טיב קידושין קצט

בגמרא ואמרי' בגמ' דב"ח יליף מבועז שנא' ויקח בועז עשרה אנשים ולא נזכר כוס. ומ"ש בחמ"ח דב"א טפי בלא כוס מב"ח אפשר דמוכח מדאמרינן מארסין אפי' בטיב אע"פ דבט"ב ליכא כוס ול"ל דניתבי' לינוקא דהא אמרינן דאתי למיסרך. וע' במג"א סי' תקנ"ט

(ג) אבל לשמחם כו'. נראה דמ"מ לענין ברכות אינו מברך רק שבעת ימי משתה דהא באלמנה ג' לשמחה כדלקמן סי' ס"ד ואפ"ה אין רק יום א' לברכה אלמא דברכה לא תלי' בשמחה

(ד) אלא בעשרה. ואי ליכא י' אין לעשות נשואין כ"כ הרשב"א ובפסקי מהרא"י והב"י הסכים לד' הרשב"א ובח"מח כתב אין דבריו נראין אלא אין הברכות מעכבות ב"ש. ולכאורה לדעת הפוסקים שהביא הב"ש בסי' נ"ה ולעיל סי' ס"א דכלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו בלא ברכה ממש א"כ ממילא אי אפשר לעשות נשואין דודאי אין מברכין ב"ח בפחות מי' ובלא ברכה אסורה ואפי' למ"ש הב"ש לעיל סי' ס"א סק"ה דאינה כנדה ממש רק איסור דרבנן מ"מ איסורא דרבנן מי שרי וגם דבריו תמוהים שם דמה תקון בזה דמ"מ קשה אמאי לא מצריך רמ"א לברך שנית גם ת"ש דבידו לברך הברכות תמוה דהא כתב רמ"א שא"צ. מיהו נראה דלעיל שנמצא קדושי [טעות] כיון דלדעת המפורשים כלה בלא ברכה היינו חופה וא"כ סגי בברכות ראשונות בדיעבד א"כ אפי' יהיה ספיקא שמא בלא ברכה ממש ואינן עולים הברכות שעל קדושי טעות מ"מ אי אפשר לברך שנית מספיקא א"כ וכי תעלה על דעתך שיגרשנה בשביל כך וכיון דאי אפשר לברך הברכות י"ל דאינה אסורה עליו בשביל וה מ"מ לדעת הפוסקים הללו אי אפשר לינשא בלא ב"ח וממילא אי אפשר בלא עשרה. ואפשר שגם הרשב"א אינו אוסר לעשות נשואין בליכא עשרה רק שהשיב ב"ח אינה פחות מעשרה ואם רוצים לברך צריך להמתין על עשרה אבל באי אפשר למצא עשרה יכול לישא ג"כ וע' בספרי יע"ח סי' ז' שהארכתי

ולכאורה נראה דאם יודע שלא יהיה לו עשרה בשעת נשואין יכול לברך בשעת אירוסין ב"ח כמו ביהודה שמברכין ברכת חתנים בבית אירוסין אף שאין מתיחדין מיד. וכן נראה מלשון הרמב"ם הובא לעיל סי' נ"ד סעיף ב' שכתב המארס אשה וברך ב"ח ולא נתיחד עמה עדיין ארוסה היא כו' משמע דעכ"פ ב"ח עלה לו וא"צ לברך שנית. ומ"ש בח"מח שלא יפה פשו הואיל ולא נתיחדו מיד כמו ביהודה כבר כתבתי לעיל דבגמ' דף י"ב משמע שלא היו מתיחדין מיד. ועוד מנ"ל להרמב"ם שעולים הברכות זמן רב קודם החופה. אע"כ דברכת חתנים שייכא שפיר גם בשעת אירוסין כיון שהאירוסין הכנה לנשואין. מעתה י"ל שפיר צדקו דברי רמ"א אפי' נמצא קדושי טעות מ"מ שייך ב"ח כיון שעכ"פ יש בזה הכנה לנשואין ונשאת ע"י קדושין הללו שפיר עלו להם הברכות ואינם לבטלה דמ"מ איכא הכנת הנשואין בזה: ואם נשאו בלא עשרה ואח"כ נמצאו עשרה אפשר לומר דגם אחר נשואין שייכא ב"ח דהא מברכין להו כל שבעה בפנים חדשות א"כ אפשר אפי' נמצאו עשרה אחר עבור ימי המשתה מ"מ יש לברך ב"ח שהוא שבח והודאה על ענין עיקר הזיווג ובספרי יעלת חן סי' ו כתבתי דגם לב"א לכתחילה יש להצריך עשרה

(ה) מתחילין מיד לאחר ז' ברכות. נראה דלאו דוקא לאחר ו' ברכות רק אחר חופה אפי' אתרמי שלא בירכו בשעת חופה מ"מ לא ימשכו ימי משתה יותר. ובתשו' הרא"ש כלל כ"ו סי' ב' כתב משפת הברכה שהותרו להתיחד מתחילין ז' יתי חופה. משמע קודם ברכה אינם מותרין להתיחד וא"כ א"א לעשות נשואין בפחות מעשרה אבל למ"ש בד"מ דאם אי אפשר בעשרה עושין נשואין בלא י' א"כ מונין משעת חופה וגם להרא"ש צ"ע דמ"מ אם עשו חופה בלא ברכות מ"מ אפשר דאין מונין ימי משתה רק מיום חופה דלא מסתבר שאם עשה חופה וכנסה בלא ברכות שיברכו לאחר זמן רב. מ"מ נראה דאם לא ברכו ב"ח כלל דלעולם יש לברך עכ"פ פעם א' אף אחר ימי משתה דעכ"פ צריך לברך אותן ברכות שמברכין בשעת תופס על עיקר הזיווג רק שאין להם דין ז' יומי משתה לברך בפנ"ח ועמ"ש לקמן סק"ז

