טיב קידושין קצ

לדברי המ"מ ונסתלקה תלונת התיפס. והרא"ה והריטב"א פירשו דמיירי כאן דקיימא בחזקת אשת איש וא' אומר נתגרשה וחזרה ונתקדשה וא' אומר נתגרשה ושוב לא נתקדשה ובסיפא איפכא דשנים אומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה וא' אומר שהיה קרוב לה והוה גט והשני אומר קרוב לו ולא הוה גט דרישא תרווייהו בפנויה קמסהדי כיון דשניהם מעידים שנתגרשה שוב אין א' נאמן לאוסרה ובסיפא אף דהיתה בחזקת פנויה מ"מ כיון דשניהם מודים שהיתה בחוקת אשת אים אין דבריו של אחד במקום שנים שהרי שניהם מודים שנתגרשה וא בא לאוסרה בקדושין אחרים ובסיפא פא אף דהיתה בחוקת פנוי' מ"מ לא אתחזקא ע"פ שניהם שהיתה אשת איש וע"י א' שאומר נתגרשה לא נפקא מחזקת אשת איש ואין דבריו של א' במקום שנים ולא הובא בפוסקים. גם צ"ע דברישא למה לא יהי' העד נאמן לומר שלא נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק ואסורה לכל העולם וע"א שאומר נתגרשה לאו כלום ואפשר לומר דהרא"ה לשיטתי' בשנים אומרים זה כתב ידינו כו' לכן גם בשנים אומרים שהיתה אשת איש וא' מהם אומר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים כיון דשניהם מודים שהיתה בחזקת אשת איש. אבל לפי מה שדחה הר"ן הך סברא ואפ"ה להקל נאמן במיגו דאי בעי שתיק אי לאו טעמא דבא לפסלה מכהונה וכאן אפשר דלא שייך דאם יחריש בעת הזאת תהא אסורה לכל העולם. ולמ"ש לעיל (ר"ל בקוני"ח סי' צ"ב) יש ליישב וצ"ע לדינא. ע"כ מספרי לכתובות בקונט"א סי' צ"ג

