טיב קידושין מו

והנלענ"ד בזה ויתיישב פר ש"י בדף ג' דקאמר להכי חליפין לא קני באשה דאיתנייהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מיקני' נפשה ופרש"י דגנאי הוא לה והקשו התוס' א"כ פשטה ידה מא"ל גם הל"ל בנתי' דר' ינאי דקפדו אתרקבי דדנרי מאי א"ל ותו קשי' לי איך מקודשת בתמרה משום שמא ש"פ במדי הא כאן גנאי הוא לה מיהו לטעם שכתבו משום גזירה א"ש אבל לטעמי' של הר"ן קשה מ"מ במקומו גנאי הוא לה וכי מתפייסת במה שאפשר בסוף העולם יהיה ש"פ ועוד הרי היא מתקדשת בשטר שאין בו ש"פ. לכן נלענ"ד דשאר קנינים אף שאינם ש"פ אינם גנאי לאשה שדרך קנין הוא כן לקדש בפרוטה ובשטר שאין בו ש"פ ולא שייך לומר שאין דמי אשה יותר משווי קיום הענין שאין זו נקרא חליפי האשה אבל חליפין כשמם כן הוא שאם מקנה לו כלי שאין בו ש"פ אנו אומרין שזה חילוף הכלי הלזה והיא כעין תפיסת דמים שחלוף זה הכלי תקנה לך השדה ואף דנראה כאל הוא כדי שיוחלף השדה בהכלי הפחות ליכא קפידא על כך אבל לאשה יש קפידה שהכלי הפחות יהיה חילופה ותהי' לכן אפילו פשטה ידה לא קשי' דהא מצינו במקדש בשט"ח דאחרים אי יכול למחול אמרינן לא סמכה דעתה אף שנתקדשה מרצון ויודעת שיכול למחול מ"מ לא סמכה דעתה בלב שלם לכן בחליפין אף שזאת אומרת שרוצה מ"מ לא סמכה דעתה על זה כלל כי תהי' לבוז באמרם שחלופה אינה רק כלי הפחות הלזה

ובהכי ניחא דאפילו בכלי החשוב אינה מקודשת בחליפין דבערכה לעולם הוא לה לגנאי כי אין דמים לאשה כמ"ש בתשוב' הריב"ש ולעולם הוא לה לגנאי מאחר דעיקר דין חליפין אפילו בכלי פחות א"כ נקרא גנאי שיתפוס בה חילוף הכלי פחות ואף דעכשיו שוה הרבה נקרא גנאי שנקנית בקנין אשר חילופו תהי' האשה קנוי' ובזיון הוא לה שקנין כלי פחות תהיה יתפוס אותה כפי טיב עיקר קנין החליפין ולא דמי לקנין כסף ושטר שידוע שאינו נקרא חילופי האשה והמקח רק קיום המקח אבל לא יצדק לומר ששווי האשה אינו רק המעט שנתן לה

ועפ"ז נראה דגם במתנה על מנת להחזיר כל שאין טיב הקנין שישאר בידה כמו כסף ושטר יראה שאינו רק להתפס בדבר ההוא שתהי' קנוי' לו מחיר הדבר ההוא לכן אחר שכבר נתפסה בקנין הדרא מילתא למארי' קמא וזה ג"כ כעין תפיסת דמים שמקח ההוא תופסה שנקנית במחיר הקצוב ההוא וזה ג"כ גנאי לאשה לכן אע"ג דבאמת הוא קנין כסף מ"מ כמו שנפקע קנין חליפין מן האשה שלא יוכל להכניסה בקנין שיש בו בזיון לאשה שהיא מחירו של המתנה עמ"ל ודמי ממש לחליפין כן אין האשה ניקנית במתנה על מנת להחזיר אפילו מן התורה כמו שאין קנין חליפין שייך באשה מן התורה. ויותר נראה לפרש דאם אינה ניקנית בחליפין לפי שגנאי הוא לה שנראה שאינה שוה רק כחפץ שקונין בו חליפין שכדאי להתפיס המקח בדבר מועט כ"ש מתנה עמ"ל שגנאי הוא לה שנראה שאינה כדאי שישאיר לה החפץ ואינה שוה כ"כ להיות החפץ שלה בקדושין לכן מתנה שתחזירו שאינו רוצה ליתן יותר בעד קדושי' והוה גנאי טפי מחליפין לכן תופס הש"ס בפשיטות לפי שאין אשה ניקנית בחליפין שגנאי לה כ"ש בזה שגנאי לה שאינה ראויה שישאר לה החפץ שקונה אותה בו ולא דמי לשאר תנאי שמתנה שתתן לו אלף זוז דאין זה גרעון בעצם הקנין

