טיב קידושין כו

ובחידושי הרשב"א כ' ג"נ שאמר סתם בפקדון שיש לי בידך ואף היא שלא הקפידה לומר והוא שלא נגנב או נאבד מסתמא מינח נייחא לה בכל מה שהוא אם תעט אם הרבה וכו' והרב בעל הלכות כ' וכי נשתייר ש"פ קדושין תופסין בה מעכשיו ובפקדון בעי למלוי' ניהלה וכר' אלעזר ע"כ ודר' אלעזר היא בפ"ק ד"ח התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים דהוה כאמר על מנת וא"כ אם לא נתן השאר אינה מקודשת כמ"ש הב"ש סי' כ"ט ס"ק י"ב ונראה שהר"ב בעל ההלכות ס"ל דניהי דנתרצית להתקדש בין ברב או במעט מ"מ לא נתרצית רק בכל הפקדון ואין לה קפידא אם נחסר מן הפקדון כיון שצריך למלאות לה משלו מיהו נראה דהר"ב בעל הלכות לא קאמר רק כשאין חייבת באחריו' אבל אם חייבת באחריות אין צריך למלאות לה כלל עכ"פ בעל הלכות צ"ל שסובר שידעה סכום הפקדון דאל"כ לא שייך שישלים לה שהרי לא ידעה במאי מיקדשא וס"ל דאין לה קפידא בזה אם נאבד הפקדון כיון דנשאר ש"פ ישלים לה משלו וא"כ ממילא בחייבת באחריות שמקודשת דאין צריך להשלים משלו דהפוכי מטרתי ל"ל ומזה ראי' לדברי הב"ח והפרישה דהא אפילו ידעה סכום הפקדון ס"ל דנתרצית שיתחייב להשלי' לה וכ"ש שמרובה במה שפטור' מיד

אלא דקשי' לי' על דברי בעל ההלכות איך נקט אם נשתייר ש"פ מקודשת משמע ודאי דכ"ש אם לא חסר רק דבר מועט דמקודשת ואי מדמינן לה לדר"א דצריך להשלים הנחסר א"כ הא קאמר בנמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת משום דכסיפא לה מלתא למתבעי' וא"כ אם נמצא חסר דבר מועט ה"ל למימר דאינה מקודשת דכסיפא לה מלתא למתבעי' מיהו למ"ש י"ל דודאי לפי האמת מיירי בפקדון שקיבלה עליה אחריות וא"כ א"צ להשלים לה כלום רק בהלכות רוצה ליישב הס"ד דקאמר אי דלא קביל עלה אחריות משמע דמצי איירי נמי בלא קיבל אחריות וקשי' ליה קושית הרא"ש הא נתרצית בכל הפקדון וע"ז תירץ דצריך להשלים לה ובס"ד אין קושיא כ"כ על דיוק אם נשתייר כיון דלמסקנא לא קאי הכי

ועכ"פ יצא לנו דאפילו ידעה סכום הפקדון י"ל דמ"מ מקודשת כיון דצריך להשלים לה ואם משלים לה לבעל ההלכות מקודשת ובודאי יש לחוש לדבריו וכ"ש בפקדון שקיבלה עליה אחריות אפילו ידעה אין כאן טעות וכדברי הב"ח והפרישה ונראה דמוכח כן מן הש"ס לפרש"י ותוס' דמפרשין מלוה ברשות בעלים נמזרה היינו כל זמן שלא הוציאה מן המלוה אבל בהוציאה קנתה לגמרי א"כ הך דאמר ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון היינו בנגנב או נאבד כמ"ש התוס' א"כ חזינן במלוה שיודעה הסכום ונגנב או נאבד נמי מקודשת וע"כ כדברי הב"ח ופרישה דהוה מלוה ופרוטה

שוב ראיתי בק"א שכתב חלק במטלטלין י"ל שחפיצה דוקא במטלטלין ואינה מרוצ' במה שפטור' מתשלומי האחריות. ואינו נלע"ד דא"כ גם למסקנא פקדון איירי שידעה סכום הפקדון וא"כ איך קאמר ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון הא מלוה עדיפא מפקדון דבמלוה אף ע"ג דידעה מ"ת מקודשת כיון שחייבת באחריות ותו קשי' מאי פריך רבא אי בפקדון דקביל עלה אחריות היינו מלוה ומאי קושיא דניהי דמיירי שלא ידעה סכום הפקדון י"ל שידעה עכ"פ שהוא חפץ וי"ל בחפץ ניחא לה דוקא ולא במה שתפטור מתשלומין לכן בעינן נשתייר אבל במלוה שהוא מעות לא בעינן נשתייר כלל אלא ודאי אין חילוק בכך

