טיב קידושין ל

לה כלום שהרי הרחבת הזמן ממון חשוב א"כ א"צ לפרוטה דהא הרחבת ומן שנותן המלוה הוה כאילו הגיע פרוטה לידה א"כ נתן לה המלוה פרוטה שתתקדש לפלוני א"כ אפילו לא נתן לו פרוטה מתקדשת וכל זה לא ביארו האחרונים וצ"ע

(לו) והחזיר לה המשכון כו'. הרמב"ם סיים שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה ע"כ משמע שטעמו שלכך בעי חזרת המשכון שתגיע הנאה לידה וקשה לי אפילו לא החזיר לה מ"מ הרי היא נהנית במה שצריך להחזיר לה המשכון וכל היכא דאיתא ברשותה איתא והרי הרמב"ם נתן טעם במלוה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו א"כ במשכון שנהנית מחדש במה שצריך להחזיר לה המשכון וא"כ אפילו לא החזיר לה מקודשת ואין לומר דמ"מ לא באה הנאה לידה ממש דהא במעמד שלשתן מקודשת כיון שאין יכול למחול אע"פ שעכשיו לא קיבלה כלום מתקדשת במה שזכתה במלוה א"כ גם כאן אין לך הנאה גדולה מזו מה שהמשכון שלה וצריך להחזירו לה ע"פ הדין ולא דמי למלוה שכבר עברה ההנאה ואינה זוכית שתקבל דבר חדש משא"כ כאן שצריך להחזיר לה המשכון אין לך הנאה גדולה מזו. וגם קשה מה שדייקו התוס' למה נקט במלוה שיש עליה משכון ולא נקט במשכון. לכן אפשר לפרש לדעת הרמב"ם דלא אתי אלא לאפוקי כשאינו רוצה להחזיר לה המשכון די"ל דלא נתקדשה אדעתא שתצטרך לבא עמו בדיני ודיינא לכן נקט והחזיר לה המשכון לאפוקי בחוזר בו ואינו רוצה ליתן לה המשכון וטוען שהשטה בה מאחר שהדין במקדש במלוה לחוד אינה מקודשת לא גמרה ומקני נפשה עד שיחזיר לה המשכון או שהוא כמו תנאי שלא נתרצית עד שיחזיר לה המשכון מיהו כל שהחזיר לה המשכון אפילו אחר זמן מקודשת משעה שקידשה וא"כ א"ש מאי דקאמר במלוה שיש עליה משכון שהרי לא הזכיר לה המשכון מ"מ ממילא כשמחזיר המשכון הוו קדושין למפרע וכן נראה מלשון התוס' דעיקר הרבותא הוא דאע"פ שלא נתן לה המשכון מקודשת דבהחזיר המשכון מקודשת מדרב יצחק אפילו בשעת הלואה כמ"ש התוס' דף ח' וצ"ע. ומה שנראה מלשון התו' שצריך לומר בהנאת מחילת מלוה עמ"ש לקמן ס"ק ל"ת. וצריך לדקדק לפי טעמו של רמב"ם דלכך אינה מתקדשת במלוה לפי שכבר עברה הנאתו שהוציאה אותו הדינר וקשה אמאי לא חשיב הנאה תה שפטורה מלשלם דהא מקדש במלוה שיש עלי' משכון גמרינן בש"ס מר' יוסי ב"י שמקדשה בתה שנשאר עלי' חיוב עבדות שמחוייבת לעבוד בש"פ אלמא חשבינן הנאת הפטור להנאה ואמאי לא תוחשב הנאה במה שפטורה מלשלם תה שחייבת. והנראה בזה דס"ל להש"ס דלא חשיב קדושין רק כשיש איזו דבר מיוחד שנתפס על קדושין שנוכל לומר שזה הכסף קדושין וכל שאין דבר הנאה מיוחדת שנוכל לומר זהו לקדושין לא הוו קדושין לכן במעמד שלשתן אמרינן שזה החוב שחיוב לה זה הנמחה הוא מיוחד לה לקדושין ואפילו בע"מ שאדבר עליך לשלטון אי אמרינן אינה לשכירות אלא בסוף נוכל לומר שזה הדיבור נתיחד לה לקדושין לכן במלוה שיש עליה משכון מדר' יוסי ב"י שגופה מיוחד לו לשעבוד ויכול לקדשה בזה

וארוח לן בזה מה שנתחבטו בו התוס' והריטב"א דתיפוק ליה דב"ח הי' קונה משכון דלהכי מיקדשא במשכון דאחרים מדר' יצחק ולפמ"ש איש דלא דמי דבשלמא במשכון דאחרים הוא נתינה חדשה וכמו שחילקו התוס' קדושין דף מ"ו ע"ב לחלק בין מלוה דידי' למלוה דאחרים וא"כ אע"ג דב"ח הי' קונ' משכון מ"מ עיקר המשכון הוא שלה וס"ד דלא הוה נתינה חדשה ואין כאן רק הנאה שפוטרה מן המלוה ודמי למקדש במלוה וקמ"ל שפיר דמ"מ מקודשת

