טיב קידושין ר

אלמא דלא קרינן בי' ושימח את אשתו אשר לקח מיהו גם זה אינו הכרח דיליף בגמרא מאשה חדשה וזו אינה חדשה אלמא דמ"מ הוה קרינן ושמח את אשתו רק דקפיד קרא אשמחה חדשה. וכן נראה דלא מצינו ז' ברכות בלא ש"ב וא"כ אטו מחזיר גרושתו לא יברכו ז' ברכות ובברכות משמח חתן וכלה אלמא דגם במחזיר גרושתו שייך שמחה וכן מוכח בש"ס כתובות דף ה' דקאמר באלמנה הטעם שנשאת בחמישי שיהיה שמח עתה ג' ימים ופריך מאי איכא בין ברכה לשקדו ומפרש אדם בטל וקשה אמאי לא קאמר מחזיר גרושתו איכא דברכה שייך ושמחה לא שייך אלא ודאי גם במחזיר גרושתו שייך שמחה ג' ימים וכיון דפסקינן בג' ימים שהוא שפח עמה אומרים ש"ב א"כ גם במחזיר גרושתו י"ל ש"ב כיון דעכ"פ צריך לשמוח עמה וכן נראה עיקר

לעיל ס"ב יש לאדם לישא נשים רבות. הוא לשון הרמב"ם. והוא בפרטות במדינות שאין הדבר הזה אסור ע"פ דינא דמלכותא וע"פ חרם דר"ג. וכ' בחמ"ח כו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה. ראיתי בספר התקנה בק"א שתמה ע"ז דבמ"ק משמע דאין נושאין לשים במועד משום דאין מערבין שמתה בשמחה ולא אמרינן שיעשה ו' ימי משתה אחר המועד וכן משמע מקרא שהביאו התוס' וברמב"ם דין י"ד דכתיב מלא שבוע ואת משמע שלא ניתן לו רחל עד שהשלים ימי משתה של לאה ונדחק בדברים רחוקים ולענ"ד לא קשיא מידי דאדרבא כיון דחזינן דמותר לישא ערב הרגל אע"פ שנמשכים ז' ימי משתה בתוך הרגל משום דעיקר שמחה חד יומא ותו לא חיישינן לעירוב שמחת ימי משתה בשמחת המועד וא"כ לא חיישינן לעירוב רק על שמחת חד יומא ואם נשא בערב רגל סמוך לערב נמי שרי אלמא דעיקר שמחה חד יומא לאו דוקא רק שעת נשואין (וכעין שאמרו שמיעה רחוקה נוהגת יום א' והיינו קצת מן היום) וא"כ ממילא דכשעבר שמחת נשואין כבר בטלה עיקר השמחה וא"כ תו לא חיישינן לעירוב השמחה וא"כ אדרבא קשה איפכא למה הצריך הרמב"ם ימי משתה לכל אחת וצ"ל דמ"מ הרשות ביד האשה לתבוע שייחד לה תקום ימי שמחה דאין לאשה שמחה במה ששמת בצרתה ואין אשה מתקנאית אלא בחברתה לכן צריך ליחד לה ימי שמחה בפרטות. ונראה דנפקא לי' מהך קרא גופיה דמלא שבוע זאת ולא סגי בשמחת ימי משתה הראשונה וע"כ צריך ליתן לה ימי שמחה בפרטות. מיהו ודאי אם היא מרוצית בזה שייחד לה ימי שמחה הרשות בידה אבל אם אינה רוצה להנשא ער שישלים ימי שמחה של ראשונה ודאי אין בידו לכופה לאחר ימי שמחתה והיינו דקרא דמלא שבוע ואת שלא נתרצה ליתנה לו עד ימלא ימי שמחתה של ראשונה אבל אם נתרצית להנשא לא איכפת לבעל בכך כלום מעתה מבוארים דברי הרמב"ם דמה שהתיר לישא נשים רבות היינו כיון שכבר נשא לאחת והכניסה לחופה ולשיטת הרמב"ם סופה היינו יחוד הר אוי א"כ אין כאן נשואין כאחת וכיון שהכניס אחת לחופה כבר עברה שמחת נשואין שהיא עיקר שפחה דחד יומא ועל מה שנושא השנית ומערב ימי פשתה של ראשונה לא חיישינן כמו דלא חיישינן למה שהרגל מערב ימי משתה של האשה שנשאת לו בערב הרגל א"כ אין לפוש נמי למה שנשואי השני' מערבין ימי משתה של הראשונה וכיון שסברה וקיבלה להנשא בתוך ימי משתה ושיקדימו ימי משתה של ראשונה ומ"מ בעינן שישמח עמה בפרטות דכיון דבידה לעכב שלא להנשא אם תרצה עד אח ימי משתה ראשונה כדמוכח מקרא דמלא שבוע ואת מעילא נהי דס' וקיבלה להנשא מ"מ לא מחלה ימי משתה שלה שצריך ליחד לה בפרטות ודברי הרמב"ם ברורים אין בהם נפתל ועקש וא"צ לבקש חשבונות רבים בדברים רחוקים מן האמת

