טיב קידושין ה

לצעורי רק כדי שתצטרך לעשות כרצונו ומסתמא מתחלה לא התנה ע"ד שיפסיד ע"י תנאו ואמרינן דלא התנה רק על האיצטלא אף אם תרנה ליתן דמים כדי שיהיה לה צער יותר והוא רוצה דוקא באיצטלית אבל שיתנה על עצמו שלא יוכל לקבל דמים בעדו מה לו ליכנס בכך שהרי טוב לו שיהיה הברירה בידו וזה בכלל תנאו מיד אבל במחולין אינו בכלל תנאו מעיקרא כיון דלצעורי קבעי לא עלה על דעתו שיהיה התנאי תולה בזה שהרי נתכוין לצערה ואף אם יתבטל הגט ע"י זה הרי בידו לגרשה בכל עת שרוצה וגם לא אסיק אדעתיה שיוחזר מדעתו וימחול לגמרי מאחר דלצעורי בעי וזה ברור. עוד הקשה הב"ש לקמן סי' קמ"ז על הרא"ש שסובר במתרצה בדמים גם לרבנן הוי גט דא"כ רשב"ג דאמר תתן דמים אפילו באינו מתרצה א"כ מוכח נתינה בע"כ שמה נתינה ורבנן לא פליגי רק בגט דלצעורי מכוין וכתב בקו"א דלכאורה י"ל דהיינו בפקדון ובפקדון מדינא דגמרא הוי נתינה בע"כ אלא לפמ"ש לעיל דמ"מ אין יכול להכריחו בע"כ לקיים תנאו לא הוו נתינה ע"ש. ואי משום הא לא איריא דאפילו אם נימא כדבריו היינו משום שבע"כ כשאינו רוצה לקבל לא הוי קיום תנאו שהרי לא החזיר לו ולא בא הדבר לרשותו אבל בדבר פקדון דברשות המלוה קאי רק שהתנה שיחזיר לו הפקדון פשיטא כל שמחזירו לו אף אם אינו רוצה לקבל חזרה מקרי שהרי שלו הוא מעיקרא אלא דשם איירי שנאבד האיצטלית ונתנה הדמים א"כ תמוה מ"ש דבהלואה ופקדון לכ"ע נתינה בע"כ שהרי כתבו התוס' שם דבבתי ערי חומה אף שהוא כמו הלואה מ"מ כשנפטר על ידו הבעל ותבעל האשה לא הוי נתינה א"כ לא דתי לחוב כלל שהרי ע"י הדמים יהיה הגט. גם מ"ש לחלק דאם רוצה באיצטלית והיא נותנת לו דמים ל"ש בזה נתינה בע"כ כיון שמרובה בתנאי אינו מובן דעיקר טעמא דנתינה בע"כ דכיון שלא נתרצה הוי כאילו לא קיבל הדמים וא"כ מה בכך שהיה מרוצה בחפץ סוף סוף עכשיו אין כאן נתינה ועוד דאם אין החפץ בעין ואינו רוצה לקבל הדמים וכי צריך הוא לומר בפירוש שאילו היה החפץ היה מתרצה כיון שהחפץ אין כאן ואינו רוצה לקבל. ולעיקר קושית הב"ש נראה דלא על הרא"ש תלונתו אף כי גם על עיקר הגמרא דבעי מיניה ר' אסי מר"י באמר ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר ואמר מחולים לך מהו ואי נימא דמחולין מהני כ"ש דדמים מהני בעד האיצטליתא דמי גרע ממחל לגמרי וא"כ איך יפרנסו המשנה דלרבנן לא מהני דמים וע"כ יפרשו דהיינו בע"כ א"כ מוכח נתינה בע"כ שמה נתינה ואפשר שבאמת מכאן הוציא הרמב"ם לפסוק העיקר כלישנא דהוי נתינה) לכן נראה דממתני' ליכא למיפשט מידי די"ל דאיירי שאינו רוצה למשוי' נפשיה הדריינא רק כפי מה שידונו חכמים אם יוחשב זה קיום תנאו רוצה לקבל ואם יאמרו חכמים שאין זה בכלל תנאו אינו מתרצה בדמים ובהא פליגי רבנן ורשב"ג ועוד נלע"ד דהא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה היינו משום שבע"כ אינו קונה נמצא שלא באו המעות לרשותו לכן לאו נתינה הוא וא"כ בהתנה ע"מ שתתן לי איצטליתא ונאבד ונתנה לו הדמים במתנה אע"פ שאצלו הוא טעות דסבר שאינ' נותנת לו על קיום תנאו ת"מ כיון שבאו לרשותו הרי קיימה התנאי והוא חפץ לקנותן אע"פ שהיה סבור שבמתנה הם לו הרי נתקיים תנאו ול"ש בזה קבלה בטעות דודאי הוה קיום התנאי שהרי באו לרשותו וע"כ ל"א נתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא משום שעדיין לא יצאו מרשות נותן שאין אדם קונה בע"כ וכל שלא נתכוין לקנות ברשותא דמרא קמא הם אבל אם רוצה לקנות המנה במתנה והיא אמרה שנתנה על האיצטלית אף שהטעתו הרי נתקיים תנאו ואפשר דאפילו נותנת לו בתורת הלואה שכבר באו