ואיכא למידק לדעת הפוסקים דמהני במקדש בהנאת מחילת מלוה א"כ קשה מנ"ל למילף מדר' יוסי בר יהודה דמקדש במלוה שיש עלי' משכון מקודשת דלמא התם מיקדשה בהנאת מחילת השעבוד ובכה"ג אפילו במלוה מיקדשא. ולכאורה מכאן ראיה להרמב"ם שחלק על פירש רבותיו בהנאת מלוה. מיהו י"ל דאדרבא מוכח איפכא דהא יש להבין מנ"ל לדידן דקיי"ל כרבנן דלמא דוקא לר' יוסי ב"י מוכח הכי מקרא משא"כ לרבנן דס"ל מעות ראשונות לקדושין ניתנו א"כ לא מוכח מידי אלא נראה דמשמע לי' מלישנא דלקמן דרבנן אמרי כיצד מצות יעוד אומר לה הרי את מקודשת לי ומשמע דר' יוסי נמי מודה דסגי בהאי לישנא וא"צ לומר בהנאת מחילת מלוה וא"כ גם לר' יוסי לא מוכח מקרא די"ל דקרא איירי בהנאת מחילת מלוה וע"כ מסברא פשוט לי' דבכה"ג מקודשת ומוכח שפיר ועיין בסמוך ובס"ק ל"ח מ"ש בלשון התוס'

(לז) או שהי' המשכון ברשותה נראה שלמד רמ"ה זה כיון דיליף מר' יוסי בר' יהודה שמקדשה במה שמשעובדת לו ובשכר הפקעת העבדות אע"ג דגופה שהוא המשכון הוא ברשותה הה"ד נמי בקידשה במשכון כשהוא ברשותה מיהו צ"ע אם עדיין לא משך המשכון רק שיחדה לו המשכון דלפי הנראה מהגהת רמ"א סס"ג דבמשכון אין יכולה לומר דידי שקלית משמע שלא זכתה במשכון עמ"ש לעיל בזה וצ"ע

(לח) וי"א אפילו לא החזיר הב"ש כתב לדעת התוס' צריך לותר דוקא בהנאת מחילת מלוה והיינו ממ"ש התוס' שם דף י"ט ד"ה מלוה וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון כו' ובאמת דברי התוס' תמוהים דמנ"ל להתוס' דלר' יוסי ב"י אומר התקדשי בהנאת מחילת השעבוד אדרבה משמע דלא פליגי ר' יוסי ורבנן רק אם לא נשתייר ש"פ אבל בנשתייר סגי כשאומר הרי את מקודשת לי אע"פ שלא אמר בהנאת מחילת מלוה נמי מקודשת דכשקידשה פסק שעבוד העברות ודמי למקדש במלוה סתם. ונראה דר"י לשיטתי' (שהוא סתם תוספת) דבפרק המדיר דף ע"ד כתבו התוס' דשמא אין לחלק בין הנאת המלוה לאומר בתחילה תלוה לכן גם כאן כשקידשה לאשה ממילא פסק השפחות הוה כמו במחילת מלוה לכן משמע לי' שא"צ ללמוד מר' יוסי. אבל לפרש"י והרא"ש והר"ן שהביא הב"ש בס"ק כ"ה דצריך לומר דוקא בהנאת מחילת מלוה שפיר נלמד מר' יוסי בר יהודה דבמשכון אפילו בסתמא מקודשת ולפרש"י הא דמקדש במלו' אינ' מקודש היינו שאומ' לו התקדשי לי במעות מלוה שאת חייבת לי דהתם ודאי אינה מקודשת עכ"ל התוס' פרק התדיר וכוונתם דמשמע שמקדש במעות עצמם והרי כבר אינם והשתא באמה עברי' הוה תחילת מלוה אפילו בסתמא אבל לפי תה שדחה הב"ש לעיל דברי התוס' אם כן גם דברים אלו ליתנייהו וכ"ש לפמ"ש הב"ש שצריך למחול לה קודם ואח"כ יאמר התקדשי בהנאה דזה לא מצינו דר' יוסי ב"י ס"ל דצריך לומר כן וא"כ נראה שדברי התוס' הללו דחויים מכל הפוסקים דבמשכון בכל גווני מקודשת כן נ"ל ברור. והב"ש שדחה בס"ק כ"ה דברי התוס' פרק המדיר וכאן הביאם הוי כמזכה שטרא לבי תרי דלהתוס' במחילת מלוה נמי מקודשת וא"כ אם אמר התקדשי לי במשכון שיש לך אצלי על מלוה שאת חייבת לי י"ל גם לדברי התוס' דהיינו הנאת מחילת מלוה וצ"ע

(מא) וי"א שאינה מקודשת. אע"ג דבמעמד שלשתן אין יכול למחול משום חומרא דקדושין חיישינן לדעת הרמב"ן שיכול למחול ולא סמכה דעתה כ"כ האחרונים וצריך עיון כיון שצריך לשלם אם כן למה לא תסמוך דעתה הרי יוציאו מתנו. אף שימחול לא יועיל לו ואפשר לומר דמ"מ תוכל לומר שאם ימחול אין רצונה בממון שיש בו איזו נדנוד ספק אף דלא פסקינן