טיב קידושין מז

מקודשת שמחזרת לו הלא מדעתה מחזרת לו ואם רוצה היא שלה וגם אי קידשה במנה והיא מחזרת לו מרצונה כלום יש לומר שאינה מקודשת ונ"ל לומר שאם בזה הסודר נתרצית לקדשה לו אע"פ שהזכיר מחליפין מקודשת והבמ"ע שהתנה עמה לקדשה במנה ולא הי' נותן לה המנה רק שהתפיסה הסודר שלא תוכל לחזור בו והוא יתחייב ליתן לה המנה בכה"ג אינה מקודשת ע"כ אלא דקשי' לי ע"ו דהא לדברי התוס' רי"ד תפיסת הסודר נחשב לכסף א"כ אם אמר לקדשה במנה ונתן לה סודר על חיוב המנה הוה כאלו נתן לה פרוטה על המנה וא"כ יוחשב הסודר עכ"פ בתורת כסף ותתקדש בפרוטה של הסודר והמנה ישלים מביתו ע"י חיוב הסודר כיון דהסודר ש"פ לא נפיק מדין כסף אף שהתנה ליתן לה מנה ואם זה גנאי הוא למה בקידשה בק"ס יועיל בתורת כסף שגם כאן אם הסודר ש"פ הרי כאלו אומר התקדשי לי במנה ואני נותן לך פרוטה לקדושין והמנה אשלים לך ושמא דחליפין אינו מזיק כלל לתוס' רי"ד ועוד דהילך מנה ע"מ שתחזירהו לי לא דמי רק לחליפין כפשוטן ולא לגוונא שכ' התוס' רי"ד רק דבמנה עצמו נקנה המקח וחליפין נמי דכוותייהו דתשלום דמי המקח הוה ממילא כשנקנה לו המקח לכן לפענ"ד דעת תוס' רי"ד דעת יחיד הוא וגם ריא"ז חולק עליו. מיהו אף שהביא הב"ש בשם תשוב' רש"ך במקנה לה הטבעת בק"ס ומקדשה בטבעת הוה מקודשת וכ' הב"ש ובש"ג לא משמע כן והיינו פירש הנ"ל שהוא אחליפין שנזכר בש"ס דבכה"ג איירי. ובאמת נראה דמטעמא אחרינא הך מילתא תליא באשלי רברבי דהא לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהובא לקמן שפירש בהך דאמר בגמרא מנה אין כאן משכון אין כאן משום דהכסף קדושין אגיד גבי בעל א"כ גם כאן אינה מקודשת עיין לקמן ס"ו וכ"כ הב"ש שם וא"כ ליכא נ"מ אם נדחה פירוש תוס' רי"ד דמ"מ מידי ספקא לא נפקא כיון דהכסף אגיד גבי בעל אלא דלענ"ד אין דברי הב"ש מוכרחים די"ל דהרמב"ן והרשב"א לא קאמרי רק בנשאר החיוב על הבעל אמרינן דאגיד גבי' אבל בהקנה לה חפץ מסויים י"ל שקנתה גוף החפץ ובכל מקום דאיתא' ברשותה הוה ולא מיקר' אגיד כלל וא"כ מ"ש הב"ש דתשוב' רש"ך הוא כשיטת הראב"ד שאינו מוכרח די"ל דבכה"ג גם הרמב"ן והרשב"א מודים דכבר יצא החפץ מרשותה ועמ"ש לעיל סי' כ"ח סס"ק מ"ד לפמ"ש שם גם בכה"ג מקרי אגיד ומ"מ אינו מוכרח ועוד דאם הקנה לה הטבעת עם המקום שמונח שם בכה"ג ודאי לא מיקרי אגיד ולדעת תוס' רי"ד ע"י חליפין לא מיקדשא בכה"ג וכבר כתבתי שדעת יחיד הוא וכל הפוסקים חלוקין עליו

(ג) אבל האשה כו' ע"מ להחזיר כ"כ בתשובת הרא"ש סי' א' וצ"ע דהיינו לפי פירושו דמתנה עמ"ל גזרינן אטו חליפין וי"ל בכה"ג שנשאר החפץ בידה מקודשת אבל לפי דברי הרמב"ם שכ' שאם החזירתו לא נהנית אלמא דלא מיחשב לי' הנאת השתמשות עד החזרה א"כ גם כאן כיון שעיקר החפץ שלה לא יהיב לה מידי ועמ"ש בק"א לפרש דברי הרמב"ם משום דבזה נמי שייך איתא בפחות מש"פ שאם נתן לה במתנה פרוטה עמ"ל אין ההנאה ש"פ וא"כ לשיטת הרמב"ם גם בזה אינה מקודשת דלא מיחשיב לי' הנאה וצ"ע

