טיב קידושין קצב

בקדושין בלא עדים ואינם כלום וע' לעיל סימן מ"ב ס"ד בהג"ה משמע ג"כ שאם יכולה לומר שלאחרת קידש הוה קדושין בלא עדים

(ד) מבקשין ממנו שיכתוב לה גט. כתב בחמ"ח דלא כתב כאן בדין הכתובה כלום משום דפסק לקמן דארוסה אין לה כתובה ואין זו מספיק דע"כ צריך לפרש הגמרא דאיתא בהדיא אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ובתוס' כתבו להוכיח מכאן דארוסה יש לה כתובה דע"כ איירי בלא כתב לה דאי כתב לה מאי מבקשין שייך למימר הכא והמפרשים נתקשו בדבריהם דמנ"ל דילמא איירי בכתב לה ובאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי ובספ"י בשם הריטב"א כתב דבכה"ג דאיכא רגלים לדבר יש לחוש ועיינתי בריטב"א שכתב דאפי' במיעוט מקדשין חיישינן ולא משמע להו לאוקמה בכולהו דכתבי כתובה והדר מקדשי. ולפ"ז לפי מ"ש לעיל ס"ס מ"ה דחיישינן למיעוט בלא"ה א"כ באיכא כתובה חיישינן ואסור בקרובותיה בלא"ה. ובכולהו כתבי כתובה מודה הריטב"א דלא חיישינן אע"פ שיש כתובה לפנינו. מיהו נלע"ד לפרש כוונת התו' דמבקשין לא שייך רק מה שאינו מגיע לו טובה ע"י הגט לכן צריך לבקש ממנו וא"כ אי כתב לה כתובה א"כ כשלא ירצה ליתן גט הרי תשאר הכתובה בידה. ולפמ"ש התוס' בכתובות דף ט"ז פ"ב ובדף פ"ח פ"ב ד"ה הוציאה דיכול לבא לידי הפסד שבמקום שאין מכירין נאמן לומר פרעתי במיגו דאין את אשתי א"כ מוכח דע"י הכתובה מחזקינן שהיא אשתו ובסתמא לא תלינן שכתב לה כתובה ומ"מ לא כנסה א"כ אם יתן לה גט הרי יוכל לתבעה שתחזיר לו כתובה כשיגרשנה משא"כ כשתשאר הכתובה יוכל לבא לידי הפסד דבסתמא באיכא כתובה אין יכול לומר אין את אשתי והכי דייק לישנא דהתוס'. ובהכי ניחא נמי מה שהקשה מהרש"א אמאי לא דייקו מהא דמותר בקרובותיה. ולפ"ז ניחא דאין זו הוכתה בפרט די"ל דידוע שכתב כתובה קודם קדושין אלא דדייק מלשון מבקשין משמע שאין זה טובתו וא"ש ולק"מ

מיהו לפ"ז יש ליישב עיקר דיוק התוס' דנידוק מרב דס"ל יש כתובה לארוסה. ולפ"ז ניחא דליכא למידק דאפשר דס"ל לרב שאף שיש לה כתובה יוכל לטעון אין את אשתי וכתב הכתובה ולא קידשה וא"כ אין הוכחה ברורה שיש כתובה לארוסה וא"ש

מיהו ליישב דעת הפוסקים שלא הביאו הדין לענין כתובה אפשר דאי אין כתובה לארוסה בלא כתב לה י"ל דבלא"ה רב הונא תלמידי' דרב ס"ל חופה קונה וכפמ"ש מהרש"א חופה קונה וגומר עמ"ש לעיל סי' כ"ז א"כ שפיר י"ל דיש לה כתובה אי ס"ל לרב ג"כ חופה קונה והוכחת התוס' למאי דקיי"ל דלא כרב הונא מ"מ אין הוכחה מרב די"ל חופה קונה וגומר וה"ל נשואה לכן יש לה כתובה וא"כ לדידן י"ל דבאמת אין לה כתובה מיהו הרמב"ם העתיק הך אם נתן גט מעצמו צריך ליתן כתובה וצ"ל דאיירי בכתב לה ובאתרא דכתבי והדר מקדשי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט דין כ"ט

(ז) בפניו דהוה כאלו אמרה גרשתני. וקשה לפמ"ש הר"ן בסוגיא דכשתתן דבפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה מקודשת לרב הונא דלא שייך אינה מעיזה די"ל דהא דקיבלה קדושין שסברה שלא ותקיים התנאי וא"כ קשה דתהא נאמנת לומר שלא נתגרשה במיגו דאי בעי אמרה שנתקדשה קדושי תנאי וקיבלה קדושין מן השני בטרם שנתקיים התנאי וי"ל דכאן עדים מעידין שקידשה בלא תנאי דאז הוה העזה. ולפ"ז אם העדים מעידין שקידשה על תנאי ונתקיים התנאי ואין יודעין אם נתקיים קודם קדושי השני או אח"כ אפשר דנאמנת במיגו דאי בעי אמרה שקיבלה קדושין קודם שנתקיים התנאי ונתקיים אח"כ אף דעכשיו טוענת נגד החזקה מ"מ אפשר דלא הוה חוקה אלימתא כ"כ לבטל המיגו וצ"ע

