טיב קידושין לד

לעוחקא. והנה תחילה אבאר שאי אפשר לפרש כן דברי רי"ו וז"ל רי"ו שהביא ב"ש מורי ר"א כתב כי נראה לו לכ"ע אם. עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש בשכרו מקודשת דכיון שתופס אותם בשכרו הוה כמקדש במלוה שיש עלי' משכון ולא דמי לעשה לי שירים דאינה מקודשת דהתם לא תפס להו אאגרי וכן אמרו בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש"י שכבר החזיר לה השירים ע"כ הרי שנסתייע מפירש"י שפירש שכבר החזיר לה השירים משמע לי' בלא החזיר הוה כמלוה שיש עלי' משכון וקשה ממה נפשך אי בלא תפיס להו א"כ לא דמי למשכון לפי דברי הב"ש ואי בתפיס להו אאגרי א"כ ל"ל לפרושי בש"ס בשכר שאעשה משום אינה לשכירות אלא בסוף אפי' ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דתפיס לי' אאגרי' הוה כמלוה שיש עליה משכון. ותו מ"ט דר' נתן הא במלוה שיש עלי' משכון לכ"ע מקודשת כמ"ש רי"ו. לכן הדבר ברור כדברי רמ"א משה אתת ותורתו אמת ותחילה נבאר שכמעט דברי מורו של רי"ו מוכרחים לפרש"י שפירש שעשיתי שכבר החזיר לה השירים והוא מוכרח לפי פירושו שסובר אינה לשכירות אלא בסוף היינו בשעת חזרה וא"כ ע"כ מיירי שכבר החזיר דאי בלא החזיר כיון דת"ק ס"ל אינה לשכירות אלא בסוף א"כ אתאי לא תתקדש בשכר שעשיתי הא בשעת חזרה בא השכירות לכן הוכרח רש"י לפרש דאיירי בכבר החזיר לה כשירים והשתא תקשי אמאי נקט בשכר שאעשה מקודשת בשכר שעשיתי אינה מקודשת ליפלוג בדידה בשכר שעשיתי בלא החזיר מקודשת ובהחזיר אינה מקודשת לכן ס"ל לרי"ו דאין כאן ממוצע כלל דדוקא בשכר שאעשה פליג ר' נתן את"ק משום דס"ל דאינה לשכירות אלא בסוף ור' נתן ס"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף והכא לא דתי למלוה שיש עלי' משכון שהרי לא נחית אדעתא דמלוה כלל רק אדעתא דקדושין א"כ לא נתחייבה לו השכר ולא דמי למשכון דנחית על דעת שיתפסנו עד שיחזיר לו חובו אבל כאן נמחל השכר ע"י הקדושין ולזה פליגי בהא וזה כונת רי"ו דבעשה לי שירים לא תפיס אאגרי' שהרי' לא נחית אדעתא דאגרא רק אי אינה לשכירות אלא בסוף ממילא מתקדש בחזרת השירים שאו חלין הקדושין ואין כאן מלוה כלל משא"כ אי ישנו לשכירות מתחל' וע"ס הוה מלוה אבל בשכר שעשיתי שבתתל' לא עשה ע"ד קדושין רק ע"ד שכרו א"כ ממיל' יכול לעכב עד שיתן לו שכרו ובהכי לכ"ע מקודשת שכרי דותה למלוה שיש עלי משכון דהשכירות כחוב דעלמ'. ועפ"ז מתפרשין דברי רמ"א שכתב ואם הכלי עדיין אצלו וקידשה בשכרו דייקא שעכשיו הוא שקידשה בשכר הכלי ומעיקרא אדעתא דאגרא נחית בהא דמי שפיר למלוה שיש עלי' משכון וכדברי רי"ו ובמח"כ של הרב ב"ש לא ירד לסוף דעתו של רמ"א והדברים ברורים כמ"ש

ואפשר לומר עוד אם אמר בשכר שאעשה דבזו אינה מקודשת א"כ נשאר החוב על האשה לשלם שכר מלאכתו ושוב אמר בשכר שעשיתי דהוה נמי מקודשת שהרי אמירה ראשונה לא הועילה שתתקדש ונתחייבה בשכרו ודמי למלוה שיש עלי' משכון ובגמרא הפלוגתא בלא חור וקידשה אחר העשיי' רק אמר בשכר שאעשה אבל בשעת חזרה לא אמר לה כלום אבל אם אמר בשעת חזרה תתקדש לי בשכר שעשיתי דל אמירה ראשונה מהכא ושפיר מיקדשא

ומלשון הרמב"ם משמע ג"כ כדברי רי"ו שהעתיק בשכר שאעשה והשמיט בשכר שעשיתי ונראה דמפרש כפירש"י דבשכר שעשיתי היינו שכבר החזיר וזה א"צ להביא שכבר ביאר דמקדש במלוה אינה מקודשת משא"כ אי ס"ל דגם בלא החזיר אינה מקודשת הי' צריך הדבר לאפרו דהא ע"פ סברא פשוטה דמיא למלוה שיש כלי' משכון אלא ודאי סבירא לי' כדברי רי"ו דבשכר שעשיתי באמת דומה למלוה שיש עלי' משכון רק בשכר שאעשה לא שייך שתתקדש שאם תתקדש לא נתחייבה לו מעולם כדפרישית בדברי רי"ו

