טיב קידושין לא

כן וזה דחוק בפרט אם באמת לא מחל והוציאה הממון וצ"ע ועיין בסמוך

(מב) אפילו הוא מלוה בשטר הטעם מבואר בש"ס שלא סמכה דעתה פן ימחול ויש לעיין אם הוציאה החוב מן הנוה אם ניחא דדמי למקדש לאחר שלשים יום שהרי לא חזרה מן הקדושין וגם הוא לא חזר א"כ כשהוציאה המעות תתקדש עכ"פ מהאי שעתא או כיון שלא אמר בפירוש שתתקדש לאחר שתגבה המעות ומיד לא חלו הקדושין לכן גם כשקיבלה המעות לא הוו קדושין. מיהו אם אמר בפירוש שתתקדש במעות שתקבל חוב זה מפלוני אפילו בלא שום כומ"ס ומעמד, שלשתן מקודשת אם לא חזרה בה עד שקיבלה המעות וצ"ע עיין בסמוך

(מג) עיין ב"ש הביא דברי הדריש' שהקש' דבשט"ח דידה כתב הטור בלא אידכר השטר שאפילו הנייר ש"פ מקודשת ולמה לא חילק כאן בין שהזכיר השטר. ולענ"ד לק"מ דשם י"ל שאין דעתה על הנייר אבל כאן שע"כ צריך לומר לה קני לך איהו וכל שיעבודי' הרי בפירוש הקנה לה הנייר דלולי ואת לא היתה קונה השטר ואין לך זכרון מן השטר גדול מזה. ולפ"ז אם אמר התקדשי בחוב שיש לי על פלוני בלא כומ"ס אע"פ שמסר לה השטר י"ל להטור אין דעתה על הנייר כיון שבאמת לא קנתה החוב ולא נזכר קניית השטר י"ל אין דעתה על הנייר

ולפי"ז נראה מ"ש הב"ש לדייק מדברי המחבר דלא חשש לספיקא של ש"פ של הנייר דאל"כ אפילו לא הקנה בכומ"ס הא השטר קונה במסירה לחוד ולפמ"ש לא תוכח מידי דבלא נתן כתיבה ומסירה הרי לא הזכיר השטר כלל ולעיל סעיף ז' פסק המחבר דאין דעתה אנייר

גם מ"ש הב"ש לכן אפילו אין בנייר ש"פ הוה ספק הוא ג"כ שלא בדקדוק דאפילו אי דעתה אנייר ואין בנייר ש"פ הוה ספק שמא ש"פ במדי. גם מ"ש הב"ש דהמחבר ס"ל דיש ספק שמא סמכה דעתה כמ"ש בש"ס לתירוץ קמא לא הבנתי דלתירץ קמא דפליגי בדשמואל משמע אי ס"ל כשמואל ודאי לא סמכה דעתה ולתירץ דפליגי בסמכה דעתה עכ"פ לרבנן דפליגי אר' מאיר לא סמכה דעתה ואנן קיי"ל כרבנן ומלשון הש"ס משמע דאי ס"ל כשמואל ודאי לא סמכה דעתה כדמשמע לתירוץ קמא א"כ כל התירוצים שנאמר מעיקרא דפליגי בדרב אי אותיות נקנית במסירה או בדר"פ משתע דאי לא ס"ל כשמואל מתוקמא הכי. ולפענ"ד ליכא מאן דאמר דסמכה תכה דעתה לדידן ומ"ש המ"מ ויש מחמירין שאפילו במלוה בשטר מקודשת אין הטעם משום סמכה דעתה רק משום הנייר שמא ש"פ במדי אבל שיסבור שום פוסק כר' מאיר בזה לא ראיתי

אלא דמ"מ קשה איך אמרו חכמים אינה מקודשת הא לעולם יש חשש קדושין בשביל הנייר שתא ש"פ במדי וצ"ל דהני חכמים פליגי עם חכמים שבאידך ברייתא וס"ל שאין דעתה אנייר וצ"ע

(מד) אינה מקודשת כו' וזה כחה שנים שכתבתי בחידושי בסוגיא זו להשיג על הב"ש. ותחלה נאמר דלפי סברת הב"ש היה אפשר ליישב תמיהת התוס' דבש"ס בעי לאוקמה דפליגי במקדש במלוה ור"מ ס"ל מקדש במלוה מקודשת והקשו התוס' דבקדושין אמר ר' מאיר מלוה היה כפקדון נשתייר ש"פ מקודשת אבל בלא נשתייר אינה מקודשת ולפי דברי הב"ש לק"מ דהא בקדושין מסיק דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה א"כ איירי שעדיין לא הוציאה המעות כמ"ש התוס' שם א"כ מסתמא איירי תוך שלשים יום דסתם הלואה ל' יום א"כ עדיין לא הגיע זמנה שהרי לא יוכל לתובעה שכבר הוציאה א"כ בלא נשתייר אינה מקודשת דה"ל מלוה שלא הגיע זמנה משא"כ הך דעשה לי שירים כשהחזיר לה יכול לתובעה שפיר י"ל דס"ל מקדש במלוה מקודשת כיון שכבר הגיע זמן ויכול לתובעה וזה ברור

