טיב קידושין נא

דברי הטור לעיל סי' כ"ח הבאתיו לעיל ס"ק מ"ג דס"ל בשט"ח דאחרים שמין את הנייר צ"ע לפענ"ד דכיון דלא מיקדשא בגוף החוב משום דלא סמכה דעתה פן ימחול א"כ איך תימא שתתקדש בנייר והיא סבורה להתקדש בכל החוב ולמסקנא לא מצינו שמין הנייר רק כשאין דעתה להתקדש בכסף או בשט"ח דידה דבאמת קנתה המלוה אלא שאינו מועיל בזה שפיר שייך לומר דעתה אנייר אבל היכא דדעתה להתקדש בעיקר החוב איך תתקדש בנייר דהא אפילו בשיראי למ"ד צריכה שומא אמר הטעם כיון דאשה לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה וכ"ש בא"ל להתקדש בשט"ח שוה מנה ולא סמכה דעתה איך תתקדש בנייר וצ"ע ועיין לקמן סי' ל"ח

ולכאורה נ"ל ראי' למ"ש דקשה אי מיקדשא בחוב בשטר א"כ קשה למ"ד יש כתובה לארוסה תתקדש בלא כלום שהרי ע"י קידושין מתחייב הוא בחוב הכתובה ואפילו למ"ד אין כתובה לארוסה מ"מ בכתב לה כתובה עיין קידושין דף נ' באתרי דכתבי כתובה והדר מיקדשא א"כ תתקדש במה שמתחייב לה הכתובה אלא ודאי כדפרישית דאם אינו אומר בפירוש הריני מתחייב לך ובזה החיוב תתקדש לכ"ע לא הוו קידושין דקידושין אין כאן ומנה אין כאן וצ"ע ועיין בסמוך

(טז) ותזכה בגוף המשכון כ' הב"ש לכאורה להרמב"ן והרשב"א אינה מקודשת בכה"ג דהוה אגיד גבי בעל ולא ידעתי מה לכאורה דבר"ן משמע בהדיא דלהרמב"ן לא מהני באומר תזכה בגוף המשכון דמ"מ אגיד גבי בעל ואין להקשות על הרמב"ן תהא דסעיף הסמוך דבאמר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דמקודשת הא אכתי אגיד גבי בעל המותר דליתא דשם מקודשת בדינר והמותר אינו אלא תנאי בעלמא

ואדרבה משם אפשר להביא ראי' להרמב"ן דקשה שם דמוקי משום דא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ופליגי אי כסיפא לה מילתא למתבעי' ופריך אר"א דאמר ישלים אלמא לא אמרינן כסיפא לה מילתי' למתבעי' וקשה דילמא דוקא בר"א לא שייך כסיפא לה מילתא למתבעי' משום דאיירי שקידשה במנה ואמרינן שקידשה על תנאי ע"מ שישלים כדמפרש כאומר ע"מ דמי לכן הוא בעצמו יזהר לקיים התנאי כדי שיגמרו הקידושין אבל הברייתא דאיירי במקדש במלוה משמע שמקדש במלוה שחייב עצמו במלוה נמצא שהוא בעצמו לא יזהר שלא תלה הקידושין בנתינת הדינר א"כ ע"כ לא ישלים רק ע"י תביעה ושייך כסיפא לה מילתא למתבעי' א"ו באם עיקר הקידושין הם בחיוב שמחייב עצמו לא הוי קידושין כלל דאגיד גבי' וע"כ גם הברייתא איירי בתנאי

מיהו מלשון רש"י שפירש שם בד"ה במילי אוחרי לא במלוה שיש לו עלי' קאמר אלא שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר ואמר לה הרי עלי מלוה עכ"ל ונראה ברור דמה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא פירש בפשיטות שנתן לה צ"ט ונשאר עליו מלוה היינו משום דא"כ לא מקרי מקדש במלוה מאחר שאינו אלא תנאי בעלמא וכבר גמרו הקידושין לכן פירש שקידש במלוה היינו שעיקר הקידושין תלויין בדינר והש"ס מדמי להו דבתרוייהו שייך כסיפא לה מילתא אפילו בתנאי מ"מ לא סמכה דעתה וא"כ משמע דרש"י ס"ל דלא כרמב"ן

ובאמת לשון המקדש במלוה דחוק לפירוש רמב"ן גם מפירש"י דף ח' שפירש שאין המשכון מתנה משמע מטעם שאינו קנוי לה דהא במשכון דאחרים מקודשת א"כ משמע בשעבוד גוף המשכון שפיר מיקדשא דומיא דמשכון דאחרים אע"פ שאינו מתנה מ"מ קנתה השעבוד ולרמב"ן באחת לענין קניית גוף המשכון אין חילוק בין משכון שלו למשכון דאחרים רק במשכון דאחרים לא שייך אגיד כמו בשט"ח דאחרים א"כ אין הטעם משום שאין המשכון מתנה דהא משכון דאחרים נמי אינה מתנה אע"כ עיקר החילוק משום דאגיד בי' וא"כ רש"י שפירש שאין המשכון מתנה משמע דמשכון דאחרים יש לה בו זכות יותר א"כ משמע דלא כהרמב"ן גם הריטב"א דחה פירוש הרמב"ן עכ"פ לרמב"ן אפילו אחר קני בגוף המשכון לא מיקדשא משום דאגיד גבי'

