טיב קידושין נ

כן לחשיבותה שמקבל ממנה תתנה מה שלא יקבל מאחר דלמא באמת לא היה מקבל ממנה רק בשביל שחפץ לקדשה ורוצה שתתקדש לו א"כ אין לה חשיבות מצד קבלת המתנה וצ"ל דוה כ"ש שיש לה חשיבות טפי בזה שחפץ בה והוא אדם חשוב א"כ לא נגרע חשיבות שלה ע"י זה והשתא בשדה אין כאן הנאת קבלת מתנה באדם חשוב די"ל שדעתו על השדה

(יג) או שלא עשאו שליח כו' כן פרש הרמב"ם ומה שלא פירש הרמב"ם שעשאו שליח אפשר לומר דק"ל קושית פני יהושע מה צריך ללמוד מעבד כנעני נילף מיעוד שמיעדה לבנו בכסף שנתן האב הרי שהבן קונה אותה אע"ג דלא חסר מידי לכן ניחא לי' להרמב"ם דודאי בעשאו שליח לקדש כיון דשלוחו של אדם כמותו א"כ מה שנותן השליח לא מיקרי לא חסר דהא נותן במקומו ושלוחו כמותו וחיסרון השליח כחיסרון שלו וא"כ ביעוד ודאי אין יכול לייעדה בעל כרחו של בנו א"כ י"ל דיעוד היינו שהבן מבקש מן האב שייעדנה לו והוה שלוחו והוה כמו חסר ולהכי מפרש שלא נתן כלל בשליחותו וזה נלמד שפיר מעבד כנעני שאינו נותן בשליחותו של עבד דהעבד לא נקרא חסר דמה שקנה עבד קנה רבו וא"ש. מיהו נ"ל דלא קשי' מיעוד דבגמרא צריך ללמוד איך יקנה האשה ע"י שאחר נותן כסף קידושין ולא תתקדש כלל לכן יליף מעבד כנעני שאין לו שום זכות לצאת לחירות רק שוה נותן מעות עבור שיבא לחירות אבל ביעוד שכבר ישנו זכות זה לאב שיוכל לקדשה לעצמו חידשה תורה שיוכל ליתן זכות שלו לבנו ג"כ שכן משפט התורה דהא אפילו למאי שיכול להקנות לו אשה אע"פ שאינו חסר מ"מ יעוד חידוש הוא שאם ירצה ליעדה לאחר בכסף שעבוד זה אינו יכול וע"כ לבנו הוא שחידשה התורה ונמצא שנותן לו במתנה זה הזכות שיש לו באשה ואנן בעינן למילף שאף שאין לנותן שום זכות באשה שעל ידו תתקדש לאחר ע"י שנותן המעות

ולק"מ

(יד) ונתן לה משכון כו' צ"ע אם החזיר לה המעות בעד המשכון אם היא מקודשת אי דמי למקדש לאחר שלשים יום או כיון דקידושין בטילין אף אם יתן לה המעות אח"כ כבר הפסיקו מן הענין וצ"ל שוב התקדשי במעות וכה"ג נסתפקתי בסי' כ"ח ס"ק י"ג ועמ"ש בסי' ל"א

ואחר שכתבתי ראיתי בחידושי הרשב"א קידושין דף ה' אהא דאיתא שם מה לכסף פירש"י אם כתב שטר על המעות אין הקדש פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו והקשה הרשב"א ז"ל ואינו מחוור דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת דאילו האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר מנה אינה מקודשת דמנה אין כאן שטר אין כאן שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה ומנה איננו כאן צ"ע ההיא דכ' לכהן ואפילו כשיתן בקידושין אם היא מקודשת כיון שנתן לה לשם פרעון השטר ולא לשם קידושין של עכשיו וכדתנן בבכורות פ' יש בכור ובפ' הנושא כ' לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי אמר עולא ד"ת בנו פדוי לכשיתן ומ"ט אינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות דאלמא אפילו ד"ת אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן וה"נ אינה מקודשת עד שיתן וההיא שעת' בכסף היא מתקדשת ולא בשטר עכ"ל משמע דהרשב"א נסתפק בזה מיהו צ"ע בהא גופי' דלפי פירוש הרמב"ן דפירש מנה אין כאן משכון אין כאן ולא הוה קידושין א"כ ממילא אינו חייב ליתן לאשה ואמאי אמרינן בכתב לכהן שחייב ליתן נימא כיון דהמנה אין כאן גם הפדיון אינו כלום ואמאי יצטרך ליתן לכהן המנה נימא מנה אין כאן שטר אין כאן. מיהו בלא"ה תמוה בעצם למה תחייב ליתן כיון שבנו אינו פדוי ואין לך נתינה בטעות גדולה מזה שסבר שיעלה לו לפדיון הכן וכיון שאינו עולה למה יתחייב ליתן ואפשר לומר כיון דאמרינן בכתובות דף ק"ב ובבכורות שם ד"ת בנו פדוי כשיתן רק משום גזירה דאין פודין בשטרות א"כ י"ל שלח הפקיעו ממון הכהן מאחר שלפי דין תורה הי' עולה לו לפדיון וחייב מדינא רק להאב קנסו שיתן פדיון אחר

