טיב קידושין קצה

על שניהם וכמ"ש בסוגי' באריכות גדול: עכ"פ כאן א"צ ליתן רק המחצה דכמו שמנכה בשנה ראשונה הוצאת הקבורה בשני' מנכה המחצה עכ"פ. ומ"ש בתשובת מהרי"ל סי' פ"ד דמוכח בפ' האשה שנפלו דהיכי דירית נכסי מלוג נמי הוה תקנת קבורתה צ"ע דאדרבא משמע דקבורתה תחת כתובתה עכ"פ בתקנה נ"ל עיקר כדברי הח"מ דהוצאות קבורה ג"כ לחצאין וכן מה שהוציא בחלי'

סימן

נו

(א) והרי היא נערה. הוא לשון הרמב"ם והטור אבל התוס' והג"א בשם ר"י כתבו דאם נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה יב"ח אחר התביעה ולפענ"ד קשה להלום סברת התוס' שכתבו לרב הונא דדוקא בבגרה קודם קדושין כבר הכינה לעצמה אבל בנתקדשה אינה חוששת להכין. וקשה אימת הכינה ע"כ בימי נערות וא"כ גם בקידשה כשהיא נערה לא יתנו לה רק עד השלמות ימי נערות דהא קודם שנתקדשה ע"כ חששה להכין שתא לא תתקדש עד שתבגור ואם אינה חוששת שלא תתקדש א"כ גם בקדשה כשבגרה אימתי הכינה לה הא חשבה שתתקדש בנערות אלא ודאי לרב הונא אין חילוק בין נתקדשה קודם או אחר שתבגור דלעולם בגר כתביעה. ומה שהקשו התוס' דאסור לקדש בתו קטנה ע' לעיל סי' ל"ז סקי"ב

(ב) מיום התביעה ע' ב"ש סק"ב וכבר כתבתי בספרי לכתובות שיש טעות בדפוס בב"ש במה שנרשם אריש סעיף זה וצ"ל כאן מיום התביעה דסוף הסעיף והיינו בהא איכא פלוגתא וצ"ל בב"ש כן הוא דעת הרמב"ם ורמ"ה ורא"ש אבל רשיי פירש משעת אירוסין וכ"כ בש"ג ופלוגתא זו היא בבוגרת שעברו עליה יב"ח ואח"כ נתקדשה דלרש"י א"צ תביעה כלל ומונין משעת אירוסין שלשים יום. ולשיטת הרמב"ם ומחבר נותנין לה השלשים יום מיום שתבעה. ובבאר היטב העתיק כאשר הי' לפניו ולא חלי ולא מרגיש וקשה לי על פרש"י דהא הכא משנינן אליבא דרב הונא בגר הרי היא כתבועה כתביעה דאלמנה משמע שגם אלמנה צריכה תביעה ואפשר דמודה רש"י באלמנה שנותנין לה ל' יום מיום התביעה אלא דק' לי' מדאמר בגר הרי היא כתבועה דאלמנה משמע דבוגרת א"צ תביעה כלל. לכן ס"ל לרש"י אליבא דרב הונא דבוגרת א"נ תביעה כללי וע"כ הא דאמר רב הונא בבגר נותנין לה ל' יום כאלמנה היינו כאלמנה משעת תביעה. והטעם דאלמנה לא הכינה עצמה לבעל זה לכן צריכה להכין עצמה ל' יום אבל בוגרת שכבר הכינה לרב הונא א"צ רק ל' יום משעת אירוסין שהרי כבר תכשיטיה בידיה מה שהכינה לעצמה קודם בגרותה. וגם לדעת הרמב"ם צ"ל לרב הונא בוגרת א"צ תביעה דהרי היא כתבועה למאי דמוקמינן הברייתא כתבועה דאלמנה אלא דלמסקנא דאיתותב רב הונא ומפרשין הברייתא כתבועה דבתולה א"כ מפרשינן הברייתא דלקמן בוגרת הרי היא כתבועה דאלמנה ובאלמנה משמע דבעינן תביעה ל' יום דומיא דבתולה דעכ"פ תביעה בעי וכן נראה מלשון הטור שלא כתב פלוגתא דרש"י ורמ"א רק אבוגרת אבל באלמנה לכ"ע צריך תביעה ונותנין לה ל' יום משעת תביעה

(ג) את הבעולה. בגמ' ולאלמנה ל' יום ופרש"י שכבר יש בידה תכשיטין מבעלה הראשון, ולפ"ז משמע דבעולה פ"י אונס מ"מ יש לה יב"ח אלא דקשה על זה מן הירושלמי שהובא בטור בעשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר דיכולה לומר חיבתו עלי יותר מן הראשון אלמא דלא חשבינן היפים הראשונים וכ"ש לפמ"ש בח"מ אפי' עשתה כל יב"ח לפני ראשון ימים ראשונים יפלו אלא דלא נחשב מה שיש לה מן הראשון וצ"ל דהירושלמי ס"ל דאלמנה אינה מתקשטת כ"כ כבתולה א"כ אפשר דאפי' בעולה ע"יי אונס נמי א"צ רק שלשים יום וצ"ע ועיין מ"ש ביעלת חן סימן א'

