טיב קידושין לב

בהנאת מחילת מלוה מקודשת ע"כ הנאה זו חשבינן לפרוטה כאלו קיבלה פרוטה א"כ י"ל אפילו לא בא החפץ לידה מ"מ היתה נותנת פרוטה לאחד שישתדל שימחול לה השכירות שנתחייבה לו ושפיר מיקדשא בהכי לכ"ע דהא במלוה שיש עלי' תשכון ס"ל להתוס' בדף י"ט דמיקדשא אפילו לא החזיר לה המשכון. מיהו יש לחלק דשם עכ"פ המלוה בידה וכאן כל זמן שלא בא החפץ לידה עכ"פ אין יכול לתובעה משא"כ במשכון דמ"מ חייבת לו ויכולה לתובעה משא"כ הכא שלא יוכל לתובעה כלל כסברת התוס'

ובהכי ניחא תמיהת התוס' למאי דבעי לאוקמה דר' מאיר ס"ל מקדש במלוה מקודשת תקשי אמאי ס"ל בקדושין דבעינן נשתייר ש"פ והניחו בקושי'. ולפי זה ניחא די"ל ר"מ לשיטתי' אזיל דמייתי לי' בכתובות דנ"ח ע"ב דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובמעריך פחות מבן חודש אמרינן אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש וגמר ונתן לשם דמים א"כ י"ל בודאי במלוה כיון דאדם יודע שהמקדש במלוה אינה מקודשת אמרינן דעתו לקדש בתחילת מלוה משא"כ בקדושין דאיירי שנאבד המלוה ונשתייר ש"פ דאז כיון דס"ל לר"מ מלוה ברשות בעלים לחזרה לא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אילו לא נאבד היתה מתקדשת במלוה עצמה וכשאתרמי שנאבד י"ל דאינו מקודשת דלא אסיק אדעתי' למחילת מלוה לכן אינה מקודשת בלא נשתייר ש"פ ולפ"ז שפיר מוכח כדברי הב"ש דקודם שבא הממון לידה לא מיקדשא אפילו בהנאת תחילת מלוה דהא ס"ל להש"ס בפשיטות דבלא הגיע הממון לידה לא מיקדשא ולא הדר הש"ס מהך מלתא דבעינן שיגיע ממון לידה

וראיתי בספר המקנה שהביא בשם ספר פני יהושע שהקשה על התוס' ממלוה שיש עלי' משכון דאע"פ שלא החזיר המשכון מקודשת ובאמת לדברי הב"ש לק"מ דכאן לא נתחייב כלל קודם חזרה. אלא שאין דבריו מוכרחים בזה ובלא"ה לא דמי כלל דשם אין חיוב החוב מכח המשכון דבלא"ה הוא חייבת לו ושפיר מהני מחילת החוב משא"כ הכא עיקר החוב הוא מכח חזרת החפץ שע"י זה נתחייבה

איברא לפי ת"ש לעיל בכוונת התוס' דהא דמיקדשא בלא משכון היינו משום דמיקדשא בהנאת תחילת מלוה לחוד והתוס' כתבו דקמ"ל דלא גרע א"כ בלא"ה אין ענינו לשם דבב"ק לא איירי במקדשא בהנאת מחילת מלוה דבכה"ג י"ל לכ"ע מיקדשא ולק"מ לפי מ"ש הב"ש שם ס"ק ל'

אמנם למ"ש שם דהתוס' קאי בשיטתייהו דמס' כתובות דמסתמא נמי כשמוחל לה המלוה הוה הנאת מחילה הך דמקדש במלוה איירי שאמר התקדשי במלוה שאת חייבת לי. אבל בתחילת מלוה מקודשת וצריך לפרש שאם אמר במלוה שאת חייבת לי משמע דמקדשא באותן המעות ואותן המעות בלא"ה דידה נינהו אבל אמר התקדשי במחילת מלוה שחייבת לי מקודשת לדעת התוס' א"כ בעשה לי שיריים ונזמים ואקדש לך היינו שיעשה לה החפצים ולא תתחייב לו כלל רק שתתקדש על ידן משמע דדמי למחילת מלוה שהרי הוא אומרת שיעשה ה שלא לדעת פירעון רק שהקדושין יהיו התשלומין ואפילו הכי לא מיקדשא וע"כ לומר כסברת התוס' דכיון סאין יכול לתובעה אינו חשוב כנותן לה כלום א"כ אפילו אמר בפירוש בהנאת תחילת מלוה לא מיקדשא כיון דלא חשיב כנותן לה כלום לפי סברת התוס'

