טיב קידושין מט

מה שאמרה ואתקדש אני לך בהופסק הענין וע"כ איירי בעסוקין באותו ענין אלא דכאן י"ל שהוא עדיין לא דיבר עע"ק אבל בדיבר גם הוא שפיר כ' רמ"אא דמקודשת. מיהו מפשט דברי הרמ"א והפוסקים משמע דבאמרה ואתקדש אני לך אפילו הפסיקו הענין מ"מ י"ל דכיון שאמרה ואתקדש אני לך והיא חזר ואמר לה התקדש לי מקודשת מדין שתיקה כמ"ש לעיל ס"ק ס"ז דכיון דנעשה כרצונה עלה רמיא לגלוי' שאינה רוצה וא"כ י"ל דלכך הצריך הרמב"ם שיאמר לאשה התקדשי לי ולא סגי שיאמר לפלוני משום שכבר נפסק הענין אבל אם הי' אותו פלוני באותו מעמד כשאמרה תן לפלוני ואתקדש ואמר תתקדש לי פלונית בזה אפשר להרמב"ם הוה קדושין ג"כ כיון שעסוקין באותו ענין או אפילו נתן סתם לפלוני ולא אמר כלום ספיקא מיהו הוי כמו נתן הוא ואמרה היא כיון דדיבור שלה לא נפסק בענין אחר ועמ"ש לעיל סי' כ"ו סק"ז דלהרמב"ם גם בדיבר עע"ק צריך גילוי דעת תחנה והיינו דנוטלת הקדושין וזריקה לא מהני ואפשר דבאמרה בפירוש ואתקדש לך עדיף ממדברין עע"ק וסגי בשתיקה כיון שנתן ע"פ צווי'

(י) אבל אם הרויח זמן למלוה כ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רכ"ה ונתן טעם לדין שהרי שנינו הרי שהי' חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ובחמ"ח תמה עליו דכיון שהרויח זמן ע"פ ציווי' א"כ הוה כאלו קיבלה ממנו פרוטה והיינו הרחבת זמן שהרחיב על פי' ואני לא ידעתי מה קול הרעש הזה כי לפענ"ד דברי הרשב"א ברורים דודאי אי תימא דמקודשת בשביל שנעשה רצונה ונהנית א"צ ללמוד מדין ערב אלא נראה ברור כיון דבמשנה מפורש הרי שהי' חונק כו' שלא על אמונתו הלוהו ונימא שמ"מ יתחייב לשלם לו על מה שמרחיב לו זמן והרחבת הזמן ש"פ אלא פשוט שאם אמר לו הרוח זמן לפלוני ואני אתן לך פרוטה לא משתעבד כלל דמצוה קעביד ולא מידי חסרי' ואין לומר שחסרו הרחבת הזמן חדא שאין זה נקרא חסרון דמאן לימא לן שהי' משלם לו אף דלענין עדי' זוממין שמין הזמן מ"מ איהו מצוה קעביד שירחיב לו הזמן וגם מאן לימא לן שהנאה שלה ש"פ מה שמרחיב ומן לפלוני לכן לא תלי' בגמרא בהנאה כלל רק נלמד מדין ערב והיינו בהוציא ממון על פי' דבודאי אילו אמרה תן לפלוני ואני ערב החיוב עלי' לשלם א"כ ע"י קדושין נפטרת מחיובה והיינו הנאה שלה שהיא ממון חמש אף דאפש' דאינה נהנית כ"כ בנתינתו לפלוני מ"מ חסר על ידה אבל בהרחבת זמן אם אמרה הרחב ומן על ידי ואתן לך כו"כ יכולה לחזור שהרי לא חסרתו כלום ומשום שהרחיב לו הזמן הרי אם היא חזרה גם הוא יכול לחזור מהרחבת הזמן שנעשה ע"פ טעות אבל בהוציא ממון על ידה תי לית' בחזרה כי אם כשיחזור ויתבענו והרי הוציא ממון על ידה ושייך בההיא הנאה דמהימן לה משעבדא אבל שלא בשעת הלואה שכבר הימני' לא שייך בההיא הנאה דמהימן לה ולא משתעבדא בערב לכן גם בקדושין אינו כלום משא"כ בהרחיב זמן לאשה עצמה בהנאה דידה תליא תילתא אי ש"פ מיקדשא כמו שהיא בעצמה נהנית אע"פ שהוא לא חסר ע"י זה אבל בתן לפלוני שלא נלמד אלא חדין ערב אינו מועיל כי אם באופן שהיתה משתעבדת לו מדין ערב ואפילו נימא דבאמרה הרחב זמן לפלוני ואתן לך פרוטה שנתחייבה באותה פרוטה ת"מ כאן הרי לא חייבה עצמה כלום רק שאמרה ואתקדש לך א"כ לא דמי להוציא ממון על ידה שאם חזרה אח"כ ולא רצתה להתקדש או שהטעתו שכבר נתקדשה לאחר מ"מ נעשית ערב בעד מה שהוציא על ידה אבל כאן אם אמרה ואתקדש וחזרה אין לו עלי' תביעת מתון כלל כמו שאין לו על הלוה עצמו אם עבר הזמן אע"פ שהזמן נישום בעדים זוממין ודברי הרשב"א ברורים והאחרונים לא ירדו לעומקן

