טיב קידושין מ

שחס וע"כ שיש בחיטי קורדניתא מצד רבותא א"כ סוף סוף תקשי מאי קאמר מאי קמ"ל הא י"ל רבותא דחיטי קורדניתא קמ"ל. אלא נראה דמשמע שיש בדברי רב גידל רבותא משש שעות ולמעלה חוץ מן הרבותא דחיטי קורדניתא דאם לא בא להשמיענו רק רבותא דחיטי קורדינתא לימא בפשיטות המקדש בחמץ אפילו בחיטי קורדניתא אין חוששין לקדושין אלא ודאי יש בהך דחמץ חשש ומעל' לרבות' חוץ מרבותא דחיטי קורדניתא א"כ שפיר צדקו דברי התוס' דרש"י ס"ל גם בתרי דרבנן אין חוששין לקדושין. ואמת כי לשון רש"י שפירש שם חיטי קורדניתא קשים מאוד ואפ"ה אם באו לחשש חימוץ שנפל עליהם מים אסור משמע שש בזה רבותא אחרת מפני שהם קשים ואפשר לתלות שאין נחמצין בקל ובאמת צ"ע ממה נפשך אם נתבקעו הרי הם חמץ גמור ואם לא נתבקעו מה חשש חימוץ איכא. ואפשר דניירי שיש לו החיטין בקרדינא שפרש"י בפ"ק בהרי אררט (וכן תרגם הרי אררט טורי קרדו) וקדשה כאן מס החטים שמונחים שם והקנה לי' בחליפין או אגב קרקע חטין המונחים שם וכשבאו לשם מצאום שנתבקעו, א"כ י"ל הוא י"ל והם קשים נתלה דעכשיו הוא דנחמצו ואפ"ה אין חוששין לקדושין כמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דהוה טומאה ודאי דאמרינן העמד טמא על חזקתו וא"ת אדרבה העמד מקוה על חזקתה הרי חסר לפניך וכאן נמי י"ל העמידה בחזקת פנוי' וא"ת העמד חטין על חזקתן הרי חמץ לפניך והוה תרתי לריעותא זה אינו מוכרח מפרש"י חיטי' קורדניתא חמץ דרבנן וצ"ע

מ"מ רשיי פירש בפ"ק דפסחים דף ז' דאע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן ומפקע קדושי תורה כו' כל דמקדש אדעתא דרבנן כו' א"כ משמע אפי' תרי דרבנן כיון שסוף אסור בהנאה מדרבנן לא מיקדשא

הן אמת דקשה לפרש"י דטעמא משום הפקר א"כ קשה לפ"ז איך משכחת לה בל יראה הא בשעות דרבנן נעשה הפקר ואי אפקרי' מקמי דמטי ותן איסורא לא שייך לעבור אבל יראה ועוד קשה דמאי ראי' מייתי מחטי קורדניתא שאין בידו לבטלו דילמא טעמא משום דאדעתא דרבנן מקדש אבל לענין הבטול הוה ברשותי' מיהו לזה י"ל דלא מייתי ראי' רק דלא הוה ברשותי' וצ"ל דהכי מייתי דכיון דחזינן דנעשה הפקר דכמו שאינו ההפקר שהפקירה התורה מוציאה מרשותו כמו כן ההפקר שעשאו חכמים ג"כ אינו תוציא מרשותו לענין שלא יעבור על בל יראה

ובזה יש ליישב קושית מהרש"א שהקשה על התוס' שתפסו על פרש"י שפירש מתחילת שש הא לעיל אמר דכ"ע חמץ מ"ו שעות ולמעלה אסור ושם הוא מסוף שש והקשא מהרש"א אמאי לא מייתי מר"א גופי' דאמר עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו משמע דקאי אדאורייתא ולפמ"ש לק"מ דודאי הא דבתחלת שש אסור מדרבנן הי' לנו לומר שהופקד קודם זמן איסור ולא יהי' בל יראה כלל שהרי מופקר קודם זמנו וצ"ל כיון דחזינן דהפקר דאורייתא לא מפיק מבל יראה קאי מה שעשאן הכתיב אפי' מה שיהי' הפקר מתקנת חכמים דאיסור שמחמת עצמו אינו מפקיע מבל יראה כמו בזמן איסור הנאה דאורייתא א"כ תה שנאסר מדרבנן אהני ג"כ הכתוב שיהי' כאלו ברשותו הוא א"כ שייך שפיר חמץ מתחיל' שש אף שאסור מדרבנן ונפשה הפקר בריך לומר שהכתוב עשה גם מה שיהיה נאסר מתקנת חכמים יהי' כאלו ברשותו נמצא דמה שנחשב ברשותו לבל יראה הוא משום שעשאו הכתוב אף קודם זמן איסור תורה כאלו ברשותו אף שנאסר מדרבנן וא"כ לק"מ אבל לעיל פריך שפיר דשם קאי אאיסור תורה