(ו) י"א שאין כו' על כוס ברכת המזון. כ"כ התו' בע"פ והטעם דאין עושין מצות חבילות חבילות. ונראה דהתו' ס"ל דב"ח טעונה כוס אבל לפי מ"ש המחבר לעיל ס"א לשון הרמב"ם דמשמע דאין ב"ח טעונה כוס א"כ לא שייך כלל הך דאין עושין מצות חבילות חבילות

(ז) וכן לפעמים כו' אם הוא תוך ז' הב"ש הביא דברי הט"ז שמפרש דברי (הט"ז) שחולק וכתב אם לא קבעו באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך נעשה אותו מקום שהלכו לשם חופה ומונין ו' ימי משתה משם. ועיינתי בס"ו עצתו שמפרש כן דברי רי"ו שכתב בהולך לעיר אחרת עם כלתו אע"פ שנשתהו זמן מרובה בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ו' ימי משתה ונקרא ברכת חתנים בבית חתנים ע"כ ומפרש בט"ז דאיירי שלא התחילו עדיין ימי משתה. והנה מצינו במה קרוב של חתן לא אביו בי"ד סי' שמ"ב שנוהג אבילות ברישא ואח"כ ז' ימי משתה ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו דסוף סוף תליא בזה אי הוה חופה מעיקרא הרי כבר התחילו ז' ימי משתה ואין כאן יותר משבעה וכדברי הב"י ואי לא הוה חופה פשיטא שלא התחילו כלל ימי משתה ובי"ד סי' שמ"ב מבואר דנוהג אבילות ואח"כ מכניסין החתן לחופה ובהא פשיטא דימי משתה מתחילין אחר חופה ומה ענינו לכאן. והנלע"ד בדעת רבינו ירוחם הוא ע"פ ת"ש בספרי יעלת חן בקונטרס בית חתנות סי' י"ב דמסירה לבעל או לשלוחו נקרא נשואין וחופה היינו יחוד בדרך אישות או לבית המיוחד לחופה וא"כ נראה שכוונת רי"ו אם הבעל הוליכה לעיר אחרת ששם תהי' החופה וכאן לא היה רק כניסה לשם נשואין והיינו שנמסרה לבעל או לשלוחיו ע"ד שנתבאר לעיל סי' נ"ו דבזה אע"פ שנקרא נשואין וקנאה למנין ירושה מ"מ כיון שלא נעשה חופה במקום ההוא רק שנעשה ע"ד שתהי' החופה בעיר אחרת אע"פ שנמסרה לשם נשואין כיון שלא נתיחד שם המקום שיכניסה לחופה שם אינו נקרא רק מסירה ובמקום הקבוע שיכניסה לביתו שם הוא הנקרא חופה ונ"מ לענין תוספת כתובה דלאו חופה הוא רק במקום הקבוע לחופה לכן קמ"ל רי"ו דמשם מנינן ימי משקה אע"פ שנעשה נשואין במקום שקידשה לא הי' מקום קבוע לחופה רק שנמסרה לו שם ובהא ודאי נראה דיש למנות משעת חופה ולא משעת מסירה אבל אם הכניסה לחופה כבר ואח"כ הוליכה למקום אחר יש למנות ו' ימי משתה מיום החופה. ואם נחשוב זה החופה שמעמידין על כלונסות לחופה משם מנינן ימי משתה אך כבר העליתי דהא לא מקרי חופה כמ"ש בקונטרס בית חתנות סי' י"כ וא"כ אם נסעו מן החופה למקום אחר שיהי' מיוחד להזוג שם נקרא חופה ומנינן ימי משתה משם כן נ"ל

(ח) ומ"מ נראה. כתב הב"ש בשם ב"ה במחזיר גרושתו אין אומרים ש"ב וראי' דמותר להחזיר גרושתו במועד. ולענ"ד מיהא לא ארי' דהא אמרינן במ"ק דאין נושאין נשים במועד ומ"מ חותר לישא ערב הרגל ומפרש בגמרא הטעם דעיקר שמחה חד יומא וא"ב ק' איך מברכין ש"ב כל ימי המשתה וע"כ לומר אע"ג דעיקר שמחה חד יומא ומותר ליסא ערב הרגל ולא חשיב מערב שמחה בשמחת הרגל דכיון דעיקר שמחה חד יומא לא חשיב תו מערב שמחה בשמחה מ"מ שמחה מיהא איכא וא"כ גם במחזיר גרושתו י"ל דמ"מ שמחה מיהו איכא כמו יתר שמחת ימי משתה ושפיר י"ל ש"ב. ויותר היה נראה להביא ראי' מהא דסוטה דף מ"ג דמחזיר גרושתו לא הי' חוזר מעורכי מלחמה