אלא דקשה קצת דגם בנשא ערב הרגל למה לא ישלים לה ימי משתה אחר הרגל. ונראה די"ל דע"ז אין הוכחה די"ל כל ששמת עמה זכרון אחד עולה לכאן ולכאן לכן א"צ ליחד לה ימי שמחה דיכולה לשתות עמו ברגל ותוכפל שמחת נשואין על שתחת הרגל אבל בימי משתה של אחרת ודאי אינה מתפייסת לכן צריך ליחד לה בפרטות. וכל זה ברור

סימן

סד

(א) צריך לשמוח. עיין בספרי יעלת חן סימן די. וכתב הב"ש בשם הר"ן דשמחה היינו ביטול מלאכה תקנו משום דידה משום הכי אלמנה אינה צריכה פיתוי כל כך סגי בג' ימים. ולפ"ז נראה שיכולה למחול אבל היכא דהוה יתי ברכה אינה יכולה למחול דאינו בדין שישכים למלאכתו ויברכו עליו. ואין דבריו נראין לענ"ד דתלי תניא בדלא תניא דהא משמע בגמרא דאינו מוסיף רק אהא דתניא שקדו חכמים שיהי' שמח עמה ג' ימים אמרינן בהך לישנא דבאלמן ג' לשמחה ויום א' לברכה וללישנא קמא נפישי ימי ברכה מימי שמחה והוה ז' לברכה וג' לשמחה אבל לומר דפליגי לישני, גם בהא דלאידך לישנא דנפישי ימי ברכה מימי שמחה תוכל למחול וללישנא דלא נפישי ימי ברכה לא תוכל למחול זה היה לו להר"ן לבאר ועוד דמנ"ל באמת דאם מוחלת יש שבעה לברכה דילמא לא אמרינן שבעה לברכה רק במקום שאינה מוחלת ושייך שקדו. ותו קשי' לי אם יכולה למחול מאי פריך בגמ' דף ה' מאי איכא בין ברכה לשקדו נימא דאיכא אי מחלה דשקדו ליכא ומשום ברכה איכא ותו קשי' לי אם איתא דיכולה למחול היכא דשקדו על תקנת בנות ישראל א"כ גם בהא דתני' שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהי' טורח בסעודה ג' ימים א"כ כיון שהוא גם כן לטובתה תוכל למחול א"כ קשה האיך אמרי' בגמרא דף ג' ע"ב ומסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם ובשני לא יכנוס הא ודאי אם הוא מרוצה בשעת סכנה א"כ מאי כולי האי הא מסתמא מוחלת בכה"ג וגם היא שיודעת שנשאת בשני שמסתמא עדיין לא טרח א"כ אמאי לא יכנוס והעמידו דבריהם אפי' במקום חשש ותו קשי' הא דאמרינן שם בדף ג' ע"א מתקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ופריך הא בעינן שקדו נימא דמוחלת דהא כיון דיודעת שאינו נושא ברביעי ומ"מ היא מרובה להנשא הרי מחלה על שקדו. לכן לענ"ד נראה עיקר דאינה יכולה למחול חדא דנעשה בשביל שיהי' שמח פתה ותתחזק החיבה ביניהם עוד כל ימי מגוריהם וגדול השלום ואטו נימא מה שתיקנו מעשה ידיה משום איבה אם אמרה אי אפשי בתקנת חכמים יהי' מעש"י שלה דהא ליתא דדוקא באמרה איני ניזונית ואיני עושה בהא מהני אבל אינה יכולה להפקיע מעשה ידיה דחששו לאיבה ולשלום בית וכאן נמי חששו שיהי' שמח עמה למען יחזקו מוסרות האהבה ולא ינתקו ועוד דלאו משום תקנתא דידה נתקן רק בשביל תקנת כל בנות ישראל ואם תמחול הרי כ"א יבקש שתמחול ותצטרך למחול אף שלא ברצון משום שלום בית ומיעקרא תקנתא דרבנן ושפיר כתב הר"ן להוכיח דע"כ כשתיקנו שבעה לברכה תוכח דצריך להיות שמח עמה ולא ישכים למלאכתו. ויברכו עליו. ואסור בעשיית מלאכה בימי שמחה. וכן עיקר שאינה יכולה למחול: מיהו אין להקשות אמאי אין נושאין נשים במועד תמחול על שמחתה דהא לאו קושי' דמ"מ שתחת נשואין עצמן איתא ועוד כיון דעכ"פ משמח שמחת רגל אין היכר שיהי' שמחת רגל או שפחת אשתו: סליק בס"ד סימן ס"ד.