טיב קידושין כז

דעתה אנייר וזהו דוחק דמנ"ל להש"ס שזה סברא פשוטה דהא אפי' במלוה ופרוטה מצינו פלוגתא בש"ס אי דעתה אפרוטה א"כ י"ל כאן אין דעתה אנייר כלל לר' מאיר לכן נראה עפמ"ש התו' קדושין דף ז' ע"ב דבור המתחיל ורב יוסף דסבר ליה שיראי צריכי שומא איך קאמר שמין את הנייר ותירצו דלמאן דאמר שוה כסף בעינן קיץ ה"ק אם רוצה לקדשה שמין את הנייר כלומר אם שמוהו תחילה וא"כ ודאי בא"ל בפירוש בכל דהו פשיטא שדעתה אנייר א"כ י"ל אדרבה הש"ס ס"ל בפשיטות דבסתמא אין דעתה אנייר אלא התם דנחתא לשומא ידעה ונתרצית להתקדש בנייר אבל בסתמא אין דעתה אנייר כלל וי"ל דפשיטא לי' להש"ס דאין דעתה אנייר רק שמין כשבא לקדשה בתחילה א"כ הוכרח הש"ס לומר דמספקא להו דל"ל דדעתה אנייר דודאי אין דעתה אנייר כלל ואפי' למאי דקי"ל שיראי א"צ שומא מ"מ הכא בנייר ע"כ בשמאוהו תחילה וכמ"ש התו' לרב יוסף לכן לא הביא הרמב"ם הך דשמין הנייר דלעולם אין דעתה אנייר רק בשמוהו תחילה והאשה ידעה מזה או דא"ל בכל דהו והא מילתא דפשיטא הוא ולא צריך להביא כלל כן נלפע"ד בדעת הרמב"ם ולהכי ניחא דרבנן לעיל לא קאמרי שמין את הנייר דמלתא דפשיטא הוא בשמוהו תחילה שדעתה אנייר ובעיקר דברי הרשב"א עמדתי עליהם בארוכה במקום אחר ויצא לנו לדעת הרמב"ם דס"ל שאין דעתא על הנייר כלל בסתמא

(כט) ויש מחמירין בזה כתב החמ"ח דעת המחמירין אפי' לא הזכיר השט"ח רק קאמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר ע"ש משמע בלא החזיר לכ"ע אינה מקודשת גם בטור הזכיר ונתנו לה ויש לדקדק דודאי לפי שיטת הרמ"ה שכתבתי לעיל שכן צ"ל בטור ואפי' לגירסא שכתב הרמב"ם אינהו ס"ל גם במשכון בעינן החזיר לכן בלא החזיר לא הוו קדושין אבל הטור שכתב לקמן שיטת הרא"ש דבמשכון אפי' לא החזיר קדושיו קדושין א"כ קשה אפי' לא החזיר לה השטר כיון שקידשה במלוה ממילא מחוייב להחזיר לה השטר דהשטר שלה היא אם מחל לה המלוה וא"כ אפי' לא החזיר לה השטר תהי' מקודשת. ואפשר לומר דס"ל להטור דאף דכשמקדשה במלוה צריך להחזיר לה השטר מ"מ כיון שהשטר דבר מועט הוא הוה כאילו קידשה במנה ונמצא מנה חסר דינר לקמן סימן כ"ט דאינה מקודשת משום דכסיפא לה מילתא למתבעי'. מיהו קשה לפ"ז ל"ל לאוקמא בש"ס הך דמקדש במלוה ונמצא מנה חסר דינר דעיקר חסר מן הספר טפי ה"ל לאוקמה בקידש במלוה שיש עלי' שטר ובאשה כסיפא לה מילתא לכן אע"פ שהשטר ש"פ אינה מקודשת. מיהו י"ל כיון שלא נזכר השטר לא הוה דעתה אנייר לכ"ע ומכאן הוכיח הטור דבעי הזכרת השטר משא"כ לאוקומתא דמוקי בהתקדשי במנה ונמצא מנה חסר דינר משמע טפי לישנא דמקדש במלוה. ומה שהקשה הב"ש מנ"ל להר"ן ומ"מ בלא הזכיר השטר שדעתה אנייר דבש"ס איירי בהזכיר השטר. לאו קושי' הוא דלשיטתי' אזלי דס"ל במקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת דוקא בהחזיר לה המשכון אבל בלא החזיר לא אלמא אע"ג דקידשה בסתמא במלוה שיש עליה משכון משמע אפי' לא הזכיר המשכון רק שהחזיר לה כדלקמן סימן א' והוא לשון הש"ס במלוה שיש עלי' משכון א"כ כיון דבלא החזיר אינה מקודשת ואהני החזרה שתתקדש אע"ג דבמחל המלוה צריך להחזיר המשכון ממילא ע"כ לומר בלא החזיר דעתה אמלוה עצמו א"כ אהני החזירה למימר שע"י החזרה דעתה אמשכון ממילא ה"ה בשטר כיון שרואה שמחזיר לה השטר שפיר מסברא דעתה עלי' אף שלא הזכירו ועיין בסמוך