לרשותו וכשבא לרשותו אמרה יהיו מחולין לך על קיום התנאי דבכה"ג ודאי הוי קיום תנאי בע"כ שהרי כבר הם ברשותו וא"כ א"ש תתן לו דמים ולא תגלה לו שנאבד ותתן לו במתנה סתם אחר שחכמים אומרים תתן לו דמים על קיום התנאי לא שייך נתינה בטעות שהרי כיון שבאו לרשותו הרי נתקיים התנאי. ומי שלבו נוקפו גם בסברא זו נוכל לפרש דהתם מעשה שהיה אם נתפוס הסברא דנתינה בע"כ ל"ש נתינה א"כ אין תועלת לה בתנאו דמסקא אדעתה שמא לא יתרצה ואטרוחי בכדי א"כ דרך שתתנה בפירוש על הדבר שאפילו תתן לו שלא מדעתו שלא ירצה לקבל יהיה קיום התנאי ובהתנה בפירוש שאפילו לא ירצה לקבל רק שהיא תתן בהא לכ"ע הוי קיום התנאי אפילו שאינו רוצה ולק"מ. עוד ראיתי בקו"א שתמה על הגדולים מהרי"ט וב"ש שדימו זה של ע"ע שפודה עצמו בע"כ לנתינה בע"כ דאין ענין זה לזה דבבתי ערי חותה ודאי הדין שיכול לפדות כפי משפט התורה ואפ"ה אם לא רצה לקבל הרי הבית נחלט לו אע"פ שעבר על מצות התורה כמו כן בע"ע אף על פי שמצות האדון שיקבל ממנו מ"מ אם לא רצה לקבל לא הוי נתינה ואני לא הבנתי תמיהתו שהרי הב"ש גופיה כתב עי' סי' קמ"ג נתינה בע"כ הוי ספק גט ולרמב"ם פסול מדרבנן ומסתמא גם בקדושין שייך פלוגתא זו (נראה דר"ל דבקדושין הוי קדושין גמורין ולא שייך לפסול מדרבנן וכמ"ש הר"ן פרק מי שאחזו בהך דנתינה בע"כ להדיא) ואי שייך למילף מע"ע תקשי למה לא נימא דמהני בעל כרחה אלא פשוט דאינהו מיירי אפילו אי נתינה בפ"כ שמה נתינה ס"ל למהרי"ט דבש"כ לא אמרינן נתינה בע"כ וע"ז סובב והולך כל פלפולם בזה אבל אי לא שתה נתינה אפילו בכסף עצמו ל"ש נתינה ואפילו אמרינן לא שמה נתינה נ"מ אם התנה בפירוש שתוכל ליתן אפילו לא יתרצה לקבל דנ"מ אם גם בש"כ תוכל ליתן. אמנם בעיקרא דמילתא אם העבד היה פודה עצמו והאדון אינו רוצה לקבל אי הוי אמרינן נתינה בע"כ ל"ש נתינה יש לעיין בזה שהרי הר"ן כתב בהדיא שיהיה מגרע פדיונו בע"כ של רבו משמע אפי' אינו רוצה לקבל. גם מ"ש בקו"א הסברא שמצוה שיקבל ואם לא רצה לא מהני צ"ע דעיקר קרא דישיב בנמכר לעקר כתיב ובעקר לא שייך מצוה. לכן נלע"ד ע"פ מ"ש הרשב"א בפרק מי שאחזו שהקשה אי אמרינן נתינה בע"כ ל"ש נתינה איך נותן גט בע"כ הא כתיב ונתן ותירץ דלא אמרינן בע"כ ל"ש נתינה רק דומיא דאשה שקנויה היא לבעל ואמר ע"מ שתתני לי ונתנה לו בע"כ ל"ה נתינה. משא"כ הבעל אינו קנוי לאשה רק ששעבוד לאשה עליו יכול להסתלק משעבודו בע"כ ע"ש הבאתי בספרי גט מקושר דס"ו. א"כ נראה אע"ג דאמרינן ע"ע גופו קנוי מ"מ לא עדיף מקנין דבעל לאשה שמשועבד לש"כ ועונה מ"מ אינו רק שעבודא בעלמא וכאן שהאדון יש לו השתעבדות היתה יכולה לפטור עצמו בע"כ של אדון משעבודה וכן נראה מלשון התוס' דף ט"ז ד"ה אמר רבא דלא חשב אלא יציאות שבע"כ של אדון. ומה שהוקשה לו למה לא פירשו רש"י ותוס' קדושין דף ה' דכסף ושטר ישנם בע"כ של אדון אם נותן לו כסף היה יוצא בע"כ של אדון נראה דמ"מ לא דמי' לשטר וביאה שקונין אף על פי שאין הקונה רוצה לקנות דבגט אע"פ שאין האשה רוצה לקנות עצמה וכן בביאה שאין היבמה רוצה להיות קנויה לבעל משא"כ יציאה דכסף הוא רוצה לקנות עצמו וקונה עצמו בכסף לא דמיא להאיך לכן פירש"י שהאב מקדש בתו למקנה לבעל בע"כ דזו דמי שפיר להנך. גם מ"ש בק"א שיש ללמוד מקדושי יעוד שמייעדה בע"כ של אב ואיתא שם דף י"ט לר"י ב"י מייעדה בש"פ אחרונה הרי דאפילו בנתינה בע"כ אמרינן ש"כ כ"כ וכן אפילו לרבנן מעות ראשונות לקדושין ניתנו ואיכא כסף בע"כ פ"י שמוכרה בש"כ מוכח דגם בש"כ אמרינן נתינה בע"כ דברי תימא הם דמה ענין ש"כ לכאן תקשי ללישנא