טיב קידושין קצד

מנת והדרא איהי אי צריכה להחזיר המותרות כיון שלא נתן לה רק להשלים תנאו וי"ל אדעתא למיפק לא יהיב לה או כיון דמ"מ אמר התקדשי לי במנה ומבואר לעיל לשון הרמב"ם ומחבר אפי' קידשה באלף דינר א"כ אע"פ שלא נתן לה רק דינר מיד מ"ת אין קדושין חוזרין דכולהו חדא קדושין נינהו או דילמא כיון דדי שתחזיק במה שנתן לה מיד מה שמחזרת המותר לא יאמרו קדושין תופסין באחותה ואינו דומה לנתן לה הכל כאחד ואי אמרינן דבכה"ג ליכא למיגזר י"ל דתליא בקדושין לטבועין ניתנו מ"מ בהדר בי' או מת או מתה שלה הן ויש לו דין מתנה

סימן

נה

(ד) עדיין ארוסה היא. כ' החמ"ח א"כ לא יפה עשו שברכו ב"ח ולא נתיחדו תיד כמו ביהודה וכבר כתבתי בסק"א דגם ביהודה לא היו מתיחדין מיד ומ"מ עושין ב"ח דמ"מ שייכא על הזיווג ותדע לך דאל"כ חנין להרמב"ם שב"ח עולה כשיש הפסק רב בין החופה לברכה אלא נראה דא"צ להיות הייחוד מיד וכמ"ש לקמן סימן ס"ב

ה) וחוזר ומברך אפי' אחר כמה ימים. וק' הא לעיל סי' ל"ד פסק המחבר דאם לא בירך ב"א בשפת קדושין שוב אינו מברך. והביא ב"ש בשם פרישה משום שאינו נזכר בברכה זו כלום מנשואין ודחוק הוא דגם בב"א לא נזכר על האירוסין עצמן רק שנאסרו הארוסות. ולי נראה דודאי ב"ח נתקנה על הזיווג עצמו וכעין שאמרו אסור ליהנות בלא ברכה א"כ כל שעדיין היא אצלו צריך לברך כענין מי שאכל ולא בירך דפשיטא שאם רוצה לאכול עוד עכ"פ שצריך לברך על מה שירצה לאכול עוד וכמו שאמרו מי שאכל שום וריחו נודף כו' אכל ברכת אירוסין שכבר עברו האירוסין ואין הנאה מחודשת לכן ס"ל דצ"ל עובר לעשייתן

(ו) אינה חייבת להיטמא לו. מכאן הק' הרמב"ן על הרמב"ם שכתב בפ"ב מאבל דדוקא זכרים הזהרו לטמאות למתי מצוה אבל לא נשים א"כ מה צריך לומר שאינה מיטמאה לו וכתב הרמב"ן דהא דתניא לא מטמא' לו אשיגרת לישן הוא וטעמו של הרמב"ם דכל שישנו בבל יטמא ישנו ביטמא וכל שאינו בבל יטמא אינו ביטמא וכתב הרא"ש הרבה צריך ראיה לפטור הנשים ממצוה זו. וכבר אמרתי בימי חורפי ראי' להרמב"ם מן הספרי שמצריך לאביו שאילו נאמר לאמו הייתי אומר אמו ודאית אבל אביו אינו ודאי שכבר נשאל בתשובת הרשב"א דקשה ממה נפשך אם אינו אביו אינו כהן ואינו מוזהר על הטומאה עי' תשובת הרשב"א סי' ך"ו ונדחק בזה. ולפענ"ד נראה ע"פ מה שמבואר בזבחים דף ק מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ונמנו עליו אחיו הכהנים וטמאוהו בע"כ ופריך מלאחותו בהי' הולך לשחוט את פסחו לא יטמא ומסיק לחלק דקודם מצות יטמא לאחר מצות לא יטמא נמצא שמצינו שחטמא אף אם נדחה אח"כ. מלעשות הפסח ובסוכה יליף דעוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דנושאי ארונו של יוסף היו או טמאי מת מצוה. והשתא איצטריך קרא דלאביו אע"פ שאינו ודאי והיינו כשנדחה ע"י הטומאה מפסח נמצא אילו נאמר לאמו הייתי אומר אמו ודאית לכן יכול להטמאות אע"פ שנדחה מן הפסח משא"כ אביו שאינו ודאי ואין לומר מ"מ אם אינו אביו אינו כהן דאף שאינו כהן אין לו להטמאות שלא ידחה מן הפסח לכן קמ"ל דאביו נמי חשיב ודאי ויכול להטמאות אף שנדחה מפסח וא"ש: והשתא קשיא לי' להרמב"ם מה ענין זה למצות שבכהונה דהא אפי' בישראל נמי שייך כך רבותא שמטמא לאביו אע"פ שאינו ודאי ואע"פ שנדח' חן הפסח ומאי שיאטי' לכתוב בפרשת כינים אלא נראה דבישראל ליכא מצוה כ"ל לטמאות דדרשינן כל שישנו בבל יטמא ישנו ביטמא וא"כ בישראל אינו יכול להטמאות לאביו כלל כשידחה מן הפסח. לכן דוקא בכהן שמצוה להטמאות שפיר משכחת לה שיטמא כשהוא סמוך לפסח כיון דאיכא מצוה דיטמא ומוכח כדברי הרמב"ם דישראל שאינו בבל יטמא אינו ביטמא וממילא דגם נשים אינם בכלל מצוה זו כיון שאינם בכלל בל יטמא ודברי הרמב"ם יש להם סעד ומקום סמיכה לסמוך עליו