מיהו נ"ל ליישב עיקר הקושי' דה"ק דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור היינו מתחילת שש אלא דאלו לא נאסר אחר שש מן התורה לא היו חכמים גוזרין לאוסרו קודם ומן איסורו רק משום טעות א"כ משש ולמעלה כולל שעות דרבנן ושעות דאורייתא דאילו לא הוו שעות דאורייתא לא הי' נאסר כלל מדרבנן ולהכי שפיר קאמר לכ"ע משש שעות ולמעלה אסור היינו תחילת שש דרבנן ומסוף שש מן התורה וכיון דמשש שעות ולמעלה אסור מדרבנן ע"כ דגזרו אטו סוף שש א"כ משש ולמעלה כולל שעות דרבנן ודאורייתא גם שניהם ופריך שפיר מנ"ל וזהו ברור ולק"מ על פרש"י

ואחר שנתישבה קושית התו' לפענ"ד פרש"י מרווח יותר מפיר"ת דלר"ת קשה מאי קאמר אפי' בחיטי קורדניתא הא עיקר רבותא הוא חיטי קורדניתא וצ"ל דס"ל נוקשה דאורייתא כר"מ דס"ל הכי בדף מ"ג אלא דנוקשה אינו אסור מן התורה רק תוך הפסח אבל קודם זמנו אינו אסור כמו שכתבו התוס' לר' יהודה במתניתין ריש פסחים על חמץ לאחר זמנו לכן עיקר רבותא משש שעות ולמעלה דאז נוקשה דרבנן א"כ קשה הא הפוסקים פסקו דנוקשה אפי' בפסח מדרבנן גם רב אמר לקחן דף מ"ג מאן תנא נוקשה בעינא דאורייתא ר"מ היא וא"כ למה אמר כלל משש שעות ולמעלה לימא המקדש בחיטי קורדניתא ועוד לחה פרט חיטי קורדניתא ליתא בפשיטות המקדש בחמץ דרבנן

ותו קשיא לי על פר"ת דפירש דמייתי ראי' כיון דחמץ דרבנן בשעות דאורייתא אסור בהנאה הה"ד שעות דרבנן בחמץ דאורייתא וקשה הא איכא חמש דאסור מדרבנן באכילה ומ"מ מותר בהנאה א"כ ע"כ עיקר התקנה כך שאין אסור רק באכילה ולא בהנאה אע"פ שחמץ דאורייתא מ"ת לא אסרוהו בהנאה א"כ גם בשעה ששית י"ל כן דכמו שאנו מחלקין בשעה חמישות יש לחלק בכל שעות דרבנן שלא אסרו רק באכילה ולא בהנאה והאיך מייתי מדרב גידל אמתני' לכן נוטה שיטת רש"י עיקר

וא"כ אף בתרי דרבנן אינו ודאי מקודשת דלפרש"י י"ל דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן סוף סוף הפקר הוא אי דלא יהיב לה מידי ומידי ספיקא לא נפקא ם ועיין מ"ש בסמוך

(ס) שאין לו עיקר בדאורייתא מקודשת כתב הב"ש ס"ק נ"ב דנראה לכאורה דבכל איסור דרבנן אינו מקודשת דכיון דאסור מדרבנן א"כ לא יהיב לה מידי וקשה לפ"ז איך מייתי ראי' בפסחים כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי דאמר רב גידל כו' אין חוששין לקדושין וקשה ממה נפשך אי פשיטא לי' כיון שאסרוהו חכמים בהנאה אינו ברשותו לבטלו לא צריך לדרב גידל כלל וע"כ לא פסיקא לי' דאף שאסור מדרבנן י"ל מ"מ הוא ברשותו וא"כ איך מייתי ראי' מרב גידל דילמא לענין קדושין שאני דלא יהיב לה מידי לכן אפשר לענ"ד די"ל שפיר דחשיב נתינה דכיון דע"כ איירי בידעה שאיסור הנאה הוא דאל"כ הוו קדושי טעות א"כ רצונה ליהנות מהם א"כ שוי' לה כמו פרוטה שהרי לפי מחשבתה רוצה הוא בהנאתן וגם המקדש חפץ בהנאה זו וכעין מ"ש הר"ן על מכרן וקידש בדמיהן דהוה הנאה דמטי' לה מחמתי' אלא דאי לא ממוני' הוא לא מיקדש' אע"פ שהיא נהנה ממנו מ"פ אינו דבר שהוא שלו. ובאמת נראין הדברים כמ"ש כמגן אלף סימן תמ"ה על קושית התוס' בקדושין הא נשרפין אפרן מותר ותהיה מקודשת באפר אם הוא ש"פ וכתבתי פ"פ דברי הריטב"א דאיסורי הנאה לא הוה ממון כלל והפקר נינהו ולאו דידי' הוא א"כ ממילא ניחא דאינה מקודשת אפי' יש באפר ש"פ והיינו ע"כ דלאו ממוני' הוא ושפיר מייתי הש"ס דלאו ברשותי' קאי ובזה ניחא ל' הש"ס כיון דאיסורא דרבנן כדאוריי' דמי' שהוא כשפת יתר לימא בקצרה כיון דאסור בהנאה מדרבנן לאו ברשותי' עוד אמרתי בחדושי לפי שיטת