(ד) או שהגיע ומן באחד בשבת. צ"ע דהא לקמן סי' ס"ד מבואר במקום שב"ד קבועין נשאת בכל יום. ובגמ' הא בעינן שקדו ומשני דטריח לי' א"כ משכחת לה שתנשא בכל יום והא דאמרי' בגמ' שקדו חכמים על תקנת בנו"י לפיכך הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות היינו כדפרישית בחדושי וביעלת חן סי' ב' דכשיש יום קבוע לא מהני טריח לי' וצריך לישא דוקא ברביעי כדי שיהי' זמן ג' ימים בשביל שקדו וא"כ במקום שבתי דינין קבועין יכול לטרוח קודם שבת ואמאי אינו מעלה לה מזונות בהגיע זמן בא' בשבת דהא היה יכול לטרוח קודם השבת ואין ראי' מן הש"ס דאיירי כשהיה זמן קבוע בשני וחמישי דלא מהני טריח לי' מעיקרא וא"כ דברי הרמב"ם והמחבר צ"ע

(ה) והוא ממהר לכנוס כדי ליורשה. צ"ע דר"ת הוא מרי' דהאי דינא שפיר כתב אבל הרמ"א מביא לעיל סי' ל"ז סעיף י"ג י"א דאם מת האב קודם שנשאת לא הוו נשואין כיון שהיא קטנה ע"ש בב"ש ובמ"ש שם א"כ אינו יורשה כלל דאינם נשואין רק כזנות בעלמא ור"ת ס"ל שם בפשיטות דהוו נשואין כיון שלא ימחה אביה ועמ"ש שם די"ל דאינה בת דעת להקנות עצמה לנשואין וא"כ קשה על רמ"א איך מביא בפשיטות דברי ר"ת. ונראה דרמ"א סתם כאן דמשכחת לה גם להי"א כגון שקרוב לבוא לידי גדלות רק אם ימתין שתא יכבד עלי' החולי ולא יוכל לכנוס אבל אחר שכבר כנסה והיא ברשותו מיד שגדלה הוה ברשות הבעל דלא גרע ממסירה לשלוחי הבעל ושפיר אהני לי' לענין ירושה אלא דצ"ע דלהך דעה דלא תקינו נשואין בכה"ג אפשר שאין רשאי לכנוס כיון שלא תקינו נשואין בכה"ג

(ו) לעיל נתחייב במזונותי' פשוט דמעשה ידי' שלו כיון שנותן לה מזונות לא עדיפא מנשואה מיהו צ"ע אם זוכה במציאתה, אחר הכרזה ולא נודעו הבעלים דאי אמרינן מציאה תיקנו משום איבה דמזונות כמו שפרש"י בכתובות דף ת"ז על מה שמציאתה לאב וא"כ כיון שיש לה מזונות מציאתה לבעל אלא דצ"ע דרש"י גופי' פי' בדף מ"ס ע"ב ד"ה שמואל דלמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהני' מסירה כי חופה הרי אפי' במסיר' ס"ל לרש"י דאינו זוכה במציאה וכ"ש בהגעת ותן לחוד. וצ"ע דבר"פ אלמנה ניזונת מפ' דמציאתה לעצמה בניזונת מן היורשים דלא שייך איבה א"כ משמע דבמסירה או בניזונית מחמת הגעת זמן שייך איבה עכ"פ דאל"כ מה צ"ל גבי יורשים דמציאתה לעצמה ועיין בתוס' דף מ"ז

סימן

נז

(א) הבעל קודם לכל אדם כו'. ע' ב"ש ומה שכתבתי בקונטרס ב"ח סי' א ב ג ד ומה שהשגתי על הב"ש שהבין בכוונת רש"י דזוכה בירושה מטעם מחילה ושם יעדתי לכתוב עוד כונה בפרש"י ולא נדפס ואעתיק כאן במ"ש בספרי לכתובות וז"ל אבל אחר העיון נ"ל שאין כונת רש"י ליתן טעם למה יירשנה דודאי מעיקר הדין מהני מסירה כי חופה לירושה מדאורייתא או מדרבנן דילפינן מהפרת נדרים כמ"ש התו' אלא דק' לי' לרש"י דלעיל דף מ"ז מבואר בכתב לה פירות כסות וכלים לא וכה בהם הבעל לרבנן דאזלי בתר אומדנא ואינו יורש הנדוניא ומשמע דלרבנן לא מפלגינן בין מדידי' לדידה לדידן דקי"ל כר"א בן עזרי' שאינה לוקחת התוספת שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וא"כ קשי' לרש"י נימא דכי היכא דאמרינן בתוס' שלא נתחייב הבעל רק בשביל חיבת חופה ולרבנן דלעיל מדידה לדידי' ומדידי' לדידה שוין א"כ ה"ל למימר שאף האב לא נתחייב נדוניתה רק