סימן

מט

(ז) אין חזרתו כלום וצריכה גט. פשט הלשון משמע דלחומרא צריכה גט וכ"כ בח"מת לעיל סי ל"ח סעיף ל"ד. מיהו נראה דאי אפשר לומר כן שהרי כתב אפי' תכ"ד משמע דלאחר כדי דיבור נמי איירי ולאחר כדי דיבור ודאי קדושי ודאי הם אלא דצ"ע לע"ד אם קידש. ונתן בשתיקה והיינו בעסוקין באותו ענין כדלעיל סי' כ"ז דא"צ לפרש ואמר תוך כדי דיבור לנתינה שהמעות יהיו במתנה דאפ"ל דבהא לא מהני שתיקה די"ל דאיגלאי מילתא דלא נתן ע"ד קדושין ולא אמרינן דאין יכול לחזור תכ"ד רק באמר בפירוש הרי את מקודשת לי אבל בשתיקה י"ל שלא נתן כלל ע"ד קדושין רק לחתנה ובכה"ג י"ל דאינה ודאי מקודשת לכן כתב כאן וצריכה גט ואפשר דאפי' אחר כדי דיבור כיון דלא אמר כלום בשעת נתינה אם אמר מיד לשם מתנה אפשר דבכה"ג לא הוה קדושי ודאי וצ"ע

(ח) לא יהא לו עסק כו' להורות בהם. בגמרא דף ו' אמרינן אפי' לא שמיע לי' הא דשמואל דאמר הלכה כר' יוסי דעסוקין באותו ענין א"צ לפרש ופירשו התוס' שצריכין להודיעו דין זה אי שכיח והק' מהרש"א הא גם אם לא ידע הלכה כר' יהודה או כר' יוסי יחמיר מספיקא. ובתשובה כתבתי לפי ספיקו מל של דבקידש קדושי ספק ע"י שליח הוה עיות בשליחות וא"כ אם יהי' לו בגדר הספק א"כ כשיקדש ע"י שליח יסבור דהקדושין בטלין לגמרי אבל אי הלכה כר' יוסי הוה קדושי ודאי

מיהו נראה לענ"ד יותר דאי לא שמיע לי' דשמואל דהלכה כר' יוסי ור' יהודה ס"ל דצריך לפרש הי' אפשר שיכריע מדעתו דהלכה כר' יהודה והוא די"ל בנתן בשתיקה הוה כידים שאינם מוכיחות ור' יהודה לשיטתי' אזיל דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים דס"ל דבעינן ודן כדאיתא בריש נדרים וא"כ כיון דהלכה רווחת בישראל דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים יסבור דהלכה כר' יהודה לשיטתי' דס"ל דלכך צריך לפרש משום דהוו ידים שאינם מוכיחות שנתן לקדושין כיון שלא פירש בפירוש מיהו באמת לא תליא בזה דהא שמואל גופי' ס"ל ידים שאינם מוכיחות לא הוו ידים ואפ"ה ס"ל הלכה כר' יוסי וא"כ שפיר דייק בש"ס אי לא שמיע לי' הא דשמואל דא"כ יכול לטעות דפליגי בידים שאינם מוכיחות וקיי"ל כרבי יהודה בהא: ובהכי ניחא דקשה למה לא מייתי בש"ס הך דר' יוחנן בעירובין דף מ"ו ע"ב דאמר ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ולפ"ז ניחא דמר' יוחנן לא מוכח דאפשר דס"ל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים ואנן קיי"ל לא הוי ידים ולהכי מייתי דשמואל דאיהו גופי' ס"ל דלא הוו ידים ואפ"ה ס"ל הלכה כר' יוסי אלמא ס"ל דבעסוקין באותו ענין הוו ידים מוכיחות: סימן

נון

(א) בין שחזרה בחמ"ח דייק דחזרה היא היינו גירשה. ולמה חזר המחבר וכתב שגירשה. ונראה דבלא"ה קשה אמאי נקט חזרה היא ואח"כ חור הוא הא הוה זו ואצ"ל זו דהשתא בחזרה היא לא הדרי קדושין כ"ש בחזר הוא ובגמרא איכא מ"ד בחזרה היא הדרי קדושין לכן נראה לפרש דחזרה היא היינו שמרדה בו ולא הספיק לגרש עד שמת וחזר הוא מסתמא מגרש מיד שבידו לגרש משא"כ בחזרה היא אין דרך שיתרצה על הגירושין כי מסתמא