טיב קידושין מג

בקדושין שע"כ קיבלה מרצון ונהי שאסורה בהנאתו מ"מ היא קבלתו ועברה על האיסור י"ל אי עביד מהני כמו במקח שנעשה באיסור ואי משום שאסורה ליהנות כעת הא לדעת הפוסקים בשעות דרבנן וחמץ דרבנן מקודשת והרשב"א גופי' בחדושיו דף נ"ח הביא סברא זו ח"כ לא תלי' בהנאה רק אי הוה ממון א"כ כ"ש בזה דהוה ממון לכ"ע

ואני תמי' למה לא זכר הרשב"א דברי עצמו בנדרים דף פ"ה באמר כהנים ולוים נהנים לי דיטלו בע"כ ומסיק כיון דאמר קונם שוינהו עפרא בעלמא וכתב הרשב"א מהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצתו יכולין אחרים ליטול בעל כרחו ואין יכול לעכב אע"פ שיכול לישאל על נדרו השתא מיהו לא איתשיל מיהי היכא דאיתשיל חייבין לשלם כיון דחכם עוקר נדר מעיקרא הוו להו הנך פרי כאלו לא איתסרו עלי' מעולם ע"כ נמצא שגם בזה לא זכתה בקדושין שהרי הם כהפקר אף כשבא לידה כיון שאסורה בהנאתן אלא שאם נשאל על נדרו הרי זכתה בהם למפרע כמ"ש הרשב"א גופי' בנדרים שם ואף הר"ן שלא הסכים עמו טעמו משום שכל שזכה מן ההפקר לא שייך שאלה בהפקר ונראה שזה דוקא אחר שכבר זכו בהם הכהנים אבל אם עדיין נשאר ברשותו פשיטא דתהני שאלה למפרע וא"כ בנשאר הדבר ברשותה ונשאל על נדרה או נשאלה היא הרי החכם עוקר הנדר מעיקרא ונתקדשה קדושין גמורין והרי זה דוחה למי שניתן לה חצר על תנאי ונכנס צבי לחצרו ואם נתקיים התנאי זכתה לה חצירה כמו כן כאן אם הותר הנדר הרי הם קדושין גמורין שהרי זכתה בהם בשעת קדושין וכמו כן אם זרק קדושין לחצר שניתן לה על תנאי אם נתקיים התנאי הוו קדושין דאיגלאי מילתא דהוה חצרה לכן צ"ע בנשאלה על נדרה והקדושין הם ברשותה צ"ע עיין בסמוך

(סז) אבל אם קידשה בשטר הוה קדושין לקמן סימן ל"ב הביא רמ"א ב' דעות בזה ובאמת צ"ע דבירושלמי ביקש לחלק בין גיטין לקדושין וצ"ע החילוק ובש"ס מבואר בגט בכתבו על איסורי הנאה כשר ולקמן ר"ס קכ"ד סתם ג"כ דכשר ובירושלמי משמע שאינו מחלק בין גט לקדושין רק בין איסור הנאה דרבנן לדאורייתא ולפענ"ד צ"ע דקשה בגמרא למה כתבו על איסורי הנאה כשר הא איסורי הנאה אינה שלה כמ"ש לעיל ס"ק הסמוך ויוכל ליטלן מי שירצה א"כ הוה כאלו לא בא הגט ברשותה כלל שהרי גם כשהוא ברשותה אינו ברשותה אלא דבגט י"ל שפיר כיון דבע"כ מתגרשת' וא"כ אע"פ שבודאי אם אין רצונה ליטול הגט נעשה הגט הפקר מ"מ מתגרשת ע"כ לומר רחמנא אוקמי' ברשותה א"כ שפיר י"ל דגם בכתבו על איסורי הנאה מתגרשת דע"כ אוקמיה ברשותיה לענין שתתגרש בו כמו שהוא ברשותה אע"פ שאינה מתרצית להתגרש כלל לכן מסיק בש"ס כתבו על איסור הנאה כשר אבל לענין קדושין שהם מרצונה א"כ צריך שיבא שטר קדושין לרשותה וא"כ אם נדרה הנאה הרי הוא הפקר ולא בא לרשותה כלל שהרי יוכל ליטלו מי שירצה וא"כ אין השטר שלה כלל ובקדושין אינם אלא מרצונה א"כ צריך שיהי' השטר ברשותה והוה כאלו לא בא לידה כלל וצ"ע עיין מ"ש סימן ל"ג וכן אפילו בהיתר אם אמרה אני מקבל השטר קדושין אבל אין רצוני לזכות בו נראה לכאורה דאינה מקודשת דלא בא לרשותה או אפשר דמדין תנאי ומעשה בדבר א' נגעו בו שאמרה ע"מ שאין הנייר שלי וצ"ע (סט) וקידש בדמיהן מקודשת הר"ן בפ"ק דחולין כתב שדעת הרמב"ן שגם למחליף מותרין ולדידי' א"ש דמקודשת שהרי מותרין גם למחליף