ולענין מה שהק' הרמב"ן עליו למה נקט היא אינה מיטמאה הא לעולם אין עליה חיוב להטמאות ובלח"מ דביקש לתרץ דהיינו ברגל שכל ישראל מוזהרין על הטומאה וכפרש"י ודבריו תמוהים דודאי לרש"י שמצוה לטמאות א"כ בנשיאה מיטמאה נו אפי' ברגל שמוזהרין על הטהרה אבל להרמב"ם שאין מצוה להטמאות א"כ אפי' נשואה אינה רשאה להטמאות ברגל. ונלע"ד דבלא"ה הרמב"ם כתב שם דאין הבעל מטמא לאשתו אלא מדברי סופרים מפני שהוא יורשה ה"ל כמת תצוה והכ"מ הקשה עליו דהאי טעמא מפ' בגמרא יבמות דף צ' אקטנה אבל בגדולה משמע דמטמא לה מן התורה ונדחק. ולענ"ד נראה דתלי' אי ירושת הבעל מן התורה ודרשינן ב"ב דף קי"א משארו אלמא דשארו היינו אשתו א"כ כי אם לשארו שנא' בטומאה ג"כ אשתו והוה מטתאה לה מן התורה. אלא דהרמב"ם לשיטתי' שפסק בפ"א מהל' נחלות ירושת הבעל דרבנן א"כ שארו אינה אשתו לכן גם לענין טומאה אינה בכלל שארו. והשתא תו לא קשי קו' הכ"מ דבגמ' מפרש טעם הקטנה די"ל דודאי בס"ד דלא דרע טעמא דמשום ירושה מקרי מת מצוה א"כ צ"ל דמטמא לה מה"ת לכן פריך דוקא מקטנה ולמאי דמסיק בקטנה משום ירושה א"כ א"ש אפי' למ"ד ירושת הבעל דרבנן אלמא דלא מקרי שארו מ"מ מטמא לה מדרבנן מטעם ירושה הנ"ל כמו מת מצוה אבל בש"ס בס"ד מ"כ ס"ל דמקרי שארו וירושת הבעל דאורייתא וא"ש דברי הרמב"ם

מעתה נראה לכאורה דאשתו הנשואה נמי פעמים כתובתה. א"כ לא תגרע משאר יורש כיון דעכ"פ היורשים יודעים שלא ישאר להם כלום א"כ ה"ל כמת מצוה והיתה חייבת להטמאות לו אבל בארוסה שאין לה רק מנה מאתים שפיר קאמר דאינה מיטמאה לו אף דלפעמים לא נשאר יותר מ"מ לא דמי לנשואה דנכסי בחזקת אלמנה קיימא לכתובה ולמזונות דבאירוסין אין לה כתובה אם לא שכתב לה לשיטת הרמב"ם ולא שכיח שיכתוב לה אם אין לו יותר מכדי כתובתה לכן אין חיוב עלי בסתם דאינה אלא כשאר בעל חוב משא"כ באלמנה מן הנשואין אם לא יטפל הוא לא ירצה אחר לטפל כיון שפעמים מגיע לה הכל בפרט לשיטת הרמב"ם שאם תפסה אפי' ככר זהב למזונות אין מוציאין מידה א"כ חושבין הכל בחוקת שלה ודמי לחת מצוה. כן נ"ל

(ז) במקום שלא זכה בנדוניא. כתב בחמ"ח שאם הוא בשנה שני' שמחזיר המחצה חל עליו מחצה צרכי קבורה ומחצה על האב והב"ש השיג עליו דכמו בשומרה יבם כשירש חצי חל עליו כל הצטרכות קבורה גם כאן מוטל על הבעל. ולענ"ד עיקר כדברי ח"מח דהא דיבם חייב לקוברה היינו משום דיורש כתובת' היינו משום דיבם כאחר דמי כדאי' בפ' האשה שנפלו דף פ"א דיבם כאחר דמי ונקרא יורש כתובתה אבל כאן שאדרבה תיקנו לפחות לו מה שראוי לירש וגם לא הוה ומן גבוי כלל כשמתה היא דבעינן כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ לא נקרא יורש רק שאינו חייב לפרוע וחכמים שתקנו קבורתה תחת כתובתה וכ"ש לפרש"י ורמב"ם שהתקנה בשביל חנה מאתים ובמתה אין לה שהיא יורשת הכל כגןן שלא נשאר רק כרי לגבות רק היבם כאחר דמי וא"כ כאן חלה צאת קבורתה