טיב קידושין כח

טעמא דרבנן דמספקא להו במקדש במלוה רק דס"ל ודאי אינה מקודשת רק בשביל הנייר והא דלא סיימי אם לאו אינה מקודשת היינו משום דלעולם ספיקא הוא שתא ש"פ במדי והכל נכון וברור

ויצא לנו בקידשה בששר שנכתב שלא לשמה באופן שאין ספק קדושי שטר לא מיקדשא אפי' יש בנייר ש"פ וכן משמע ברי"ף ורא"ש בפ"ק דכתבו בפשיטות בכתבו שלא לשמה אינה מקודשת אע"ג דס"ל דס' קדושין הוה משום שמא ש"פ במדי דהיכא דלא הוי קדושי שטר אין דעתה על הנייר וכדפרישית. וניחא בזה דברי רשב"א שמדייק מדלא תקשה דרבנן אדרבנן והראו לי כעת בס' שתמה דמ"מ הא מספקא לחכמים ולעיל אמרו אינה מקודשת ולפ"ז ניחא דלהך סברא לא מספקא להו כלל ובקידשה במלוה בשטר דידה ומסר לה השטר י"ל מילתא דפשיטא שמקודשת כמ"ש לעיל מלשון הרמב"ם דודאי הוה מלוה ופרוטה וגם הרי"ף ורא"ש י"ל דפשיטא להו דלא גרע ממלוה שיש עלי' משכון וא"כ מ"ש הטור לקמן סי' ל"ב ובמחבר דביש בה ש"פ היא מקודשת וכ"כ המחבר לקמן סי' ל"ב והב"ש כתב שמבואר כן בש"ם ולפענ"ד הדבר צריך לפני ולפנים ונוטין הדברים שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם שלשה עמודי הוראה אשר נשען הב"י לא ס"ל הכי ודנין בו להחמיר ועמ"ש לקמן סי' ל"ב ס"ק ד'

(לא) בהנאת מחילת מלוה כו' מקודשת יש לדקדק דכאן הביא המחבר דיעה קמייתא משמע דס"ל עיקר כהך דיעה דמפרשים בהנאת מלוה הנאת מחילת מלוה ובמקום אחר סתם כדברי הרמב"ם ועיקר ראיית הרמב"ם מסוגיא דפרק הזהב דף מ"ז דמפרש יש דמים שהן כחליפין דמשם מוכח דמלוה קונה והחולקים ס"ל דשם איירי בהנאת מחילת מלוה וא"כ ודאי הרמב"ם לשיטתיה שדחה פירוש הגאונים בהנאת מחילת מלוה שפיר יצא לו מן הסוגיא דמלוה קונה עיין במ"מ פ"ח מהלכות מכירה ופ"ו וא"כ המחבר דס"ל דמהני הנאת מחילת מלוה א"כ קשה איך פסק כדברי הרמב"ם דלפי סברתו לא מוכח כלל מן הש"ס לחלק

מיהו נראה שלא על המחבר תלונתי כי אם אף על הרי"ף שהרי כתב הר"ן גבי מימרא דר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר (בדפוס ז"ב דף ר"י) דהרי"ף ס"ל מלוה קונה והנאת מלוה פירוש שהרויח לה זמן וא"כ מצי לפרושי גם הך דהזהב בכה"ג. מיהו י"ל דהרי"ף ס"ל הנאת מחילת מלוה לא מהני רק ארוח לה זימנא ובפרק הזהב לא איירי מזה וס"ל להרי"ף כמ"ש הר"ן א"נ אפשר כל שמחל לה המלוה אפילו אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומ"ה נקט לה בארות לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא עכ"ל א"כ בהך דפרק הזהב אי אפשר לפרש כן דהא תנן החליף דמי שור בפרה מוכח שפיר דמלוה קונה אבל המחבר שתופס כאן דיעה קמייתא (שאצלו היא עיקר כמ"ש בחמ"ח סי' א' בשם רמ"ע מפאנו בסי' קי"א ע"ש) א"כ לא היה לו להביא בקמייתא דיעה דמיקדשא בהנאת מחילת מלוה כיון דתופס שיטת הרמב"ם עיקר כמ"ש לקמן

(לב) במה שאני מרויח לך זמן זה ע"פ פרש"י והתוס' כתבו ולא נהירא כיון שהוא נותן לה וה פרוטה בקדושין ולא נתן לה כלום הוה כאלו נתנה לו פרוטה ממש והוה ריבית גמור ע"כ ויש לעיין בלשון זה אם כוונתם דהוה ריבית גמור ואין כאן קדושין כיון שהוא ריבית בטל תנאי ההמתנה ולא יהיב לה מידי או דאין כוונתם רק על לשון הש"ס דלא ה"ל לקרותו הערמת ריבית אבל קדושין הוה שפיר. מיהו נראה דקדושין נמי לא הוה דאל"כ למה איכפל אביי לאשמועינן בהנאת תלוה שהוא הערמת ריבית לאשמועינן אפילו בריבית גמורה הוו קדושין א"ו בכה"ג קדושין נמי לא הוו

