טיב קידושין קצו

בשביל חיבת חופה ואמאי ירש נדוניתה ולזה פרש"י כיון דמסרה אחולי אחיל מחמת קירוב נשואין כיון שלא יהי' בחופתה ומסרה לבעלה לגמרי לא שייך גבי אב לחלק בין חיבת חופה למסירה דלא תליא גבי אב רק בשביל קירוב נשואין וכיון שיצאה מרשותו ונכנסה לרשות הבעל כבר אחיל האב ואפי' לרבנן דאזלי בתר אומדנא ת"מ כיון דכבר איבא קירוב נשואין לגבי אב ליכא אומדנא כלל וזה ברור ונכון כפתור ופרח בישוב לשון רש"י ע"כ

(ג) וי"א דבחצר כו'. ע' בב"ש שהביא הקושיא על הרמב"ם בפ"ו מתרומות שכתב הטעם שאין ארוסה אוכלת בתרומה משום שמא ימזגו והק' עליו בב"ה הא למשנה אחרונה איתא בגמרא הטעם דאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום סימפון וא"כ למה כ' הרמב"ם הטעם משום שמא ימזגו. ונראה דבלא"ה הק' התוס' בקדושין דף י' דמסיק שם דאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא והק' התו' הא למשנה אחרונה טעמא משום סמפון. ונראה ליישב דודאי למשנה ראשונה ע"כ לא חששו לסימפון לבדיקת פנים והיינו משום דלא שכיח כ"כ וא"כ י"ל דבלא"ה ק' נימא דפליגי בהא דמשנה ראשונה ס"ל דלא שייך שמא ימזגו כיון דבהגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו דוכתא מיחד לה וקשה ניחוש שמא תאמר איני ניזונית ואיני פושה דהא ודאי כשניזונית מעשה ידיה לארוס דלא עדיפא מנשואה כמש"ל סי' נ"ו וא"כ י"ל שמא יהי' מעשה ידיה עודף על מזונותיה, וא"כ תאמר איני ניזונת ואיני עושה כדי שיהי' תעשה ידיה לעצמה א"כ אין הבעל צריך ליחד לה דירה כיון שאינו נותן לה מזונות וא"כ אם תאכל בתרומה יש לחוש שמא ימזגו אלא דהתוס' בכתובות דף נ"ט הק' נימא בקונם שאני עושה לפיך יפר שמא תאמר איני ניזונית ואיני עושה ותירצו דלא שכיח וא"כ למשנה ראשונה כי היכא דלא חששו למומין דלא שכיחי אין לחוש ג"כ שאחר שתתחיל להיות ניזונית תאמר איני ניזונית ואיני עושה. מיהו למשנה אחרונה דחששו לסמפון דלא שכיח א"כ קשה דה"ל לומר משום שמא תאמר איני ניזונית וצ"ל דלהך לישנא דאמר עולא משום סתפון ס"ל כריש לקיש בדף נ"ח ע"ב דיכול לכופה למעשה ידיה לכן צריך לפרש הטעם משום סמפון דאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ למאי דקי"ל כרב הונא אין צריך משום סמפון לכן מסיק בקדושין הטעם משום דעולא דלדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית ואיני פושה יש לחוש שתא ימזגו וא"כ צדקו דברי הרמב"ם

ועוד נראה ליישב דברי הרמב"ם בפשיטות דבלא"ה ק' אמאי לא פסק הרמב"ם במסר (אינה) אוכלת בתרומה דהא בגמ' מבואר דבמסר אוכלת בתרומה דלא שייך שתא ימזגו ואף דהתוס' בכתובות דף מ"ח ע"ב פי' לחד פירושא דבמסר שייך שמא ימזגו כסוגיא דקדושין מוכח בהדיא דלא חיישינן במסר דלהכי ס"ל לבן בג בג דאוכלת בתרומה עיין בפ"י שם ובחדושי לכן נראה דהא דאמרינן בהגיע ופן דוכתא מיחד לה לא ס"ל כפרש"י דמייחד לה דוכתא שלא תפסיד מזונות דאין דרך להקפיד כ"כ על ימים אחדים אלא נראה משום הא גופי' צריך ליחד לה דוכתא כיון שרובה להאכילה תרומה ובית אבי' זרים צריך ליחד לה דוכתא שלא יבא לידי תקלה. והשתא לפי האמת דס"ל לעולא דלמשנה [אחרונה] חיישינן משום סמפון א"כ אין דרך ליחד לה דוכתא בהגעת זמן וא"כ בשלמא מעיקרא שלא חששו לסמפון היתה תקנה קבועה בבת ישראל שייחד לה דוכתא כדי שיוכל להאכילה תרומה אבל למאי דחיישי' לסמפון א"כ לא שייך לתקן ליחד לה דוכתא כיון דלעולם אינה אוכלת משום סמפון. לכן אפי' קיבל עליו המומין אינה אוכלת כיון דלא שייך לתקן משום הא דליחד לה דוכתא א"כ שייך עכ"פ שפא ימזגו. וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דלעולם שייך שמא ימזגו לפי האמת דאינה אוכלת בחרומה משום סמפון ולא קבעו דוכתא שיצטרך דוקא ליחד לה א"כ לעולם שייך שמא ימזגו אפי' בקיבל עליו המוחין ולהכי נקט הרמב"ם הטעם שתא ימזגו ומ"מ בחסר אינה אוכלת דחיישינן לסמפון ומשום קיבל ומסר גם שניהם ובהא ודאי לא פלוג רבנן דלא שכיח כלל דבשלמא קיבל לחוד י"ל דדרך לקבל כדי שיאכילנה תרומה אבל קיבל ומסר משום שעה מועטת לא שייך שיקבל בפרטות. ודברי הרמב"ם נכונים וברורים

