמוך

(ד) או לתוך שדה שלה כן הוא לשון הרמב"ם פ"ד דין כ"א והב"י תמה דלמה לא פירש דבחצר שאינו משתמרת בעינן שתעמוד בצידו כמ"ש בה' זכי' ולענ"ד נראה דלא צריך הרמב"ם לפרש דהא אפילו בעסוקין באותו ענין כתב הרמב"ם פ"ג ורצתה ועי' מ"ש סי' כ"ז סק"ו ביאור דבריו דמ"מ כיון שנתרצית בקדושין או ע"י קבלת הכסף ובהפסיקו מן הענין אפילו קיבלו בסתם לא מהני א"כ נראה דניהי דנתרצתה לזרוק מ"מ כיון דנתרצית לא הוה רק שדיך ועסוקין באותו ענין עדיף וכדמוכח ג"כ מדברי התו' בקדושין דף כ' ע"ב דשדיך לא מהני כמו עסוקין באותו ענין וא"כ ניהי דבנתרצתה לזרוק שמקודשת ע"י זריקה מאחר שנתרצית מ"מ אם הלכה משם הפסיק הענין ולא הוה רצוי כמו בשדיך שנתרצית להתקדש מ"מ בעינן גלוי דעת בשעת קבלת הקדושין וא"כ ממילא משמע שעדיין היא שם באותו מעמד דאם הלכה משם לא מהני הך גלוי דעת שנתרצתה על שיזרק לה קדושין כי אם בעודם באותו מעמד וממילא משמע דאיירי בעמדה שם

ועפי"ז אפשר ליישב לשון הרמב"ם במ"ש כיון שנתרצתה לזרוק שדחקו מה קפידא יש אם נתרצתה סתם ולפ"ז דאם נתרצתה סתם מ"מ לא עדיף משדיך שפרש"י בדף י"ג דהיינו שנתרצית ואעפ"כ לא מהני שתיקה לאחר מתן מעות כמו שהוכיח הרשב"א מעובדא דציפתא דאסא דאע"פ שמעיקרא נתרצית על הציפתא וכי לית בה ש"פ לא מהני השתיקה דלאחר מתן מעות אע"פ דמעיקרא נתרצית תשמע דבעינן רצוי בשעת קבלת הקדושין לכן ס"ל להרשב"ם דבשלמא בנתרצית לזרוק כיון שעשה על פי' שפיר הוה רצוי גמור כמו בשעת מתן מעות אבל בנתרצה לקדושין בסתם לא מקרי רצוי כיון דבשעת זריקה ליכא גילוי דעת שרוצה בקדושין לא עדיף משדיך דעלמא. מיהו שיטת הרמ"ה דמשמע דס"ל הא דתנן זרק לה קדושין איירי בארצאי מעיקרא לקדושי ליה משמע דבארצאי לקדושי ליה מהני זריקה ג"כ וראיתי בתשובה א' מהגאון מ' חיים ווילאזין שתמה על רמ"ה הא שדיך לא מהני אחר מתן מעות כדמוכח מעובדא דציפתא כמ"ש הרשב"א והריטב"א ודחק בחלוקים שונים ונראה דלק"מ דהא דשדיך לא מהני היינו בציפתא דניהי דמעיקרא נתרצית לקבל הציפתא ואחר שנתבטלו הקדושין מכח הציפתא צריך גלוי דעת מחדש וכן בשדיך ואחר כנסי סלע זה בפקדון כיון דנתינה ראשונה בטלה צריך גלוי דעת מחדש שחפצה להתקדש משא"כ בנתרצית להתקדש וזרק לה הקדושין לא חיישינן לחזרה בסתמא שהרי אם עשתה שליח להתקדש מחזקינן לה בדעתה ראשונה ועלה רמיא לגלוי' שחוזרת מן השליחות וכמו כן בנתרצית לקדש וזרק לה הקדושין אם איתא דלא ניחא לה ה"ל לגלויה דעתה שהרי כבר נתרצית על אלו הקדושין שיקדשנה ומה נ"מ לה אם בזריקה או בנתינה דהא מבואר בש"ס באמרה תנם ע"ג סלע שלה דהוו קדושין אלמא דלא בעי גילוי דעת בשעת נתינה רק כשעשה כמצוותה שאמרה לו היינו שתיקה דשעת מתן מעות ממש וכאן נמי שנתרצית להתקדש וזרק לה שפיר הוו קדושין ומקרי שפיר שתיקה בשעת מתן מעות כיון שנעשו הקדושין כרצונה עלה דידה רמיא לגלוי' שאיני רוצה אי הדרא בה

עוד ראיתי בתשובה הנ"ל דהרשב"א והר"ן חולקים על סברת רמ"ה שהביא הטור לעיל סי' כ"ח שכתב דבזרק לה קדושין ולא ארצאי מעיקרא לא חיישינן והרשב"א והריטב"א כתבו דהא דנ"מ בציפתא דאסא למאי דקיי"ל כשמואל דאפילו בפחות מש"פ קדושין מספק שמא ש"פ במדי כתבו דנ"מ בעלמא בזרק לה קדושין ולא שדתינהו א"כ מוכח דס"ל דבזרק לה קדושין נמי יש לחוש דלא כהרמ"ה

ובאמת לפי מה שביארתי לעיל כוונת הרמ"ה דמיירי בלא שקלתינהו היינו שהניחתן בחיקה ולא חששה אם ישארו או יפלו בכה"ג קאמר הרמ"ה דליכא חששא כיון דליכא שום גלוי דעת ממנה א"כ י"ל דהרשב"א וריטב"א איירי אפילו זרקן ושקלתינהו מתוך חיקה מ"מ אי פסקינן כרב אחאי דלא אמרינן כולהי נשי דינא גמירי וסברה אי משדינא מחויבנא בהו א"כ אפילו בכה"ג אין כאן חשש קדושין רק לרב הינא דה"ל למשדינהו אבל לרב אתאי דלאו דיני גמירי י"ל דשקלתינהו דלא תחייב באחריותן לכן בשקלתינהו נמי לא הוי רק ספק

ואפשר שהרמ"ה הוציא הדין מלשון הש"ס בציפתא דאסא דאיתא שקלתינהו ואשתיקא שדחק רש"י לפרש כלומר נקטה לה והרמ"ה ס"ל דגם התם איירי ששקלתינהו לד' זוזי דבה ופשיטא ליה לרבא דגם בכה"ג מקרי שתיקה לאחר מתן מעות כיון דליכא גלוי דעת דשתא לא שקלתינהו רק דלא לחברו ובלא שקלתינהו רק שהציפתא היתה בידה אפשר דפשיטא דלא הוי קדושין כלל כיון דקדושי הציפתא בטילין אפשר דגרע אפילו מפקדון שהרי לא נתכונה לקבל הד' זוזי כלל רק הציפתא לחוד מיהו הפוסקים לא חילקו בכך ואפשר דמ"מ מודו לדברי רמ"ה

עכ"פ י"ל דכולהו מודה לדינא דהרמ"ה בזרק לתוך חיקה והלכה ונשארו ולא שקלתינהו דודאי מורה שאינה חפיצה בקדושין ממה שלא קרבתן דלא חיישינן

כלל

(ה) ברשות שהוא של שניהם כן דעת הרמב"ם וכן נראה מפרש"י בקדושין דף ח' ע"ב