ובזו יש לדחות מה שדייקו המפרשים מפרש"י שפירש ריבית מעלייתא הוא ואמאי קרי ליה הערמת ריבית דמשמע דעל גוף הדין לא קשיא ליה די"ל גם בר"ק מקודשת ודייקו דרש"י ס"ל המקדש בר"ק מקודשת ולפמ"ש לא מוכח מידי דודאי קס"ד לפום לישנא דהש"ס משמע ליה לרש"י לפרש דאין הקושיא רק אלישנא דאביי דקרי ליה הערמת ריבית א"כ משמע שלא חשש להקשות למה יהי' קדושין הא בלא"ה א"צ ליתן לו דינר הריבית אבל לפי האמת דאביי איירי דוקא בהערמת ריבית א"כ מוכח איפכא דאם איתא דס"ל לאביי במקדש בר"ק מקודשת ה"ל לאשמועינן רבותא אפילו באזקפה א"ו בכה"ג אינה מקודשת רק דוקא בהא דלא הוו רק הערמת ריבית ועמ"ש לקמן בזה

מיהו בעיקר קושית התוס' לע"ד לאו קושיא הוא כלל שאין תכלית כוונת הקדושין בשביל הפרוטה שמקבלת וכבר אמרו בר"פ א"נ תרבית בלא נשך לא משכחת לה וכאן בזה שמרויח פרוטת הקדושין לא מיחסרא מידי ואי משום שהיה צריך ליתן לה פרוטה של קדושין מאן לימא לן שלא היתה נותנת לו הפרוטה משלה במתנה כדי שיקדשנה מאחר שרוצית בנשואין ואין תכלית כוונתה בקדושין בשביל פרוטה שנותן לה רק בשביל שחפיצה להנשא לו לכן בגזל דידה ושדיך אמרינן מסתמא נתרצית ליתן לה שלה במתנה כדי שיקדשנה וכבר אמרו יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואין כאן נשך כלל וקרוב לזה מצאתי בס"פ והדברים ברורים ואין מקום להקשות על פרש"י ועמ"ש בסמוך

(לג) משום ריבית היינו הערמת ריבית כן הוא בש"ס ורש"י פי' באזקפה אמאי קרי ליה הערמת ריבית וכתב הב"ש דמשמע דמיקדשא אפילו בריבית קצוצה ותמהו המפרשים הא לא יהיב לה מידי שהרי א"צ ליתן לו דינר החמישי. ולענ"ד לא ידעתי מה קול הרעש הלזה דנ"ל כוונת רש"י באזקפה היינו ד' בהי וקידשה בדינר החמישי א"כ הוה כאלו נתנה לו דינר החמישי א"כ הוה כאלו הלוה ד' בה' ונתן לו דינר הריבית דמנכה אח"כ מן הקרן א"כ גם כאן י"ל כן כיון שקידשה בדינר הריבית נעשה לה נכיון מן הקרן כיון שאינו רשאי ליקח הריבית הרי הרויחה עכ"פ דינר. ואין לומר שיוכל לומר אין כוונתי לקדש רק בריוח ולא בקרן דהא אפילו בקידשה בגזל שפסק רמ"א לעיל בגזל דידה ושדיך שצריך לשלם לה הגזילה ועמ"ש לעיל סקי"ב על דברי רמ"א דבשביל שצריך לשלם לא מקרי קדושי טעות ולק"מ על פרש"י. ולפ"ז לפי האמת לא משכחת לה הך דינא כיון דמקדש במלוה אינה מקודשת לעולם הוה מלוה

והריטב"א כתב אם נתנה לו הדינר ריבית וקידשה בו מקודשת דהוא שלו לגמרי רק שיש עליו חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ונראה דכאן אין יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דהוה שלו לגמרי ויכול ליתן לה מעות אחרים ולא דתי לגזל דיכולה לותר דידה שקלא. ומ"ש דהה"ד בגזל ממנה מעות ומחזיר לה ולא אמר לה שמקדשה בגזל י"ל שהוא מקודשת תמוה דא"כ למה טרח הריטב"א ליתן טעם דריבית שלו היא לגמרי הא בלא"ה משכחת לה שלא אמר שמקדשה בגזל. ויראה דהב"ש מפרש דבריבית אפילו אמר התקדשי בדינר ריבית שלקחתי ממך מקודשת דשלו הוא משא"כ בגזל אם אמר התקדשי לי בגזל יכולה לומר דידה שקלא. מיהו מלשון הריטב"א לא משמע כן וכבר כתב הב"ש לעיל סק"ו דבחטף מעות משמע שיכולה ג"כ לותר דידי שקלי ועי' בק"א של בעל המקנה. גם מ"ש הב"ש דאם נתנה לו חפץ בריבית יכולה לומר דידי שקלי גם זה אינו נראה דכיון שהחפץ שלו לגמרי כמ"ש הריטב"א רק דרמיא עלי' מצות השבה דכתיב וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי א"כ י"ל שמ"מ הוא שלו לגמרי ואם מחזיר דמיו