טיב קידושין כד

בפירוש אבל בחזר בו הוא עצמו תה לה לומר שאינה רוצה בכלי זה אחר שהוא עצמו חזר בו נמצא שאין שום גלוי דעת מן האשה על קדושין הללו דמה שפשטה ידה לקבל הציפתא י"ל דכיון שאינה ש"פ כמו שאמרו לו י"ל שגם היא לא היתה מרוצת ואי משום שאמר שוב תקדש בד' זוזי אינו מוכח ג"כ דכיון דבטלי קדושין שמצד הציפתא ה"ל שתיקה לאחר מתן מעות. ואין רחוק להגי' ברא"ש הוי"ו של וגם וצ"ל גם היא לא נתרצתה ר"ל כיון שחזר הוא אין כאן רצון ממנה וכאמור. ואין להקשות לפ"ז איך מצינו קדושין ע"י שתיקה בשעת מתן מעות נימא שתא לא הוטב בעיניו החפץ ולמישדינהו נשי לאו דינא גמירי דהא לית' דוקא בקיבלה בסתמא עלה רמי' לגלוי' שאינה רוצה בקדושין אילו מיד כשבאו לידה. אבל בשתיקה דלאחר מ"מ לא רמי' עלה כלל לגלוי' וכמו שפרש"י דלא איכפת לה כלל בדבריו כן נלפענ"ד ברור בכוונת הרא"ש ועמוק הוא

ולפ"ז אפשר כדברי הב"ש שצ"ל לשון תקדש בד' זוזי ולא כש"ג שהביא רמ"א מיהו נראה דצדקו דברי הש"ג גם להרא"ש דמה שאמר הא אית בה ד' זוזי י"ל דלא גרע מעסוקין באותו ענין ונתן לה בשתיקה דא"צ לפרש אלא שדנין אם יש גלוי דעתא מצד האשה שמרוצה והשתא אי אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו ודנין שהיא מרוצה כ"ש ממילא לא גרע מעסוקין בענין והוו קדושין ואי לא אמרו לו מיד רק אחר זמן הא אין בו ש"פ ואמר הא אית ביה ד' זוזי ממילא כשקיבלה בסתם מקודשת מדשמואל שמא ש"פ במדי וכאמור

אלא דאיכא למידק לדברי הרשב"א שמביא רמ"א לעיל סי' כ"ז סוף ס"ג דהיכא דלא הוו קדושין צריך לחזור וליטול הכסף ממנה וברשב"א מבואר הטעם דאמרינן בסתמא תתנה א"כ היכא אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו הא כיון שבתחלה קידש בציפתא והד' זוזי שמונחים בציפתא נתנם לה בסתמא א"כ י"ל למתנה וכבר זכתה בהם האשה מטעם מתנה דלא גרע ידה מחצרה שקונה שלא מדעתה ואיך יוכל לקדשה בר' זוזי דבה הא כבר זכתה בהם מטעם מתנה וי"ל דהא דאמרינן מתנה יהיב היינו בסתם אבל בקידשה מעיקרא בציפתא ניהי דהד' זוזי יהיב לה במתנה י"ל כדמפליג בש"ס דמתנה לנו נראה לא יהבי אינשי א"כ אי בטלי הקדושין לא יהיב לה מתנה ומצי לקדש בהו. עוד אפשר לומר כיון דלא אסקה דעתה דאית בה ד' זוזי לא זכתה לה ידה. וכאן נמי מקרי דבר שאינו רגיל למצא מיהו בדעת אחרת מקנה צ"ע

ויצא לנו מפירושינו ברא"ש שאם קדשה בחפץ ונפל החפץ מידה בטרם השגיחה בו ולא הגביהתה והלכה לה דאין כאן גלוי דעת שלה כלל דיכולה לומר מחמת שלא הוטב בעיני' הנחתו ומסייע למ"ש בתשובתי מיהו למעשה קשה להכריע בזה לחומר הנושא אבל נ"מ בצדדין אחרים ג"כ כמו שלרוב הוא ע"פ הטעאה וכדומה לפי ראות עיני המורה בינה ואת

והר"ן כתב אפשר דציפתא דבר שאינו מתקיים אי נמי לציפתא ליכא למיחש שהרי מתחלה היה דעתה לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה קאמר אלא דהם לא הבינו וקאמר איהו דמעיקרא נמי כך כוונתו וצ"ע איך נאמן כדבריו לפוטרה בלא גט ואפשר משום דבידו לגרשה או י"ל דסתמא דמלתא בה ובמה שבתוכה קאמר ועי' בסי' כ"ט ס"ט בהתקדשי בכוס דיש חלוקים בזה ויש לחלק דשם דרך ליתן הכוס עם המשקה כי לא סגי בלא"ה אבל הכא בציפתא בסתמא קידש נמי במה שבתוכה מדלא שקיל הזוזי גם אפשר דלא קאמר רק התקדשי בזה סתמא ולא אמר בציפתא ולדינא צריך ישוב בכל דברים אלו