(כח) אפילו עדיין המעות בידה דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוה כאלו כבר הוציאה אבל הרמב"ם כתב בפ"ה דין י"ג ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת וכל הסוגיא לא משמע כן ועיין בחדושי מהרי"ט בש. ולפענ"ד לא עלה בדעת הרמב"ם כלל דאי הוא בעין תהי' מקודשת דהא בסוגיא משמע בהדיא גבי הא דפליגי אי מלוה ברשות בעלים לחזרה דאפילו שהיא בעין אינה מקודשת וחלילה לתלות בוקי סריקי באשלי רברבי אלא כוונת הרמב"ם לאסבורי בדדמי דאע"פ שנהנית הרבה במלוה שהוציאה לצרכה אין זו הנאה שמחמת קדושין שכבר היה לה הנאה זו משבאו המעות לרשותה והוציאתן להנאתה וממילא נשמע אף שעדיין הם בעינה אין כאן הנאה שיכולה להוציאן לצרכה שכבר ישנה הנאה זו בידה בלא קדושין משעה שבאו לרשותה בתורת הלואה ואילו הוציאה אין כאן הנאה של הקדושין והרי גם הרשב"א בחדושיו דף י"ט הביא לשון הרמב"ם ולא קיהה בו כלל אלא ברור כמ"ש. ולכאורה נראה אם הלוה לה מעות ע"מ שתכתוב לו שטר או שקנו מידה ואח"כ מיחתה ואינו רוצה לכתוב לו שטר שיכול לומר החזיר לו מעותי א"כ כשהמעות בעין אין לה רשות להוציאם כיון שאינה רוצה לכתוב שטר דאדעתא דהכי לא נתן המעות א"כ עדיין היא ברשות בעלים א"כ י"ל כמו למ"ד מלוה ברשות בעלי' לחזרה מקודשת במה שמניח לה המעות וכאן נמי ברשות בעלים הוא א"כ יכול לחזור בו הבעל. וא"כ יוכל לקדשה במעות הללו או אפשר כיון דמ"מ אם רוצה ליתן לו שט"ח אין בידו לחזור א"כ לא יהיב לה רק פוטרה מנתינת השט"ח ואינה מקודשת וצ"ע

(כט) ואפילו החזיר לה ויש בו ש"פ נרשם בש"ע טור בשם הרמב"ם ובאמת ברמב"ם אינו מבואר בפירוש רק המ"מ מדייק כן ממ"ש בהחזיר המשכון ולא כתב כן בחזרת שטר. ולפענ"ד אין זה מוכרח דהא לפי דברי המ"מ מוכח אפילו הזכיר לה השטר לא אמרינן שמין את הנייר שהרי דיוקו היא דלא הזכיר חזרת השטר בחזרת משכון וא"כ אם סמך הטור על דיוק זה איך כתב בהזכיר השטר שהיא מקודשת שהרי מאותו הוכחה מוכח מהרמב"ם שאפילו הזכיר השטר אינה מקודשת וכ"כ הב"ש. לכן לענ"ד פשיט שט"ס בטור מ"ש הרמב"ם וצ"ל הרמ"ה מיהו מלשון הרמב"ם שכתב המקדש במלו' אפילו הית' בשטר א"מ כיצד הי' לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר כו' אינה מקודשת מפני שמלוה כו' ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו ובמשכון כתב שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנאה לידה א"כ משמע איפכא בהחזיר לה השטר והשטר ש"פ הרי יש לה דבר קיים בהחזיר לה השטר שנהנית בו מעתה וא"כ אין דברי המ"מ מוכרחים. אלא דתמי' לי על הב"ש שכתב שלכך לא ס"ל להרמב"ם שמין את הנייר אפי' הזכיר השטר אע"ג דלס"ד אמרינן שתין את הנייר למסקנא לא קיימא הכי דהא גם בכתבו שלא לשמה שמבואר בש"ס דע"ז ס"ל לחכמים שמין את הנייר אם יש בו ש"פ ובפ"ג מאישות דין ד' כתב בכתבו שלא לשמה אינה מקודשת ולא הזכיר גם שם דשמין את הנייר והנלענ"ד דעת הרמב"ם דקשי' לי' קושית הרשב"א למאי דס"ד דפליגי בשט"ח דאחרים וקאמר קשי' דר' מאיר אדר' מאיר דרבנן אדרבנן נמי קשי' דכיון דס"ל לעיל דלא סמכה דעתה שיכול למחול א"כ הרי צריכה להחזיר ללוה ומאי מהני הא דשמין את הנייר ודייק הרשב"א מזה דלא הי' צריך להחזיר השטר מ"מ קשה אמאי לא אתרי גם לעיל שמין את הנייר ותו קשיא למה אמר הש"ס דרבנן מספקא להו אי כר' מאיר אי כר"א דצריך לדחוק בלשון אינה מקודשת היינו בודאי טפי ה"ל להש"ס לומר דרבנן כר' מאיר ס"ל לגמרי רק דפליגי רבנן אי דעתה אנייר והרשב"א בחדושיו דייק מזה דלכ"ע