ובאמת חזינא תיוהא בלא"ה בדברי רבינו ירוחם ורמ"א ואחרונים דפשיטא להו דלרא"ש נמי מהני באומר תזכי בגוף המשכון ולפענ"ד הגם שמלשון התוס' נראה כן שכתבו בשידוכין צריך לומר הריני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ מ"מ ברא"ש מבואר למעיין בעין יפה שאפילו אמר הרי את מקודשת לי בדינר ותזכי בגוף המשכון לא מהני דלעולם לא מהני משכון לדבר שלא נתחייב בו בלא משכון לכן כתב בקידושין שצריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא ובבד"ח כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזיר וכו' עכ"ל מוכח בהדיא היכא דליכא חיוב קדום לא מהני המשכון כלל

איברא דאיכא למימר דהתוס' לשיטתי' והרא"ש לשיטתי' דהתוס' ס"ל דאפילו במשכנו בשעת הלואה מקודשת שפיר י"ל דמהני תזכי בגוף המשכון אבל הרא"ש לשיטתי' דס"ל במשכנו בשעת הלואה לא קני משכון א"כ י"ל דלא עדיף מה שאמר תזכי בגוף השעבוד מאילו נתן לו מעות דמ"מ לא קני לי'. ובהכי א"ש דקשה למה דחק לשנוי' קידשה במשכון היינו במשכון דאחרים ולא מוקי שאמר תזכי בגוף המשכון ולפ"ז ניחא דהא גופי' תלי' אי ב"ח קונה משכון דאחרים מ"מ במחייב עצמו ואומר תזכי בגוף המשכון מהני משא"כ אי לאו דר' יצחק לא הוה מהני תזכי בגוף המשכון דלא עדיף מנתן לו בהלואה גמורה וא"כ הרמ"א לשיטתי' כח"ל דגם לעיל סי' כ"ח סי"א לא הביא דעת הרא"ש ולא חש לי' ופסק כדעת רוב פוסקים דבמשכון אפילו בשעת הלואה מקודשת שפיר מהני כאן באמר שתזכה בגוף המשכון אבל דברי רבינו ירוחם שדרכו לימשך אחר הרא"ש ואעפ"כ כתב שמהני תזכה בגוף המשכון צ"ע וגם בעיקר הדין אפשר מ"מ סברת הרא"ש קיימת שאפילו אמר תזכי בגוף המשכון כיון דליכא חיוב ליכא משכון לכן צ"ע וכעת אין ס' ר' ירוחם ת"י

ומ"ש הב"ש רהש"ך כ' באם מקנה הטבעת ע"י ק"ס מקודשת לא ס"ל דמזיק אגיד גבי' כבר כתבתי שאינו מוכרח דבחפץ שהוא (בעין) י"ל כל היכא דאיתא ברשותי' דמרי' איתא עמש"ל בזה. וראיתי בק"א שכ' על מ"ש הב"ש בש"ג דאם הקנה לה הטבעת ע"י ק"ס לא הוו קדושין כ' שאין הלשון כן בש"ג רק שהקנה לה חנה והטעם פשוט משום דאין מטבע נעשה חליפין דברי תימא הם דמבואר בש"ג דיש קידושין בשם מז"ה שמפרש הא דאין אשה נקנית בחליפין הוא כשמתחייב לה מנה ומקנה לה בק"ס וא"כ אי טעמא משום אין מטבע נעשה חליפין אין לו ענין למיעוט חליפין דבאשה וכבר כתבתי שהוא פי' תוס' רי"ד שהוא מז"ה וקרא רבינו ישעי' ראשון זקנו של ריא"ז ומ"ש אין מטבע ניקנית בחליפין ליתה דאיירי מדין חיוב כמ"ש ואתחייב לך מנה וכמ"ש ואין ענין מזה לנעשה חליפין ופשיט למעיין. ומה שהקשה הא ריא"ז ס"ל שאין יכול להתחייב בלי קנין כמ"ש ר"פ הנושא וא"כ איך אם נתחייב בשטר מקודשת לאו קושי' היא דלא קאמר מז"ה רק כשקידשה במנה ואמר הריני מקנה לך שאתחייב מנה בחליפין בזו ס"ל הפירוש שאין אשה נקנית בחליפין הוא בכה"ג אבל אם נתחייב בקנין בשטר שיתן לאשה מנה ואמר שתתקדש בזה השטר לא דמי לחליפין שהרי עכשיו ע"י השטר מקודשת וכבר התחייב בזה השטר ע"י חליפין וכן לפירוש הרי"ף שטר הקנאה הוא שטר שיש בו קנין ומ"מ עכשיו מקדש בשטר בלא חליפין ומה לנו במה שנעשה חיוב השטר ע"י חליפין ועוד דריא"ז לא