טיב קידושין כט

ג"כ יוצא דמ"ל הוא מ"ל דמיו וניהי דצריך להחזיר החפץ דלא עדיף מפסק לו מעות בריבית ונתן לו בעדו חפץ דצריך להחזיר הגלימא כדאיתא בפרק א"נ דף ס"ה דלא נימא גלימא דמכסי' בי' דריבית הוא מ"מ אכתי שלו הוא והיא נתנה לו מדעתה ומיקדשא שפיר בחפץ והדמים חוב עליו שהרי מחזיר החפץ לבעליו לכן צ"ע בכ"ז

(לד) וי"א שאינה מקודשת זה דעת הרמב"ם דלא עדיף מחילת מלוה מלוה עצמה לכן פירש שהלוה לה עתה והר"ן כתב עליו ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפילו קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ מהנה אותה עכשיו דהא שחוק לפני כו' למ"ד אינה לשכירות אלא בסוף עכ"ל. ואני לא זכיתי להבין השגתו של הר"ן בזה שהרי שפתי הרמב"ם ברור מללו בחכמת לשונו שנתן טעם למה המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו ע"כ הרי מפורש טעמו ונימוקו שהוא לפי שאין בא לה הנאה מחדש שכבר היה לה הנאה זו א"כ אע"פ שאם נימא שהיתה מקודשת היתה פטורה לגמרי מלשלם לא נחשב להנאה דאין כאן הנאה רק סילוק המניעה מן ההנאה ושתשאר בהנאה הקדומה משא"כ בנותן לה עכשיו בהלואה שהרי הנאה זו בא לה מחדש שלא היה לה תקדם כלל וע"י הקדושין זכתה בהנאה זו ובודאי קשה מאד להבין טעמן של הגאונים דמה לי שקידשה במלוה סתם או שאמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה שאת"ל שתתקדש במלוה הרי המלוה מופקעת ומחילה ממילא הוא אטו בדיבורא תליא מילתא

אלא שקשה לשון הש"ס דקאמר בארוח לה זימנא ואמאי לא קאמר בפשיטות שנתן לה מעות ואמר התקדשי לי בשכר מה שלויתי לך מעות אלו ואפשר שצריך להיות עכ"פ ש"פ הרחבת הזמן וצריך שיתנה על זמן שש"פ עכ"פ. מיהו אכתי קשה הא סתם הלואה ל' יום א"כ אפילו בסתם הלואה תהיה מקודשת ולמה נקט הש"ס דארוח לה זימנא. ואפשר דבקדושין יוכל לתבוע מיד כיון דבתורת קדושין בא לידה יכול לתבוע אחר זמן מועט דאפשר שלא היתה חפיצה בהלואה כלל רק להתקדש ואינו דומה למי שנותן הלואה לאחד דמסתמא צריכים לו המעות אמרינן סתם הלואה ל' יום אבל בקדושין אינו מוכיח שחפיצה בהלואה עד שלא יתבענה תוך ל' יום לכן צריך שיאמר בפירוש זמן ידוע ששוה שכר המתנה פרוטה וכן משמע לשון הרמב"ם וש"ע סעיף הקדום משמע דוקא בקבע לה זמן אבל בלא קבע לא

ומ"מ צ"ע דלפרש"י שמפרש ארוח לה זימנא היינו שכבר הלוה לה א"כ י"ל בתחילת תלוה אפילו בסתם מקודשת דפשיטא דהנאה גמורה היא ולא גרע משחוק לפני. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א על תוס' שהקשה לפיר"ת דה"ל לאוקמה בתחילת מלוה והקשה מהרש"א אתאי לא קשי' גם לפרש"י לוקמה בתחילת מלוה ותירץ דהוה ר"ק וזה דחוק דרש"י ס"ל בלא קץ לה מידי לאו ריבית הוא אלא נראה דלרש"י מילתא דפשיטא בהלוה לה מעות וקידשה בהם שמקודשת דהנאה גמורה היא ובכל מידי שש"פ מיקדשא רק במלוה שאינה בעין אבל בתחילת הלואה הרי בעינא הוא וליכא רבותא כלל וכן מבואר בראב"ד פ"ה מאישות דזה כ"ש מארוח לה זימנא: וממוצא הדבר אתה למד דמה שביקש הב"ש לדחות דברי הר"ן והמגיד שכתבו דעת הרמב"ם דדוקא בהלוה לה עכשיו מקודשת וכתב הב"ש בס"ק כ"ז דאינו מוכרח די"ל הרמב"ם לא כ"כ רק דלאחר הלואה אינו ריבית כלל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל ריבית דאורייתא דוקא בעת הלואה לכן לאחר הלואה אפילו הערמת ריבית אין כאן. ולפענ"ד לא דיבר נכונה במשה עבד ה' כי אין ספק מדהפריז הרמב"ם על מדותיו וכתב על פירוש רבותינו שהם דברים שאין ראויין לשומען ומשום הא דפסיקא לי' דלאחר הלואה אפילו הערמת ריבית ליכא אינה מן המדה לדחות דברי רבותיו דכל אגר נטר איכא דררא דריבית והרי הרמב"ם כתב ספ"ה דמלוה שאפילו אם אמר לו דע אם בא איש פלוני ממקו' פ' חשיב לי' ריבית דברים אע"ג דבכה"ג גם בשעת הלואה לאו ר"ק הוא מ"מ אסור לאחר הלואה ואי ס"ל כן לא היה צריך לדחוק בלשון הש"ס דארוח לה זימנא