ומה שהוכיח הר"ן בקדושין דאומן לא דמי למלוה על משכון דא"כ אמאי לר"י לא הוה שומר שכר כדמפרש פ' האומנין הא אותן דתי להלוהו פירות דלר"י ש"ש הוא לפענ"ד לא דפי דהלוה פירות מרויח על ידן שמצילו מן ההפסד ואילו הי' אצלו הי' נרקב משא"כ אומן אינו נוטל אלא שכר מלאכתו ובא בשכרו ולא דמי רק לשוכר כדאיתא בש"ם. וגם מה שהוכיח הר"ן מדעבר על כל תלין ש"מ דאינו קונה משכון גם זה אינו מוכח. ובלאו הכי נראה דאפי' דנימא דלא שייך בי' קונה משכון מ"מ אפשר שתתקדש דהא במקדש במלו' עיקר הטעם דלהוצא' ניתנה ורמב"ם כתב בהחזיר לה המשכון שהרי היא נהנית בחזרת המשכון ע"ש בדין י"ד ובדין כ"ג במשכון דאחרים נתן טעם לפי שיש לו בו מקצת קנין משמע דבדין י"ד לא צריך להאי טעמא דבלא"ה ה"ל הנאה גדול שמחזיר לה המשכון ונמחל לה החוב ודוק בשכר שאעש' אינה מקודש' שלא נעשה חוב מעולם וכדפרישית לכן ס"ל לרמ"א כיון דכמה דעות בגמרא אומן קונה וכאן י"ל דדמי ליש עליו משכון לכן סתם רמ"א לכ"ע מקודשת

מיהו כל זה לפרש"י שמפרש אינה לשכירות אלא בסוף כשמחזיר הכלי אבל לשיטת התו' שמפרשים כפשוטה לבסוף היינו כשגמר מלאכתו א"כ א"צ לדחוק כפרש"י דמיירי שכבר החזיר אלא בשכר שעשיתי כפשוטו וההפרש הוא דבשכר שאעשה בא לידה בתורת קדושין לכן אי אינה לשכירות אלא בסוף מקודשת משא"כ בשכר שעשיתי נעשה תלוה ואינה מקודשת א"כ ע"כ מוכח דלא דמי למלוה שיש עלי' משכון ושלא כדברי מורו של מהרי"ו

(מ"ז) לכ"ע מקודשת כבר כתבתי בס"ק הקדום ביאור דעת רבינו ירוחם ויש להוכיח מזה דאצ"ל אח"כ בשכר שעשיתי עמך תתקדש למ"ד אומן קונה בשבח כלי דאם נימא כתוס' רי"ד שאמירה ראשונה אינה מועלת מה שאמר מתחילה בשכר שאעשה תהי' מקודשת לא מהני א"כ כולה סוגיא איירי שחוזר ואומר הא"מ לי בשכר שעשיתי עמך וכיון דאמיר' ראשונה ליתה א"כ הוה כמו שהכלי עדיין אצלה וקידשה בשכרו שכ' רמ"א שהוא מקודשת אלא ודאי מיירי ע"י אמירה ראשונה שתתקדש זו לא מהני מטעמא דפרישית

ונראה דמוכח מן התוס' שנדחקו ליישב הך דבמאי מיקדשא הא אי אין אומן קונה בשבח כלי י"ל דמיקדשא במה שמוחל לה דאי ס"ל כדברי תוס' רי"ד דאמירה ראשונה לא מהני א"כ באמירה השני' כבר נתחייבה השכירות וה"ל מלוה גמורה א"ו ס"ל להתוס' דמקודשת בכח אמיר' ראשונה ונראה דמוכרח כן לפי שיטת התוס' דס"ל דישנו לשכירות מתחילה וע"ס היינו בשעת גמר הכלי ולא עד שעת חזרת הכלי לבעלים א"כ קשה אי אינו לשכירות אלא לבסוף אם נימא דאמיר' ראשונה לא מהני איך תתקדש באמיר' שני' הא ה"ל מלוה א"ו דע"י אמיר' ראשונה חלו הקדושין. וי"ל סברת התוס' דכולה בא לידה בתורת קדושין ותוספ' רי"ד לשיטתי' דס"ל כפירש"י דלבסוף היינו בהחזרת הכלי לבעלים א"כ לא הוה מלוה כיון דהגמר כשמחזיר הכלי לידה ואו בא בתורת קידושין אבל לשיטת התוס' דסוף היינו בגמר מלאכה א"כ אם צריך לאמיר' בשעת שנותן לה החפץ א"כ ה"ל בשכר שעשיתי שהוא מלוה א"ו להתוס' עיקר איירי ע"י אמיר' ראשונה וזה ברור א"כ כמעט דעת תוס' רי"ד דפת יחיד הוא

ובחידושי אמרתי ליישב קו' התוס' שהקשו דר"מ ס"ל בקדושין מלוה ה"ה כפקדון ובעי נשתייר ש"פ אלמא ס"ל תקדש במלוה אינה מקודשת ובסוגיא איכא אוקומתא דר"מ ס"ל מקדש במלוה מקודשת ואמרתי