מיהו קשה בס"ד דלא ידע מדעולא וס"ד דמתחייב מדר' יוחנן קשה אתאי חייב ליתן כיון דבנו אינו פדוי דבס"ד סבר שכ' לו סתם והוא רוצה שיעלה לו לפדיון הבן אבל כיון שלא הזכיר לכהן בשביל פדיון חייב ליתן וכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה אמאי ולמסקנא באמת י"ל דסתמא הוא לפדיון ואפ"ה אין בנו פדוי מ"מ לרמב"ן קשה אמאי נתחייב ליתן הא מן התורה כיון שהפדיון עדיין אינו כי אם כשיתן א"כ לא עלה לו כלל לפדיון כיון דאגיד גבי' ואפילו פודין בשטרות הא לא נקרא פדיון כלל כיון שאגיד גבי' כמו שלא נקרא מכר ואם כ' לה שטר חיוב שמחייב עצמה ואין כאן קדושין ולא חיוב ממון כלל כיון שכתב כן לפדיון וצ"ל ג"כ סברת הש"ס דמשעבד לי' מדאורייתא ולא כתב רק לברר לו כהן לכן מתחייב בממון וצ"ע

(טו) וכ"ש אם נתן שטר האחרונים תפסו על רמ"א דוה דוקא לדעת רמב"ן דס"ל כסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא משא"כ להראב"ד דאם א"ל קני בגוף המשכון מקודשת הה"ד נמי בנתן לה שטר מקודשת. ובאמת אפשר לפרש דברי רמ"א לכ"ע דכי היכא דבאמר התקדשי לי במנה ונתן לה משכון לפירש ראב"ד כיון שלא אמר תזכי בגוף המשכון אמרינן שאין כוונתו אלא על קיום הקידושין שאמר שתתקדש במנה ואמרינן כיון שאתה בא לחייבו ע"י שקידשה במנה אמרינן מנה אין כאן שלא נתן המשכון רק על קיום המנה שנתחייב לה ע"י הקידושין ובאמת לא נתחייב ע"ו אמירת התקדשי לי במנה ואין כאן לא קידושין ולא משכון ובזה צדקו דברי רמ"א אם אמר התקדשי לי במנה ואני נותן לך שטר על המנה אמרינן נמי מנה אין כאן שטר אין כאן שלא נתן השטר רק על חיוב המנה ובאמת לא נתחייב בה כלל ואי איכא למיתלי בפלוגתא דרמב"ן וראב"ד היינו אם אמר הריני מתחייב לך מנה בשטר ובזה החיוב תתקדש לי בזו תלי' בכסף קידושין דאגיד גבי בעל ולפ"ז אפילו הנייר ש"פ אינה מקודשת דכיון שהשטר שנתן לה בטל ממילא צריכה להחזירו לבעל ולא שייך לומר דעתה אנייר שהרי לא נתרצתה להתקדש כי אם בכל מה שנתחייב וחיוב זה בטל ולא אמרינן דעתה אנייר רק כשזכתה בכסף קידושין כפי התנאי כגון בשט"ח דאחרים שהיא רוצה להתקדש אלא דאמרינן שאי אפשר לה להתקדש בשטר חוב אמרינן דעכ"פ בנייר מיקדשא ומ"מ החוב שלה אבל היכא שגרע מן חיוב שלה שהתנה בקידושין לא גרע ממנה חסר דינר שאינה מקודשת

הן אמת דקשה לי בש"ס דף מ"ח דבעי למימר דפליגי בשט"ח דאחרים וקאמר דרבנן ס"ל שמין את הנייר וקשי' לי טובי כיון דרבנן ס"ל דלא מיקדשא בגוף החוב אי משום דלא סמכה דעתה או שלא קנתה החוב מאי מהני שומת הנייר הא לא נתרצתה להתקדש במועט כי אם במרובה בשלמא בקידשה בשטר והשטר לא נכתב כדין שפיר שייך שמין את הנייר דדעתה להתקדש בלא כסף אבל אם דעתה להתקדש בשט"ח שוה מנה ולא קנתה אותו איך נימא שמין הנייר שהרי לא הי' דעתה להתקדש רק במרובה דהא אפילו בשט"ח דאחרים אף דשוה טובא כיון דלא סמכה דעתה (אינה) מקודשת. לכן אפשר דבס"ד דש"ס ה"ק אי לימא בשט"ח דאחרים י"ל טעמא דרבנן דס"ל שמין את הנייר דס"ל דודאי סמכה דעתה אלא דס"ל גם בשט"ח דאחרים אין יכולה להתקדש כיון שאינו בעין ולא נחית הש"ס להכי רק דקאמר קשי' דר"מ אדר"מ אפילו נימא דרבנן ס"ל דאף דסמכה דעתה אינה מקודשת לכן