אלא דהב"ש חס ק די"ל ש"ה דכל זמן שאיני תחזיר לה החפץ אין שם הלואה כלל לכן אפילו אמר בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת לפ"ז מ"ש רמ"א בסמוך עשה מלאכה אצל אחר הוה כמלוה ביד אחרים איירי בקנין שהב"ב נתחייב לו בקנין ע"ש בב"ש וכבר כתבתי שם בחדושי שבתח"כ לא ירד לעומקא ותחילה נבחר כי מ"ש דאי אינו לשכירות אלא לבסוף הוא דוקא עד שמחזיר החפץ הגם שנראה כן מפרש"י מ"ח התוס' לא ס"ל כן דודאי קשה לישנא דאינה אלא לבסוף ועוד נימא דבהא לחוד פליגי אי ישנה מתחילה ועד סוף המלאכה דה"ל מלוה וזה ס"ל אינה אלא בשעה שמחזיר החפץ ורש"י דחק ומוקי נפשי' דס"ל דוקא משתחזיר דאל"כ הדר ה"ל מלוה אבל התוס' מיאנו בזה כמו שמבואר למי שמשגיח בעין יפה בדברי התוס' שם ד"ה אבע"א שכתבו דאי אינה אלא לבסוף כיון שנגמרה כל המלאכה שאינו מתחייב שכרו אלא הכל ביחד ואז מוחל לה בתורת קדושין לא חשוב תלוה עכ"ל מבואר מלשון התוס' דבסוף היינו אחר שגמר מלאכתו. אלא שנעלם מן המעיינים סברת התוס' דאכתי ה"ל מלוה כיון שנתחייב בשכרו ק דם שנתן הממון לידה אמנם ביאור סברת התוס' הוא ע"פ מ"ש בגמרא ר"פ האומר בקידשה בכסף לאחר שלשים יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות דהני זוזי לא דתי למלוה דבתורת קדושין באו לידה והכא נמי ס"ל להתוס' דודאי אי ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כל פרוטה ופרוטה מתחייבת בשכירות וקדושין אינו רק במכוש אחרון שהוא גמר המלאכה א"כ קדמה הלואה לחלות הקדושין שעיקר קידושי' ע"י צירוף השכירות שחייבת מקדם חלות הקדושין שהרי לא יחולו הקדושין עד מכוש אחרון ואו כבר נתחייבה לכן ה"ל מלוה. משא"כ אם אינה לשכירות אלא לבסוף א"כ לא קדחה מלוה כלל דמיד שחל השכירות חלו הקידושין ולא באו המטות לידה בתורת מלוה רק בתורת קדושין ושפיר מיקדשא א"כ תימא גדולה על הב"ש דאזל בתר איפכא דאדרבה אילו הי' חיוב השכירות דוקא כשיבא הכלי לידה ודאי היתה מתקדשת דבתורת קדושין בא לידה ועיקר הטעם שאינה מתקדשת בשביל שקדמה מלוה לקדושין ודברים ברורים הם

מעתה תראה כי מה שהוקשה להב"ש לשון רמ"א בעשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה ה"ל כמלוה ביד אחרים דהא עדיין לא החזיר המלאכה דליתה דודאי אי ישנו לשכירות מתחלה וע"ס כבר נתחייב האמר בשכירות עכ"פ א"כ שפיר ה"ל כמלוה ביד אחרים ושפיר מתקדשת אם הוא במעמד שלשתן באופן שמקודשת במלוה דאחרים ולא דמי להא שאינה מקודשת בלא החזיר לה כלים שלה היינו משום דלא יהיב לה מידי וכמו שחילקו התוס' בקדושין דף מ"ז סע"ב החילוק בין מלוה דאחרים למלוה דידה וכאן נמי הרי האשה יכולה לתבוע השכר שנתחייב לאומן כשיחזיר לו הכלי שהרי כבר זכתה בו האשה שהרי נעשה חוב על הבעה"ב שנתחייב לשכיר והוא הקנה לאשה במעמד שלשתן ואפילו תימא דאין האשה יכולה לתבוע עד שיחזיר לו הכלי מ"מ הוא אחזיר לו הכלי ואז מחויב ליתן לאשה השכר ובהא מיקדשא ובלא"ה ת"ש הב"ש שהתחייב הבה"ב בקנין איני מובן כלל דקנין מה טיבו הרי גם קנין אינו רק על שעה שנתחייב השכירות

ועפי"ז י"ל גם במ"ש כב"ש דאפילו קידשה בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת כשהחפץ בידו עדיין שאין זה מוכרח די"ל דהתוס' לא כתבו כן רק היכא דהוה מקדש במלוה חמש דכשלא בא לידה החפץ י"ל דלא מיקדשא דאכתי לא יהיב לה מידי. אבל אי אמרינן