וראיתי לבעל התקנה בק"א שהביא שבחדושי' כתב דהתוס' לא כתבו כן רק לס"ד וראיתי בחדושיו שם שאין דבריו אלא לחדד התלמידים כי בודאי דברים רחוקים הם לפי האמת כי מ"ש דקשי' להש"ס למה נקט כיון שעשאן משמע כילה אפילו לא עשה רק ש"פ נימא דהוה כאומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דאמרינן דמקודשת וישלים ודברים רחוקים הם דא דאפילו יהיבנא לי' סברא זו אין זה דיוק כלל שהרי נקט עשאן לאפוקי שלא גמר מלאכתו שלא נתקיים התנאי ועוד דהא במונה והולך מסיק דדעתה אכולהו ופרש"י דבנותן לה דינר לחוד קבלתו מסתמא מקודשת משא"כ במונה והולך א"כ פשיטא דליתנייהו לדברים האלו ואין לנו אלא פשט הש"ס דבלא הגיע לידה פשוט שאינה מקודשת כלל

ובחידושינו אמרנו דברים של טעם ליישב לשון הרא"ש שתמהו עליו דכתב בב"ק בתחלה כתב ראיה דלא אמרינן אומן קונה בשבח כלי כיון דרב אסי ע"כ לא אתי' אלא כר"מ ורבנן פליגי עלי' וכתב הרא"ש ויש לדחות דפליגי בישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ותמהו עליו רבים דעכ"פ רבנן דס"ל אינה מקודשת לא ס"ל אומן קונה בשבח כלי דאי אמרי' אומן קונה בשבח כלי אמאי אינה מקודשת ומהר"ש כהן הביא תי' מעדני יו"ט דכוונת הרא"ש די"ל דפליגי בשכיר יום. והקשה עליו דא"כ מוכח דאין אומן קונה דאי אומן קונה נימא לכ"ע אומן קונה והכא בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף פליגי לכן תירץ דע"כ קים לי' לרבא הלכתא כר' מאיר מדדחיק לאוקמה בהוסיף לה נופך וגם זה דחוק דהא גופי' קשי' מי סני לי' לאוקמה דרבנן כהלכתא

ועם דברים הנ"ל כתבנו ליישב דהא ע"כ סברת התוס' כשבא לידה בתורת קדושין לא דתי למקדש במלוה דבתורת קדושין בא לידה וא"כ קשה ניהי דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף נימא נמי דהקדושין ג"כ נמשכים מתחלה ועד סוף וצ"ל דס"ל להתוס' דאי אפשר שתתקדש לאחדים והוא דהא בלא"ה יש להבין ניהי דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ופרש"י כל פרוטה ופרוטה וקשה (ניחא) שתתקדש בפרוטה אחרונה שהוא בתורת קדושין כמו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף ואי משום דפרוטה הקודמות הן תלוה ה"ל מלוה ופרוטה דדעתה אפרוטה. מיהו רש"י לשיטתיה דפירש ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף עד שמחזיר לה החפץ א"כ גם פרוטה אחרונה ה"ל, מלוה אבל התוס' דס"ל אם בתורת קדושין בא לידה מקודשת בשכירות א"כ תקשי דתתקדש בפרוטה אחרונה וצ"ל דס"ל להתוס' מתחלה ועד סוף אינה כל פרוטה רק כל חצי פרוטה איתא לשכירות ובחצי פרוטה אחרונה לא מיקדשא כדאמרינן מכוש אחרון ואכתי קשה הא בקדושין דף ז' ע"ב בעי רבא חציך בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה אם נימא כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה או דילמא מונה והולך הוא וא"כ קשה אפי' ישנו לשכירות מתחילה וע"ס ניחא דכולה בתורת קידושין בא לידה ותתקדש ג"כ חצי חצי דהוה כמו מונה והולך וכולהו בתורת קידושין אתי לידה כחו למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף דאיקדשא בסוף כשעשה המלאכה. לכן נראה דע"ז י"ל סברת התוס' דבשלמא בסוף כבר נתחייבה לו השכירות ויכול לתובעה אם יחזור לה החפץ עכ"פ לכן שפיר י"ל דבתורת קדושין בא לידה דבגמר המלאכה מיקדשא רק שצריך ליתן הממון לידה דבלא זה אין יכול לתובעה וכשיבא לידה מיתקדשא במה שכבר בא כל השכירות בפעם א' ע"ד קידושין (וכה"ג כ' הר"ן לדעת הרמב"ם בדבר שצריך שומא שכל זמן שלא נישום אינה מקודשת וכששמין אותה אח"כ מתקדשת כן י"ל כאן דמתקדשת בשכירות של או רק דקודם שבא החפץ לידה לא נהנית עדיין לכן כשבא לידה חשבינן כל השכירות בתורת קידושין בא בפעם אחד) אבל אי ישנה לשכירות מתחילה וע"ס הרי עכ"פ אין יכול לתבוע השכירות עד שגמר מלאכתו לא שייך לומר או שמוחל לה קמא קמא דעבד בתורת קידושין שהרי עדיין אין בידו לתובעה כיון שלא גמר מלאכתו לכן