טיב קידושין קצח

בארוכה דחופת חולנית הוה חופה אפי' לדברי הרמב"ם. וגם טעם השני צ"ע דלא מצינו אומדנא רק לבטל המתנה אבל לקיים ההקדש ע"י אומדנא לא מצינו וכיון שנתן לבתו סתם ולא התנה רק אם תמות קודם נשואין והי' הקדש והשתא שלא נתקיים התנאי ומתה אחר נשואין א"כ איך יחול ההקדש דהא אפי' גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כ"ש כאן שלא ביטא בשפתים כלל והרי לא נתקיים מאמרו בהקדש שהקדיש שהרי לא מתה קודם נשואין רק אחר נשואין אי ליתא לטעמא קמא. לכן אפשר דהרא"ש בתשובה לא סמך רק על טעמא קמא דבאינה ראויה לאישות לא הוה חופה אלא דלא תימא מ"מ הוו נשואין כלשון העולם ולוה כתב דאומדן דעת הוא שנתכוין שיהיו נשואין גמורין וצ"ע

וכתב הב"ש א"ל ת"ל הא לפי תקנת שו"ם הי' צריך להחזיר הנדוניא תוך שנה ראשונה וי"ל דהיא עשתה השידוך אחר מיתת אביה וכשהיא מכנסת הנדוניא א"צ להחזיר ואין לומר א"כ יועיל מטעם מחילה דהיה לה חופה עמו ע"ש ונמשך לשיטתו. אבל כבר כתבתי לעיל סי' נ"ז דלא שייך מחילה בירושה כלל. גם י"ל בתשובת הרא"ש הוה עובדא שהבעל הי' קרוב וראוי ליורשה א"כ א"צ להחזיר אי הוו נשואין. גם מ"ש דלא שייך כאן מחילה דסבורה שתחזיר לבורי' לא נהירא לפי שיטתו לעיל ריש סי' נ"ד דגם בנדה יורשה מטעם תחילה והתם כ"ש די"ל שלא מחלה כלל דלא עלתה בדעתו שתמות קודם שתטהר ממקור דמיה ואפ"ה כתב דהוה מחילה וכ"ש כאן דהיתה בסכנת מות אבל בלא"ה ליתה לטעמא דמחילה כלל: (ו) א"צ לברך שנית ז"ב. וכ' בק"א דגם ז' ימי משתה א"צ. ונראה ראי' לוה דהא בתשובת ר"ש בהגמ"ר מייתי ראי' מנשואין של קטן ובתשובת רש"י מנשואין של קטנה וא"כ קשה אם הגדילה במועד יהי' אסור לבא אלי' משום אין מערבין שמחה בשמחה כיון דקדושין קמאי לאו כלום נינהו אלא נראה שב"ח שנתקן על עיקר שמחת נשואין וכיון דה"ל שתחת נשואין כדרך נשואין מקרי נשואין לענין ברכה ושבעת ימי משתה. ולפ"ז אם נמצא א' שכנסה ונודע במועד שהיו קדושין בטעות באופן שצריך לקדשה מחדש מותר לבא אלי' במועד דמ"מ כבר עברה שמחת נשואין מיהו אם נתוודע ביו"ט אין מקדשין ביו"ט וצריך להפרישה עד המועד

(ז) כשר הדבר. קשה לדעת המחבר שהביא לעיל דעת הרמב"ם בקמייתא דחופת נדה אינה חופה א"כ איך מברך ברכת חתנים כיון שעדיין אין כאן נשואין לדעת המחבר ומשמע מלשון המחבר דאף בנדה מברכין ברכת חתנים אף שאין הנשואין מיד שייכא מ"מ ב"ח כמו ביהודה דמשמע בגמ' כתובות דף י"ב דביהודה היו מייחדין קודם נשואין ואע"פ כן בירכו ב"ח בבית ארוסין כדאי' בכתובות דף ו' ע"ב וכמ"ש לעיל סי' נדה אלא דמ"מ צ"ע דלדעת הרמב"ם דחופת נדה אינה חופה א"כ אין שבעת ימי משתה מתחילין וא"כ אין לכרך בשבעת ימי משתה לדעת הרמב"ם דכיון דלא הוה חופה לא התחילו שבעת ימי משתה עדיין וא"כ ממילא אי אפשר לישא כשהיא נדה כיון שלא יברכו בז' ימי משתה ב"ח דלא מצינו ב"ח בז' ימי משתה קודם החופה וע"כ המנהג דחופת נדה הוה חופה גמורה רק לענין תוספת הוא בעי' דלא איפשיטא ובקונטרס ב"ח הארכנו בדברי הרמב"ם ליישבן

(ח) טוב להודיע. לא ידעתי תועלת בהודעה זו דהר"י לפי פירושו שפירש דלא מיבעי' לן רק אם לא ידע החתן שהיא נדה ואילו ידע אפשר שלא היה כונס לכן אתר טוב להודיע שלא יבא לידי ספק בגיבוי התוספת כתובה אבל לשאר פוסקים שפירשו כפשוטה דהספק אם בנדה חיבת חופה קונה אפי' אם מודיעין לו מידי ספיקא לא נפיק דפשט כל הפוסקים דלעולם הוא ספק א"כ אין תועלת בהודעה כלל