והרמב"ם בפ"ה מאישות דין כ"ד נתן טעם שאינו מועיל עמ"ל שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית פ"כ. ונראה ג"כ לפרש דבריו דלדידי' קשה איך מייתי טעמא מחליפין. לכן נראה דמפרש ג"כ כפרש"י דגנאי לאשה שתקנה עצמה בקנין שאינו ש"פ והטעם דאין זו הנאה חשובה שתהיה האשה קנויה ע"י קנין פחות ושפל וחליפין נקרא קנין פחות שהוא פחות מש"פ לכן בשטר לא נקרא תפיסת קנין שאין תורת ממון עליו אבל חליפין דעכ"פ בעינן דבר שתורת ממון עליו דאין קונין באיסורי הנאה ופחות מפרוטה הוא ממון גרוע שאינו ראוי רק לצרף לכן במידי דתורת ממון צריך שתהיה הנאת האשה ש"פ א"כ כמו שבחליפין כיון דאיתנייהו בפחות מש"פ לא מקני נפשה כאן נמי אם החזירה הרי לא נהנית שהרי אם נותן לה פרוטה על מנת להחזיר הרי אין ההנאה ש"פ ומופקע קנין עמ"ל באשה כמו בחליפין דלא שייך אפילו שווין טובי אבל במקח דלא איכפת ליה בגנאי כל שהי' שלו רגע א' שפיר תקרי כסף ותו לא פקע הקנין וכן בפדיון הבן כל שנקנה לכהן רגע אחת נפדה הבכור עכ"פ נלענ"ד ברור דלדעת הרמב"ם מן התורה אינם קדושין גם פשט לשון הרי"ף מורה כן

אלא דקשה לי בקדושין דף ח' דבעי למימר בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ובעי לשנוי' מאי נינהו חליפין ופריך לר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי א"ל וקשה נימא שאינו נקנה בתבואה וכלים כגון שנתן לו במתנה על מנת להחזיר דבמכר קני וקמ"ל בעבד דלא קני דדמי לחליפין מן התורה דלא קני ומטעם שכתב הרמב"ם שאם לא החזירו לא נתקיים התנאי ואם החזירו הרי לא נהנה. מיהו אין זו קושי' כלל דע"כ במקח מודה הרמב"ם דקני ע"כ כסף הוא בכה"ג וא"כ כשתמצי לומר שאינו קונה הרי גם בכסף כזה אינו נקנה ועוד דשדה נמי אינו נקנה בתבואה כיון דלא עבדי חליפין ולאו כסף הוא וכ"ש למאי דפרישית דלא שייך רק באשה

ונראה דלפי טעמו של הרמב"ם הה"ד בנתן לו אחר מתנה על מנת להחזיר וקידש בו אשה אינה מקודשת דהא מ"מ שייך טעמו של הרמב"ם שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי ואם החזירתו לא נהנית ולא ס"ל כסברת הב"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק נ"ט דכיון דנותן כל מה שיש לו בחפץ לא דמי למתנה עמ"ל לכן צ"ע מ"ש המחבר לעיל סי' כ"ח ס"ק בנותן מחנה עמ"ל וקידש בו אשה דמקודשת דלדעת הרמב"ם ודאי ליתה ועמש"ש שבלא"ה צ"ע בכל דינים דלעיל:

(ג) אינה מקודשת בב"ש סק"ב כ' בש"ג דאיתא פלוגתא אם רצונה להתקדש במה שנותן לה הסודר דרך חליפין ורצונה להחזיק הסודר וכ"ת במרדכי דהוו קדושין עכ"ל ולפענ"ד הש"ג והמרדכי חלוקין בעיסתן דהש"ג הביא דעת ריא"ז ודעתו הוא שחליפין הממועטין באשה אינם בדרך ק"ס דס"ל כיון דאי בעי פסקא לי' דס"ל כרב אשי דאי בעי יכול לפסוק הסודר א"כ אע"פ שהחזירתו אח"כ אם הוא ש"פ מתקדשת מדין כסף לכן מפרש דחליפין באשה היינו כשמקדשה במנה ומקבל ק"ס ע"ז שיתחייב לשלם לה המנה זה קנין החליפין הממועט באשה והטעם כיון דאיתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה ע"י קנין פחות מש"פ וכ"ה בתוס' רי"ד להדיא שהוא רבינו ישעי' הראשון ז"ל והוא מז"ה שנזכר בש"ג וריא"ז סובר כפירש"י שהוא המורה אבל במרדכי אינו מובא פירוש זה כלל ודברי ראב"י פשוטן שאם אומר תתקדשי בסודר בתורת ש"פ היינו שישאר לך בהחלט ותוכל לפסקו דממילא אם אמר בתורת ש"פ הוה שלה לגמרי ומדין כסף נגעו בי' ובשביל שהוא סורר לא גרע ובזה כ"ע מודים דאפי' הרמב"ם שפוסק כר' נחמן דהוה קני ע"מ להקנות הכא דאמר בתורת ש"פ ודאי יכולה לתופסה והוה שוה כסף ממש. גם מ"ש הב"ש בשם הש"ג ורצונה להחזיק הסודר אין כוונת הש"ג כן רק דפת הש"ג אע"פ שמחזרת הסודר כיון שיכולה לתופסו מתקדשת בתורת כסף וכן הוא בהדיא בתוס' רי"ד ריש קדושין שכ' כיון דנקיטא בי' ג' על ג' ויכולה לפוסקו אמאי אינה