(ל) אף התקדשי לי בשט"ח ונתנה לה שמין הנייר כבר כתבתי שאין נראה כן דעת הרמב"ם וגם קשה על המחבר דלקמן סי"א הביא אפילו לא החזיר המשכון מקודשת ל"ל נתנו לה וכבר כתבתי לעיל בזה על הטור ועמ"ש לעיל ליישב דעת הרמב"ם שוב דקדקתי בסוגיא. ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם וצם רש"י ותוס' כתבו להדיא לר"ת אין דעתה אנייר אפילו יש בנייר ש"פ אינה מקודשת ובהך דפ"ג בכתב השטר שלא לשמה אינה מקודשת לרמב"ם וס"ל דעתה אנייר אפילו אין בנייר ש"פ מקודשת מספק שמא ש"פ במדי וכמו שהרגיש הלח"מ בזה. ונראה לענ"ד לדעת הרמב"ם גם בישוב הסוגיא בדף מ"ח ולשון התוס' דמעיקרא כדמוקי דפליגי בשט"ח דבזה לא מסיים בה הש"ס הך דרבנן מספקא להו ובשינוי' דר' נחמן בר יצחק דפליגי בשטר שאין עליו עדי' מסיק דחכמים מספקא להו הילכך שמין את הנייר וכבר עמד בזה הרב בעל פ"י רק שדבריו דחוקי' גם בעל המקנה דחק דתלי' באדם יודע שאין שטר בלא ע"ח וגמר ונתן לשם פקדון ומדמי לה למקדש אחותו ובאמת לא דמי כי עוכלא לדנא דשם אין לומר דגמר לשם קדושין אבל הכא דאפשר שנתן לשם קדושין מה"ת לומר לשם פקדון. גם קשה לי על פירוש מהרש"א שמיישב מנ"ל להתוס' בד"ה שכתבו א"כ מאי הא דקתני מספקא להו ומהרש"ל הביא דקאמר ומהרש"א מיישב הגירסא דכיון דלא גרס בברייתא אם לאו אינה מקודשת מהא תוכח דמספקא להו אי כר"מ אי כר"א ולדבריו נדחה ראיית הרשב"א שדייק דע"כ לר"מ נמי דעתה אנייר מדלא קאמר דס"ל כר"מ רק דפליגי בדעתה אנייר ובאמת רש"י ותוס' כתבו להדיא דלר"מ אין דעתה אנייר ודיוק הרשב"א ל"ק דמוכח כן מן הלשון שלא סיים ואם לאו אינה מקודשת ע"כ מוכח דמספק' להו אי כר"מ אי כר' אלעזר וכדברי מהרש"א

אלא דקשה לי אכתי מנ"ל דרבנן מספקא להו שמא כר"א דלמא ודאי כר"מ ס"ל והא דלא סיימי ואם לאו אינה מקודשת י"ל משים דאכתי אפילו אין הנייר ש"פ איכא ספיקא שמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהסוגיא דלא כשמואל דכל הפוסקים פסקו כשמואל ואיך נימא הסוגיא דלא כוותיה. לכן נראה לענ"ד ליישב הכל דודאי י"ל בקידשה בשטר י"ל אין דעתה להתקדש כי אם בשטר אבל בנייר אפילו הוא ש"פ כיון שדבר מועט הוא י"ל כדאמרינן בפ"ק דף י"א דאשה מקפדת על עצמה וניהי דבקידשה בכסף סגי בפרוטה היינו משום שנתרצית בקדושי כסף אבל אם נתרצית לקדושי שטר י"ל שאין דעתה להתקדש בדבר מועט דקפידא איכא עכ"פ אבל בשטר אפילו בנתיה דר' ינאי ליכא קפידא בה תאחר שהשטר אינו בשביל שוי' דאפילו על איסורי הנאה כשר דלהכי בשטר אפילו ב"ש מודה א"כ אית בה קפידא ולא ניחא לה להתקדש בדבר מועט ולא גרע מכוס של יין ונמצא שמן וכה"ג אלא נראה דוה דוקא היכא דפטורה בלא כלום משא"כ היכא דאי אפשר לה להפטר בלא גט דמקודשת מספק בלא"ה טפי ניחא לה בקדושי ודאי משיהיו קדושי ספק דלא שייך בה קפידא כיון דבלא"ה כבר אגידא ביה בקדושי ספק שטר אין זו גנאי לה ממה שנעשה ע"י הש"פ קדושי ודאי והשתא מדויק היטב לשון הש"ס ורבנן מספקא להו כו' הלכך שמין את הנייר דוקא דתו אין לה גנאי מיהו ע"י הנייר ודאי מקודשת דמ"מ קדושי שטר הם מאחר שכבר נתקדשה מספק עכ"פ. ובהכי ניחא דבס"ד דבשטר דידה איירי לא צריך לאסוקי דרבנן מספקא להו דכיון דס"ל דעתה אנייר י"ל דאפילו אי ס"ל בודאי מקדש במלוה אינה מקודשת מקודשת אי דעתה אנייר אין לה גנאי שהרי אין הנייר שלה כי אם כשכל המלוה שלה והרי נתקיימה מחשבתה שנתקדשת בכל סך המלוה ואין גנאי לה רק כשאין הנאה במין שפיר י"ל דעתה אפרוטה כדי שתתקדש בכל המלוה וא"צ לפרש