עכ"פ העיקר כדברי רמ"א בשם ש"ג דאפילו לא אמר התקדשי בד' זוזי רק הא אית ביה ד' זוזי מקודשת כמ"ש לעיל וכ"כ בק"א ומה שהקשה הט"ז שהרי בגמרא הוזכר התקדשי תמיהא לי דבגמרא ג"כ לא נזכר שדיבר עם האשה כלל רק תקדוש בארבעה זוזי והשיב כן לאומרים לו הא לית בה ש"פ וכן נזכר ברמב"ם פ"ה דין ד"ו תתקדש הרי שלא דיבר עם האשה כלל לנוכח וכאן דלרא"ש הגירסא תקדוש לי וגם זה אינו נוכח לנקיבה רק לאומרים השיב תקדוש לי ובודאי משמע דקאי על האומרים ושיהיה קדושין ע"י ד' זוזי והאשה שמעה ולא זרקתן אמרינן דכיון דשמעה שרוצה בקדושין דמעיקרא ע"י הד' זוזי משמע ודאי דמקדשא אי אמרינן דודאי ניחא לה והיינו ע"כ מטעם עסוקין באותו ענין ודנין התפיסה כאלו נתן לה בשתיקה ועסוקין באותו ענין או דמקדשא מעיקרא אי איכא גלוי דעת דניחא לה מדלא שדיתנהו ואפשר לה להתקדש מעיקרא בד' זוזי אף על פי שלא ידעה מעיקרא מהם אי ניחא לה שפיר מיקדשא

(נד) הרי זה ספק מקודשת הרמב"ם בפ"ה דין כ"ה פסק דאין חשש קדושין בשתיקה לאחר מתן מעות רק תהא מקודשת מפני האגודה שמא ש"פ במקום אחר והח"מ כתב די"ח כאן שלא היה דעת המקדש לקדשה באגודה אלא בד' זוזים וכתב ודברי רבינו נ"ל עיקר להחמיר: וצ"ע אמאי לא הביא המחבר דעת הרמב"ם ונ"מ אם באמת שדיתנהו אח"כ מ"מ יש לחוש שנתקדשה באגודה לחוד והאגודה קיבלה מעפתא ויש לחוש שש"פ במדי גם הר"ן לא ברירה לי' אי לא שייך דשמואל כאן די"ל שהי' דבר שאינו מתקיים ועל הרמ"בם איכא למידק למה אמר בגמרא אתון דשמיע לכו דרב הונא חישו לה הא בלא"ה צריך לחוש לדשמואל מיהו י"ל דנ"מ בקידשה בחפץ גזול או גזל דידה ואמרה אין שקלי ודידי שקלי ואמר תתקדש בזוזי שבתוך החפץ דבקמייתא לא מיקדשא כלל רק הזוז שהיה שלו י"ל דתשדינהו ואי לא חיישינן לדרב הונא לא מיקדשא כלל שהרי. קידשה בגזל אלא דאיכא למידק דהא רב הונא ס"ל דיש לחוש לקדושין מדלא שדתינהו ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברא אי שדינא להו ומיתבדי מתחייבנא באחריותיהו ע"כ וא"כ נראה לכאורה באב המקבל קדושין לבתו בכה"ג דלא אמרינן דלא גמור דינא ויש לומר דה"ל למישדינהו א"כ הי' לי' להרמב"ם להביא דין זה ובאמת נראה שהדברים ברורים כמ"ש בתשובה דודאי לא מסתבר שיהי' תולה דין אשת איש החמורה בחיסרון ידיעת הנשים ואם היא מבנתן דמוריין וברורי דתני תלת מאה שמעתא ביומא דסותוא ישתנה הדין וכמו כן וכי אין אדם עשוי לקבל קדושין לבתו וכה"ג פריך בפרק האיש מקדש דף נ"ב ע"ב וכי אדם עשוי לקבל קדושין לבתו בעזרה. לכן נראה דודאי מעיקרא דדינא נאמנות הנשים שלא נתכונו לקדושין דחזרה לא שכיחא וכל שלא עשתה גלוי דעת מוכיח בפשיטות ידה לא רמי' עלה למשדינהו אלא דרב הונא משמע ליה להחמיר מדרבנן כיון שנראה כגלוי דעת ממה שלא השליכה ובעיני הרואים נראה כרצוי וע"ו פריך רב אחאי דאדרבה סתמא דמלתא לא גמרי דיני ואילו יודעין שגמירי לגמרי אין צריכה לזרוק כלל שיודעת שכל שאינה מגלה דעתה אין קדושין ועיקר החשש מפני שאצל הנשים דרך להרחיק הכסף שלא תאסר לעלמא אם אינה רוצה בקדושין ואילו גמירי כולהו דינא לא הוה חששא כלל רק מפני שנראה לעולם שהנשים אין בקיאות בדיני קדושין דרכן להרחיקו בכל מיני הרחקות ואילו גמירי איזו דין יש לחוש שמא יודעות דין הקדושין ואין יודעות