(יא) בהנאת מתנה שקבלתי ברצונך כו' והרשב"א תמה על לשון זה שהוא לשון הרמב"ם דהא לא מיקרי הנאה רק באדם. חשוב כדלעיל סי' כ"ז אבל באחר לא. ונראה דודאי בנתנה היא לו כיון: דכתיב כי יקח ודרך מכירה הוא שיתפיס המקח במעות שקיבל המוכר מן הלוקח ובזה יצא המקח מרשות החוכר אבל בכדי לא נפיק כשהמוכר נותן ללוקח אינו מורה שקיבל להנאת הלוקח רק שהמוכר קונה ממנו חיוב דחי מכירה שיתחייב בעד המכר שהרי הלוקח לא קיבל כלום שיקנה המקח ע"י מה שקיבל משא"כ באדם חשוב דבר ידוע הוא שזה קיבל פרוטה ע"י שהי' נותן כדי שיקבל ממנו מקרי קבלה אצל הלוקח וכ"ש באשה שמה שנתנה לו אינו מורה על הנאתה כי אם שהיא קונה אותו כיון שבכמה חיובי הבעל חייב לה ומשועבד לה אבל אינו מורה שנהנית במה שקיבל ממנה רק באדם חשוב שדבר ידוע שדרך ליתן פרוטה כדי שיקבל מתנה ומקרי הנאה ידועה משא"כ באמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לו הרי זה בעצתו מורה שנהנית שיקבל פלוני רק שפלוני לא חסר והיינו דילפינן מעבד כנעני וערב שיוכל לקנות בלא חיסרון וערב יכול להקנות עצמו בלא קבלת דמים שפיר מקרי דרך קנין וקרינן בי' כי יקח אבל בנתנה היא באדם שאינו חשוב אינו דרך קנין שיקנה הבעל רק דרך מכירה והוה כי תקח ובהכי ניחא דקשה להרמב"ם אי בשביל הנאה מיקדשא ל"ל למילף מערב ועבד כנעני אלא הדבר ברור דלהא יליף דבכה"ג שפיר דרך קנין הוא ולק"מ

ועוד נ"ל דבלא"ה קשה על הרמב"ם דבתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב א"כ משמע דבגמרא בעי לדמות לערב שהיא כמו שקיבלה בעצמה וקשה הא הרמב"ם כ' בחייב אני לך מנה בשטר שמתחייב כמו שמשתעבד הערב שכוונתו שמשועבד בחנם כמו הערב שמשעבד עצמו בחנם אע"פ שאינו חייב א"כ איך מדמי קידושי אשה לערב שערב משועבד בחנם ואיך תתקדש אשה בלא קבלת דמים וצ"ל דלא מדמי רק כיון שוה נותן על ידה והיא מחוייבת לשלם בכה"ג מחמת חיוב שחייבה עצמה בחנם ממילא מתקדשת כאן שהרי ע"י קידושין נפטרת מחיובה והיינו הנאה דידה אלא שהטעם צריך בגמרא בההיא הנאה דמהימן לי' שמתחייב בדברים בעלמא וא"כ הנאה דידה הוא מה שהנותן נחסר על ידה ונתן על פי' שאמרה ונעשה רצונה וחשבינן זה שנחסר הנותן כאלו קיבלה היא שהרי לא נתן אלא ע"פ ציווי' א"כ מאחר שחפצה שיוציא זה המעות ליתן לפלוני הוה כאלו בא לידה א"כ גם בתן מנה לפלוני ואקדש לו הרי זה חפיצה שיוציא ממון לעשות רצונה וכל שמוציא ממון על פי דיבורה הוה כאלו קיבלה היא הממון שהרי חשובי אחשביה הנאת המקבל כהנאתה והוה שפיר בהנאת מתנה שקבלתי כרצונך הוה כאלו קיבלה בעצמה מאחר שזה הוציא הממון על ידה שהרי אילו לא תרצה אח"כ להתקדש וזה נתן לו ע"ד שתתקדש לו הרי חייבת להחזיר הממון לנותן א"כ ע"י הקידושין נפטרת מחיובה א"כ זהו כוונת הרמב"ם בהנאת מתנה שקבלתי כרצונך שתפטר ע"י קידושין מחובך שזה הוציא הממון על ידך על דעת שתתקדש לי ולק"מ על הרמב"ם

(יב) אמרה לו הילך מנה ואקדש אני לך כו' עיין לעיל דבאדם חשוב מקודשת ועיין בר"ן שרש"י לא הזכיר הך מילתא בהא דאמר רבא וכן לענין ממון ועיין מה שתירץ הר"ן בזה בדוחק דכיון דמספקא לי' לא זכרו ואינו מספיק דעכ"פ הי' לו להזכיר דספיקא הוא. לכן אפשר לומר בדברי רש"י דקשה לחה תתקדש ע"י הנאה זו שתקבל ממנה והיינו שנקרא חשיבות שהיתה נותנת פרוטה שיקבל ממנה ויש להבין מנ"ל שעושה