ועוד דא"כ מנ"ל להרמב"ם דמלוה קונה הא י"ל כ"ש הנאת מחילת מלוה די"ל דאיירי שם. א"ו ליתה וכ"ש מ"ש בס"ק כ"ח דהרמב"ם פשיטא ליה דקונה באמר בהנאת מחילת מלוה דלפענ"ד ליתה כלל דוה עיקר טעמו של הרמב"ם שאין כאן הנאה בעינא וכדפרישית ואיך ניחא דהרמב"ם ס"ל לק"ו אם לפי עיקר הטעם שנתן שכבר עברה ההנאה שייך נמי בהנאת תחילת מלוה וכמעט שאינו מובן באמת מ"ל אומר בפירוש בהנאת מחילת מלוה או מקדש במלוה שנפקעת ג"כ ואין לי לב להבין דעת קדושים בזה בדבר המתקבל. ולולי הדוחק שיש קצת בלשון דארוח לה זימנא היה הדעת מכרעת כדברי הרמב"ם לגמרי ועוד למה דחה פירוש רבותיו בשתי ידים הל"ל דלפירוש רבותיו יוכל לקדשה בתחילה בהנאת הרחבת זמן או בהנאת מחילת מלוה אלא פשוט דליתה והאמת עד לעצמו לכל מבין טעמו ונימוקו עמו

(לה) ובא אחד ונתן פרוטה למלוה כו' כן פירשו התוס' בהנאת מלוה וקשה מאי קמ"ל בזה אפילו לא הרויח לה ומן ואמרה תן פרוטה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב כדלקמן סי' כ"ט ס"ב ול"ל דכבר נתן לאחד פרוטה בלא דעתה להרחיב לה זמן ואח"כ אמר התקדשי לי בהנאה זו דא"כ כבר יש לה ההנאה בלא קדושין ובמה תתקדש וע"כ איירי שנתן לא' פרוטה שירחיב לה זמן ועי"ז תתקדש לו וא"כ אפילו נתן לו פרוטה בחנם ולא אמרה מעיקרא ואקדש אני לך מ"מ אם אמר הריני נותן לך פרוטה ע"מ שתתקדש לו פלונית בפרוטה זו ונתרצית ה"ל כאלו אמרה תן לפלוני ואקדש לך שהרי ע"ד כן נתן לו הפרוטה והיא גם היא אמרה הן. ועוד דאי לא מיקדשא ע"י פרוטה רק ע"י הרחבת זמן א"כ ל"ל הפרוטה כלל שאפילו פייסו בחנם להרחיב לה הזמן תתקדש כמו בע"מ שאדבר עליך לשלטון וע"כ בכה"ג לא מיקדשא כיון דשנו לשכירות מתחלה וע"ס ה"ל מלוה כדלקמן סי' ל"ח סעיף א"כ אינה מתקדשת רק ע"י פרוטה שהוציא על ידה ליתן לזה כדי שימתין וא"כ ל"ל הנאת מלוה כלל אפילו לא נהנית כיון שהוציא על ידה מקודשת מדין ערב. ודוחק לומר דעיקר רבותא משום הערמת ריבית הוא גם קשה לישנא דש"ס בהנאת מלוה דהא באמת עיקר הקדושוי לא הוו בהנאת מלוה דאפילו אין הנאת מלוה ש"פ כיון שרצונה שיתן פרוטה שימתין לה הרי הוציא על ידה פרוטה ומקודשת מדין ערב דלו יהיה שרצונה שיתן בחנם על ידה ובאמת נראה דאם המלוה הרויח לה הזמן על דעת שתתקדש לפלוני א"כ אפילו לא נתן המקדש כלום מקודשת שהרי הרחבת הזמן ששוה פרוטה הוה כאלו המלוה אמר הילך פרוטה והתקדשי לפלוני כדלקמן סי' כ"ט ס"ה וא"כ הוה מצי לפרושי בהנאת מלוה כגון שאמר המלוה ארחיב לך זמן והתקדשי לפלוני ופלוני קידשה בהנאה זו כדלקמן שאמר הא"מ לי בהנאה שהרחיב לך פלוני זמן. אלא דר"ת י"ל דס"ל בכה"ג הוה ר"ק כיון שהרחיב הזמן ע"ד שתתקדש לפלוני אבל בנתן לו פרוטה הנותן נותן לו מעצמו בסתם שירחיב זמן לאשה ולא התנה עם האשה הלוה כלום ולדידן אפילו בכה"ג הוה מקודשת אם הרחיב לה זמן ע"י המקדש והמלוה הרחיב הזמן ע"ד שתתקדש אפילו לא נתן