טיב קידושין לג

לא נקרא בתורת קידושין וקדמה מלוה לקדושין ומכוש אחרון לית בי' ש"פ. לכן לא מיקדשא

אלא דקשה הא פועל יכול לחזור בו וכתבו התוס' דכשחוזר נקרא זמנו ויכול לתבוע השכירות א"כ הדרא קושי' לדוכתה נימא דתתקדש לחצאין ג"כ ואי משום דאין יכול לתובעה הרי כשחוזר א"כ שפיר יכול לתובעה שיוכל לחזור ממלאכתו א"כ אז הוה זמנה א"כ הדרא קושי' לדוכתה דתתקדש לחצאין. מיהו אי איירי בקבלן לא יוכל לחזור בו א"כ שפיר י"ל שאין יכול לתבוע א"כ מיושב קושית מהרש"א דנימא דפליגי בשכיר יום דאי בשכיר יום תקשי אפי' ישנו לשכירות מתחלה וע"ס אי אמרי' חציך בחצי פרוטה מקודשת ה"ל להיות מקודשת גם הכא דשכיר יום הוה פועל שיכול לחזור בו בכל עת וא"כ כל חצי פרוטה תתפוס חלק מקידושין אלא דבאמת זו בעי' דלא איפשט לכן לא מוקי הש"ס דבשכיר יום פליגי מיהו אי אמרינן חציך בחצי פרוטה אינה מקודשת שפיר י"ל דפליגי בשכיר יום וא"כ מיושבי' דברי הרא"ש דיש לדחות דפליגי בישנו לשכירות מתחילה וע"ס והיינו אי נקטינן דחציך בחצי פרוטה אינה מקודשת שפיר י"ל דפליגי בשכיר יום והא דלא מוקי הש"ס דכ"ע אומן קונה ובשכיר יום פליגי היינו משום דלא בעי לאוקמה לפשוט הבעי' דחציך בחצי פרוטה מיהו אם נאמר אינה מקודשת שפיר י"ל הילכת' כרב אסי ובשכיר יום פליגי

ובהכי ניחא דלכאור' רב אשי דלא כחד מהני תנאי דבשכר שעשיתי ולפ"ז י"ל דמוקי שפיר בשכיר יום

ויש סמוכין לזה דקשה בפ' המקבל דמסייע לר"ש דקבלנות עובר מהנותן טליתו ואי רב אסי לא אתי אלא כר' מאיר מאי סייעתא נימא דהך ברייתא כרבנן וכן מאי פריך לרב אסי בב"ק מהך ברייתא אלא ודאי רב אסי מצי לאתי' כרבנן וכאמור

וממוצא דבר אתה למד דהתוס' לא ס"ל כתו' רי"ד שסוברים דאמיר' ראשונה לא מהני רק שצריך לומר לה בשמת שנותן לה החפצי' הרי את מקודשת לי כמו בגט שצריך לומר בעת נתינת הגט ולפמ"ש מוכח ש מוכח ע"כ מדברי התוס' דליתה דאם צריך לומר בשעת נתינה אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף התוס' רי"ד לשיטתי' דס"ל כפירש"י דאינה לשכירות אלא בסוף היינו כשמחזיר לה החפצים אבל לדעת התוס' ע"כ מיקדשא באמירה ראשונה וכן משמע מדברי רי"ו שאכתוב לקמן

ומכאן אתה למד כי מ"ש בלח"מ פרק ה' דין ך' על דברי הרמב"ם שנתן טעם משום שישנו לשכירות מתחילה וע"ס והקשה בלח"מ אפי' אינה אלא בסוף לא תתקדש כמו בא"ל הא"מ לי במנה ונתן לה משכון ע"ו דמנה אין כאן משכון אין כאן ובמח"כ לא דק בזה שהרי דברי הרמב"ם תלמוד ערוך הם ולא דמי כלל להך דמנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה מעולם משא"כ שחייבת לו השכירות ועמ"ש בדברי רי"ו בס"ק

הנה רוב דברי' ככולן מחדושים שכתבתי זה זמן רב וכעת אשר אלקים אינה לידי לחבר על הל' קידושין בעסקי בענין זה אמרתי כי בודאי דברי הרא"ש דחוקי' ואמרתי לסייע לדעת הרמב"ן שפי' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן דכיון דהחיוב נשאר אצלו א"כ ה"ל כסף קדושין דאגיד גבי בעל ולא מיקדשא א"כ א"ש בפשיטות דפריך במאי מיקדשא דכיון שנשאר אצל האומן ה"ל אגיד גבי בעל. ומזה אמרתי לסייע לדעת הגאונים שהביא הרא"ש פ"ק דפסחים בישראל שהפקיד חמצו אצל אחר דלא מיקרי ביתו והרא"ש דחה דמ"מ כיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו מקרי ביתו ולפ"ז מוכח שפיר כהגאונים דמקרי בכה"ג אגיד לגבי בעל ולא אמרינן כל היכא דאיתנייהו ברשות' דידה ננהו ולא מקרי אגיד גבי בעל אלא ודאי ביתו של הנפקד הוא ולהכי פריך בפשיטות במאי מיקדשא ועמ"ש לקמן סי' כ"ט בס"ד