(ע"ג) בכור בזה"ז כו' ס' מקודשת כ"כ הרא"ש בספ"ק דב"ק דמוכח מפלוגתא דאביי ורבא פ' הפר' בשור פסולי המוקדשין שנגחו דפירש ר' יהודאי גאון בבכור דלא פריק ותשמע דלא מיקרי שור רעהו וראיתי בק"א להגאון בעל המקנה שהאריך להביא ראיות דבכור בזה"ז נמי ממון גבוה אפילו לר' יוסי אליבא דת"ק והוא דאיתא ב"ק דף י"ג ומעלה מעל בה' לרבות קדשי קלים שהן ממונו בן עזאי אומר לרבות. השלמים ר' יוסי בן דוסתאי אומר לא אמר בן עזאי אלא בבכור בלבד ולרבינא שם אמרינן דאם בכור ממון בעלים כ"ש שלמים דבכור עדיף דקדוש מרחם א"כ לת"ק דמרבה שלמים משמע דממעט בכור דקיל ולפענ"ד דליתא ואילו הייתי כדאי להכריע הייתי אומר דבבכור בזה"ז אפילו תם מקודשת ולא דמי כלל לבכור בח"ל דהא הסוגי' שם לר"ש אם באו תמימים יקרבו ואפי' לר"ע דס"ל דלא יקרבו מ"מ חמיר בזמן הבית מבזה"ז וכן נראה מל' הרמב"ם פ"א מבכורות שפסק כר"ע דבבכור הבא מח"ל לא יקרב ואעפ"כ העתיק דברי ר"נ בדין י"ז וכתב ובזה"ז הואיל ואין שם בית הואיל והוא עומד לאכילה ה"ז מותר למוכרו ואע"פ שהוא תמים ומדלא כ' בכור בח"ל אפילו בזמן הבית משמע דבכור בזמן הבית אפילו בח"ל אינו נמכר אע"פ שפסק שלא יקרב דמ"מ משולחן גבוה קזכי בו הכהן שהרי ראוי להקריב שלמים עכ"פ כיון שאינו ראוי להקריבו בכור לא איכפת לן בשינוי המתנות וכמ"ש בתשובתי וכן מבואר בע"ג דף י"ג ע"ב דבכור בזה"ז גרע מבעל מום בזמן המקדש דחוי לדמי עכ"פ וא"כ י"ל בזה"ז לכ"ע הוה ממון בעלים ובהכי א"צ למה שנדחקו התוס' למה לא מוקי בבכור בח"ל די"ל דמוקי מתניתי' לכ"ע אפילו לרבנן ואפילו לת"ק דס"ל גם לר"י הגלילי בכור בח"ל לאו מתון בטלים הוא וא"צ לאוקמה כאבא יוסי בן דוסתאי אליבא דרבינא וכן מוכח בש"ס להדיא מהא דפריך שם בב"ק דף י"ב ע"ב לישני לי' דרב נחמן כרבנן מוכח בהדיא דאפי' לרבנן בזמן הזה ממון בעלים הוא גם למסקנא משמע דבמתנות כהונה לא נחלק ר' יוסי עם רבנן דודאי משולחן גבוה קזכו ולדברי התוס' ורא"ש צריך לידחק דלמסקנא פליגי נמי ר' יוסי הגלילי ורבנן בבכור בעל מום. ועיקר הלחץ זו הדחק להתוס' והרא"ש הוא מהא דבפ' הפרה דף נ"ג דשור פסולי מוקדשין לא מקרי רעהו ופירש רב יהודאי דאיירי בבכור שור דלא פריק והיינו משום דשאר פסולי המוקדשין מקרי שור רעהו רק בבכור לא מקרי שור רעהו אע"פ שיש בו מום ודאי בעצם הסברא כיון דאחר שחיטה מודו התו' והרא"ש דממון בעלים הוא למה לא יוכלו למכרו הרי אינו נמכר רק לשחיטה ואז יהי' ממון לבעלים. לכן אומר אני אחר נשיקות כפות רגלי רבותינו בעלי התוס' והרא"ש דיש לפרש הסוגיא דפ' הפרה דבשור פסולי המוקדשין שפירש רב יהודאי בבכור שור דלא פריק הכונה בבכור ביד בעל הפרה והוא ישראל שצריך ליתנו לכהן א"כ אינו בעליו שהרי צריך ליתנו לכהן וא"כ אף דעדיין הוא בידו של ישראל אינו ממונו שיתחייב על מה שהזיק אף שעדיין לא נתנו לכהן לכן כתב רב יהודאי דאיירי בבכור משא"כ בשאר פסולי מוקדשין הם של בעלים לגמרי וא"כ א"צ לידחק כלל כדברי התוס' וכיון שנן ממילא נקטינן דבזמן הזה ממון בעלים הוא לגמרי היינו ממון כהן אפילו תם וכ"ש בעל מום זה נלענ"ד עיקר וכפסק הרמב"ם וש"ע ביי"ד סימן ש"ז מיהו לדינא אין דעת הדיוט מכרעת נגד רבותינו בעלי התוס' והרא"ש מיהו שיטת הרמב"ם נ"ל ברור כאשר כתבתי ולאחר שחיטה בבעל מום ודאי ממון בעלי' הוא וראיתי בק"א של בעל המקנה שהביא ראי' מדשוחטין אותו בי"ט ש"מ לאו ממון גבוה הוא ודברי תימא הם לענ"ד דא"כ אם יש לכהן בשר חטאת או מערב י"ט חזה ושוק של שלמים אטו יהי' אסור לבשלו ביום טוב זה דבר שאינו רק דאנן אמרינן בנדרים