ומ"ש הב"ש היכא דהוה מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות סעודה וכמ"ש לקמן סימן ס"ח ס"ק כ"ד הנה בקונטרס יעלת חן סי' כ"ו השנתי עליו ופירשתי דעת התוס' בענין אחר ממה שהבין הב"ש וכן מכל ראיות הר"ש בהגמ"ר הנ"ל שא"צ ברכה נשמע שא"צ קדושין אחרים ג"כ וכ"כ להדיא בחש"ו אע"פ שלא תקנו קדושין וע"כ האי רצו לקיימן לאו דבעו קדושין אחרים וברכה דאל"כ מאי למימרא אלא ר"ל דבסתם נעשית אשתו ע"ש מיהו בתשו' רש"י בא' מן עדי קדושין שהי' קרוב כתב אע"פ שצריך לקדש פעם אחרת לכן נראה דקדושין יש להצריך אבל סעודה א"צ

סימן סב

א) קודם נשואין. כתב הב"ש הרמב"ם לשיטתי' דס"ל חופה היינו יחוד וא"כ אסור להתייחד עמה קודם הברכות אף דברכות אין מעכבות לכתחילה בעינן שלא יחסר דבר כמ"ש בסי' הקודם ר ע"ש. ובאמת ברור הדבר דאין לייחד בלא ברכות דהא מבואר בגמ' דף ז ע"ב ביהודה שמתייחד עמה מברכין ב"ח אף בבית ארוסין א"כ מוכח בהדיא דקודם יחוד צריך לברך מיהו בטור כתב ג"כ קודם חופה וכתב ב"ש ברכות אין עיכוב לברך מברכין קודם, אבל לדמות הנשואין כשהיא נדה א"צ. ולא הבינותי דבריו דודאי הטור דס"ל כשיטת הרא"ש דחופת נדה הוה חופה א"כ חופה הוה בלא יחוד ומ"ש בסימן זה דמברכין קודם חופה היינו כפי שיטתו חופה שהיא בלא יחוד. אלא דקשה כיון דחופה אינה יחוד למה הצריך לברך קודם חופה וצ"ל הך טעמא שכתב הר"ן כדי שיהי' עובר לעשייתן. וקשה למנהגנו שמברכין תחת החופה. מיהו נראה דלא ק' כלל דהא ודאי א"צ דוקא עובר לעשייתן דהא מברכין כל שבעה ב"ח כמ"ש הר"ן אלא דמ"מ צריך להקדים הברכה קודם התחלת שתחת החופה לכן אחר שכבר בירכו בחופה מברכין בכל יום על תוספת השמחה וגם תלי' בפנים חדשות שהוא תוספת שמחה יתירה פ"פ קודם התחלת השמחה יש לברך שלא תהי' הנאת שמחת החופה בלא ברכה ולמנהגינו שמקדשין תחת החופה שא"א לברך ב"ח קודם קדושין מברכין מיד אחר קדושין כיון דלא שייך עובר לעשייתן לברך קודם קדושין והוה כמו נטילת ידים דאכתי גברא לא חזי. מיהו למ"ש בספרי יעלת חן והפליתי דהעיקר דחופה היינו יחוד וחופה זו של כלונסות לאו כלום הוא א"כ קשה לכאורה איך מברכין ומפסיקין בהילוך ושאר הפסקות קודם היחוד מיהו נראה דאחר אירוסין יכול לברכה כיון שיתייחדו אח"כ אף שאין מתיחדין מיד דהא מבואר בגמרא דביהודה מברכין אף בבית אירוסין מפני שמתיחד עמה אף דמשמע בגמרא דף י"ב דמיחדין קודם נשואין מ"ת כיון שלפעמים מתיחד עמה מברכין א"כ אפי' תימא דחופה של כלונסות אינה כלום מ"מ שייך ב"ח כיון דאח"כ כונסה בנשואין גמורין וממילא הוה נמי עובר לעשייתן

(ב) ואם יש שם יין כו'. זה לשון הרמב"ם ואם יהי' שם יין. וכתב במ"מ פשוט שאין היין מעכב וסיים הרמב"ם ומברך על היין ומסדר את כולן על הכוס נמצא מברך שבע ברכות ע"כ. מוכח בהדיא דהרמב"ם קאי אב"ח וע"ז כתב המ"מ שפשוט שאין כוס מעכב וכ"כ בחמ"ח ודברי ב"ש תמוהים דודאי דברי הח"מח נכונים ופשוטים בדברי ה"ה ומ"ש הב"ש דבב"ח גמירי שבעה ברכות לא ידעתי היכן מבואר בגמרא שבעה ברכות אדרבא בגמרא דף ח' איתא בריך חמש בריך שית ולא נזכר שבע ברכות בגמ' בשום דוכתא גם כוס לא נזכר