סימן

נח

(א) צוו חכמים כו'. תעט לבתו. בגמרא כתובות דף נ"ב פ"ב אמרינן אמר ר' יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכו' קמ"ל דנלבשה ונכסה כדי דלקפצו עלה ועד כמה אמר אביי ורבא עד לעישור נכסין וא"כ קשה אמאי לא כתבו הפוסקים כאן השיעור עישור נכסין. מיהו נראה דמדעתו יכול ליתן יותר וכמ"ש בחדושי כתובות מהך דאבא סוראה דלא שביק מידי לנפשי' דלא הוה עבורא אחסנתא דאל"כ גם ר"פ לא הוה ניחא ליה בכך וגם יהודה בר מרימר לא הוה שתיק. ובחדושי כתבתי דק' משם על דברי ר"ת שהביאו התוס' דף ן' ע"ב דס"ל דיותר מעישור הוה עבורי אחסנתא ע"ש אלא משמע מדעתו יכול ליתן יותר והא דאמר עד כמה היינו שאין ראוי לפחות מעישור נכסי והא דאי' במשנה דף ס"ז המשיא בתו סתם לא יפחות לה מנ' זוז י"ל אפי' למי שאינו עשיר ועולין נ' זוז יותר מעישור נכסי. עוד כתבתי בחדושי דאפשר דנהי דלכתחילה ראוי ליתן לה מ"מ אם כבר נתקדשה סתם אין לו להרבות יותר כיון שכבר נתקדשה ע"ש. וא"כ צ"ע למה השמיט הך דאביי ורבא שנתנו גבול עד עישור נכסי איך שהיו מפרשים אותו וצ"ע

(ב) ראוי ליתן לה אבל אין כופין על נתינת נדוניא ועיין ב"ש בשם הב"ח מ"ש על כסות וע' בתענית דף כ"ד בעובדא דר"א איש ברתותא שאמר הן קודמין לבתי וכשנעשה לו נס אמר אין לך בהן אלא כא' מעניי ישראל משמע שלא הי' כופין כלל ואפי' לכתחלה אין ליתן רק כעניי ישראל במקום מצוה והא דמבואר עד לעישור נכסין היינו כשרוצה להחזיק לעצמו ראוי יותר ליתן לבתו אבל אם מקדיש נכסיו אין לו ליתן רק כעניי ישראל. וצ"ע

סימן

סא

(א) אבל אם היתה נדה. כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחלת חופה אבל במרדכי משמע אפי' היתה טהורה כשנכנסה לחופה אם פירסה נדה פסקה לה חובת חופה והדבר תמוה כיון שכבר קנאה איך יופקע הקנין חמ"ח ונדחק דסוף חופה היינו שבעת ימי תשתה ולא נהירא דא"כ באלמנה שאין לה שבפת ימי משתה אימת גמר החופה וגם אין לו טעם כלל. והנלע"ד בדעת המרדכי דבלא"ה תמה בחמ"ח על מ"ש במרדכי דדוקא בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה נסתחפה שדהו ואף שגם על זה תמה בח"מח דהא בריש כתובות אמרינן כיון דאיכא נשים דמשניין וסתן לא מצי א"ל נסתחפה שדהו ועוד דלמסקנא דמסיק כל אונסא לא אכלא אין חילוק בין שעת וסתה לדלא בשעת וסתה. ונראה דחד בחברי' מיתרצא דקשי' לי' ג"כ מה שהקשה הרא"ש למה מבעי' לי' דוקא לענין תוספת ולא לענין תרומה וליורשה ולטמא לה לכן ס"ל ודאי בכל מילי הוה חופה אף שאינה ראויה לבוא אליה אלא דכבר כתבו המפרשים הא דאמרינן בריש כתובות בפירסה נדה א אינו מעלה לה מזונות אע"פ שחופת נדה הוא חופה מ"מ לא ניחא לי' ליכנוס כשהיא נדה וכמ"ש הרא"ש ג"כ בהדיא