ודע שלתירוץ ראשון כתבו התוס' אור"י דסברא הוא שאינה מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו אין אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליו והוא מוחל לה אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השירים והנזמים לידה ע"כ ומשמע לכאורה מזה שאם אמר' בפירוש ואתקדש לך כשתגמור המלאכה מקודשת שהרי אמרה כן בפירוש וקשה לפ"ז נוקמה ברייתא כפשטה כיון שעשאן מקודשת היינו שפירשה בהדיא שתתקדש מיד כשעשאן אלא דר"י ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי א"כ לית לי' גבה אלא מלוה ואינה מקודשת ורבנן ס"ל אומן קונה א"כ כל זמן שלא בא לידה הכל שלו ולא מיקדשא ולמה דחק בש"ס לאסוקי לישנא דכיון שעשאן מפשטה

ואפשר לומר דלפום הך תירוצא י"ל אפילו למ"ד אומן קינה מיקדשא כיון שאמר' בהדיא שדעתה להתקדש כשגמרו ואף דאומן קונה בשבח כלי והוה דידי' י"ל דהא הר"ן הקשה גבי א"י שהלוה לישראל על חמצו אינו עובר הא קיי"ל דאמרינן הואיל א"כ נימא הואיל אי בעי פדי' לי' נקרא שלו ותירץ דבמחוסר ממון לא אמרינן הואיל וא"כ י"ל שא"צ ליתן ממון שהרי קידשה בזה א"כ י"ל הואיל אי בעי שקלתי' מיני' ושפיר מיקדשא לכ"ע לפום הך סברא וע"כ איירי בסתמא דלא אמרה בהדיא שתתקדש כשיגמרו לכן פריך שפיר במאי מיקדשא ולפ"ז באמרה שרוצה להתקדש מיד כשיגמרו י"ל לכ"ע מקודשת

ואפ"ל דלהכי אמרינן במאי מיקדשא דקודם שעשאן אין רצונה להתקדש שהרי אם יחזיר מן הקידושין יכול הוא למנוע מלעשותן ואז בודאי אינה מקודשת לכן כיון דלא יהב לה מידי לא סמכה דעתה להתקדש ואפי' אמר' בהדיא שמאמנת לו י"ל כמו בשט"ח דאחרי' דאמרינן לא סמכה דעתה אף שאומרת בפירוש שסמכה דעת' ה"נ ס"ל להש"ס דלא סמכה דעתה להתקדש בהם עד שיבאו לידה ואף לאחר שעשאן כיון דדיבורא קמא לא סמכה דעתה י"ל שכבר נתבטל דיבורא קמא כיון דלא סמכה דעתה ודוקא בנתנם לה בסתמא ע"ד ראשון כיון שהוציא החפצים מתחת ידו ולא תבע שכר הרי נתנם ע"ד קדושין אבל אם הם ת"י אפשר לו לומר שחזר בו קודם עשי' לא סמכה דעתה אבל בנתנם בסתמא ודאי ע"ד ראשונה נתנם ואפי' אחר אחר עשי' שמרוצה שלא תשלם לו אי אין אומן קונה בשבח כלי כיון דבטל דיבורא קתא ה"ל מלוה וצריך גלוי דעת מחדש כשמחזירם לה בסתם ע"ד ראשונה כיון שלא חזר מן דיבור ראשון ונתן בסתם ואי אומן קונה בשבח כלי בלא"ה לא מיקדשא דאכתי לאו דידה הוא ולא דמי למקדש לאחר ל' יום דמיקדשא כשהגיע הזמן ולא אמרינן דלא סמכה דעת' שמא יחזור הוא די"ל כמ"ש הר"ן דאם קידשה לאחר ל' יום וחור בו המעות שלה ולא יוכל לתובעם ממנה משא"כ בחור קודם עשי' ולא בא לידה ודאי אין לה כלום עליו א"כ לא סמכה דעתה

(מ"ו) ואם הכלי אצלו וכו' לכ"ע מקודשת הב"ש סק"ס האריך להשיג על רמ"א דמשמע מדברי רמ"א דהוו קדושין אפי' לא תפס בפירוש על שכרו וזה נגד הסוגיא דכולה סוגיא מוכחת דאין לאומן דין מלוה הל משכון דאם יש לו דין מלוה על המשכון אפילו ישנו לשכירות מתחילה וע"ס מ"מ מקודשת דאפילו מלוה ביש עלי' משכון מקודשת לכן פירש דברי מהרי"ו שאיירי שתפס על שכרו וכבר כתבתי בחידושי שבמח"כ של הב"ש לא ירד