(ד) כדי לקדשה כ' ב"ש דלאו דוקא וגם תשוב' הרא"ש לא נזכר כדי לקדשה וכ' בט"ז לפמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"כ דיכול לקדש במתנה עמ"ל אפי' לא נתנה על ל' יום מיקדשא. ואין דבריו מוכרחים דכיון שלא קבעה ומן לחזרה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דכיון שאין תנאי על זמן כשמחזיר לה י"ל שלקחה על קיום התנאי ואפשר לומר שאם לא תרצה להתקדש א"כ כיון דלא התנה בפירוש אימת יחזיר לה שפיר הי' יכול לעכב החמץ א"כ צריכה להחזיר לו החפץ לכן מיקדשא בההיא הנאה וגם וה צ"ע דאם התנה סתמא עמ"ל אפשר דכל וחן שתתבע מחויב להחזיר כמו בשאלה שזמנה לאלתר דאם לא תאמר כן לעולם ישתמש בו ומסתברא דלא עדיף משאלה שזמנה לאלתר וא"כ לחה נדחוק להוציא לשון תשובת הרא"ש מפשטא דבעינן דוקא תוך הזמן אלא דצ"ע לפי לשון רמ"א שנתנה לו כדי לקדשה א"כ אפילו קידשה אחר ל' יום תתקדש דהוה כגזל דידה ושדיך בסי' כ"ח ס"ב ואף דאמרה שנותנת לו על ל' יום כדי לקדשה מ"מ לא עדיף מגזל גמור שלוקחו שלא מדעתה ולא נתרצית כלל ליתן לו ואפ"ה אמרינן כיון דשדיך דעתה להתקדש א"כ אפילו עבר התנאי וגזילה הוא בידו מ"ת כיון שנתרצה מתחילה לא ה"ל לשתוק ומה שהתנה על זמן תוך ל' יום ולא נתנה לו מסתמא כדי לקדשה די"ל דהיינו כדי שתוכל לתבוע אותו אם לא יקדשנה תוך ל' ולא ידחה אותה שדעתו לקדשה לזמן אחר אבל אי יהב לה ושתקה י"ל דמ"מ ניחא לה להתקדש

הגם שאיני כדאי לחלוק על הרשב"א מ"מ דברי רבינו אביגדור שבתשובת הרא"ש מסייעין שלכך כתב שהתנה עמ"ל לשלשים יום אבל בסתמא ע"מ להחזיר היינו כשתרצה שיחזיר לה לכן לא מיקדשא דדידה שקלא והסברא נותנת כן ודברי הרשב"א צ"ע ועמ"ש בסמוך להוכיח כן גם מדברי הרמב"ם

(ה) בהנאה זו שאת נהנית כו' דהא הנאה זו אינה מחזרת וכן משמע מהר"ן שמדייק מהרמב"ם אע"פ שנהנית מ"מ איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה ב"ש. ואמת שכ"כ הר"ן אלא דקשה לי ט"ז דכיון דמ"מ נהנית למה לא תתקדש הא חזינן בקידשה בשט"ח אע"ג דהחוב ודאי עיקר מ"מ אמרינן דעתה אנייר ג"כ ואפילו למ"ש לעיל דהרמב"ם לא ס"ל מ"מ במלוה ופרוטה אמרינן דעתה אפרוטה וא"כ למה לא נימא שדעתה נמי אהנאה שנהנית ואי משום שזה דומה לחליפין כיון שלא הזכיר ההנאה בפירוש א"כ נימא בהתנה ע"מ שהחזיר לאחר זמן תתקדש דהא הא לא דמי לחליפין דמוחזרין מיד ואין ראוי ליהנות בהם. לכן לפענ"ד ברור כמ"ש לעיל בדעת. הרמב"ם דכמו דבחליפין דאיתנייהו פחות מש"פ לא מקני' נפשה וממועט דין חליפין לגמרי אפילו שוה הרבה כמו כן במתנה עמ"ל ס"ל להרמב"ם כיון דאם מתנה להחזיר מיד אין בו הנאה ש"פ ממועט נמי לגמרי אפילו התנה לזמן מרובה וא"כ גם בהנאה לא מיקדשא ומסתייעא למ"ש בס"ק הקדום דסתם ע"מ להחזיר מיד כשיתבענו במשמע כמו בשאלה וא"כ אין בו ש"פ

גם מ"ש הב"ש דבעל העיטור ס"ל דמתנה עמ"ל לא מהני חזרת דמים אישתמיטתי' דברי בעל העיטור שהביא הרא"ש פ' לולב הגזול שכ' בהדיא דמהני חזרת דמים והרא"ש פי' דבריו ע"ש עמ"ש בס"ק ח' ראי' ברורה דלא מהני לרמב"ם

גם מ"ש הב"ש ראי' מהלוה לה מעות על זמן בסי' כ"ח ס"ט כבר כתבתי דאין ראי' כלל דשם מלוה להוצאה ניתנה ואינו מחזיר לו אותן מעות שהלוה ולא ניתן לחזרה כלל משא"כ כשמחזיר אותו דבר בעצמו מקרי מתנה ע"מ להחזיר. מיהו אפשר דבמעות אין קפידא להחזיר אותו דינר או אחר מיהו הא גופי' אין במשמעות שתוציא הדינר כיון דלא אמר לשון הלואה משמע שאין לה רשות להוציא דאילו נתן לה רשות להוציא ה"ל לומר אלוך מנה והיינו הנאת מלוה ממש לכן צ"ע בכ"ז

ו) וא"ל אבל אם לא אמר לה אע"פ שאמרה ואתקדש אני לך לא מהני כיון שלא אמר כלום הוה כנתן הוא ואמרה היא כ"כ הר"ן והמגיד ודייק בט"ז מזה שאילו אמר הוא לה תהא מקודשת לי