(ו) לא תנשא כיון דידוע לנו דזרק איתרע חזקת פנויה שלה כ"כ התוס' וצ"ע דאפשר דהתו' לא תירצו רק באינה מכחשת ובעצמה אינה יודעת הבירור אבל אם מכחשת בעצמה שקרוב לו היה י"ל דנאמנת דע"א בהכחשה לאו כלום הוא ומפשט דברי המחבר משמע דאפי' מכחשת מ"מ לא תנשא ואפשר להביא ראיה לזה מהא דבקדושין דף ס"ה דפריך אי מקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני וקשה נוקמה בע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה והוא אמר קרוב לה והוו קדושין והיא אומרת קרוב לו ולא הוה קדושין א"כ איהו שוי' נפשי' חד"א והיא טוענת לא קדשתני ומכחשת העד. לכן י"ל באחת דבע"א אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה אפי' מכחשת לכתחילה לא תנשא דחוששין לזה העד שאומר קרוב לה וא"כ אינה מותרת בקרוביו:, ומ"ש הב"ש דמשמע מלשון התוס' שצריך שיהיה ידוע לנו בלא העדים שזרק לה. ולכאורה אינו מוכרח דמ"ש התוס' שידוע לנו היינו ע"פ עדי' הללו שעכ"פ שניהם מסכימים שזרק לה קדושין וידוע לנו ע"פ עדים הללו. מיהו נראה דמוכרח כן דאל"כ יהיה אותו שאומר לא נתקדשה נאמן במיגו דאי בעי שתיק דאז לא היה ע"א נאמן לומר נתקדשה אלא ודאי מיירי שידוע שזרק לה קדושין דאז י"ל דנאסרה ע"פ ע"א. ולפ"ז נ"מ בין התוס' להר"ן דבאין כאן רק ע"א שאומר קרוב לה וידוע לנו שזרק לה קדושין רק שלא השגיחו לראות כלל אך נפלו א"כ להר"ן מותרת ולהתוס' אסורה אלא דצ"ע למה תיאסר ע"פ ע"א אף שידוע לנו שזרק לה קדושין ואפשר שהיה קרוב לה מ"מ כיון דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו א"כ אפי' באמת היה קרוב לה מ"מ מקרי קדושין בלא עדים ולא תליא באמיתת הדבר וא"כ מה מהני מה שידוע שזרק לה קדושין דבשלמא להר"ן די"ל שטעה זה שאומר קרוב לו י"ל דברגע הקדושין ראה שהיה קרוב לה ולא רמיא עלי' לזכור היטב וברגע קדושין כבר נגמרו הקדושין אבל להתוס' דלא ס"ל סברא זו רק כיון שזרק אתרע חזקת פנויה וקשה במה איתרע כיון דקדושין בלא עדים לא מהני כל שאין עדים שראו שהיה קרוב לה אפי' אם נפלו הקדושין קרוב לה לא הוו קדושין בלא עדים. לכן נראה בדעת התו' דע"א אומר נתקדשה והרבה אנשים היו שם א"כ כשאומר קרוב לה מסתמא ראו גם אנשים אחרים אף שאינם בפנינו וכיון שידוע לנו שזרק לה קדושין א"כ יש לחוש לדבריו דשמא גם אחרים ראו שהיה קרוב לה וע"א אומר ודאי קרוב לו דמ"מ אתרע חזקת פנוי' וחיישינן שיצטרף עוד א' עמו שראה שקרוב לה. ולפ"ז אם העד בעצמו מעיד שלא השגיח שום אדם לראות רק הוא והאחר י"ל דמותרת לינשא אפי' לכתחילה דאפילו יאמר אמת הוו קדושין בלא עדים אבל להר"ן מ"מ לא תנשא דיש לחוש דבשעת קדושין היה קרוב לה וראה ג"כ רק שאח"כ נדמה לו שקרוב לה וכמ"ש הר"ן בהדיא ואפי' כשמכחישתו לא תנשא וכמבואר ברין. עכ"פ דברי הב"ש. מוכרחים דבעינן שידוע שורק קדושין דאם לא נודע רק לעדים לחוד א"כ כיון שוה העד אינו יודע אין כאן קדושין לפי' התוס'. לכן צ"ל שידוע לרבים דיש לחוש שמא ראה עוד אחד והוו קדושין גמורין

(ז) עד שיבא ארוסה. פשוט הוא אם אמרה לפלוני נתקדשתי ומת דודאי נאמנת דלא גרע מאשת איש גמורה שנאמנת לומר מת בפלי. וקשה למה לא תהא נאמנת שפנוי' היא ודיברה חילי דכדי דאי בעי' הוה אמרה שנתקדשה לאיש שכבר מת דהיתה מותרת וצ"ל דהוה חזקה אלימתא דלא אסרה נפשה בלא אמתלא לכן אפי' במיגו לא מהימנא. ובהכי ניחא בש"ס דבעי שמואל מרב באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אי מהני אמתלא וקשה מ"ש מהך דאשת איש והמפרשים נדחקו בזה. ולפ"ז ניחא דתהא דאשת איש אין ראיה דמהני אמתלא די"ל דמהימנא במיגו דאי בעי אמרה שמת וה שנתקדשה לו משא"כ באמרה טמאה אני דליכא מיגו דמ"מ היא בנדתה וליכא מיגו קמ"ל ולזה אמר אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אע"ג דליכא מיגו וע' בספרי ג"מ דף וצ"ע

(ח) עד שיבא ארוסה ויאמר אני קדשתיה והיא מודה לדברי'. כ"כ הת"ת. והב"ש כתב לולי דברי המ"מ היה נראה דעד שיבא ארוסה שתברר בעדים שזה הארוס. ולא ידעתי מה נסתפק לו דפשיטא דנאמנת שזה ארוסה דהא מבואר לעיל סימן ל"ז סעיף ך' דאפי' אמר איני יודע למי אסורה עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה הרי בהדיא אפי' אמר בפירוש שא"י מ"מ אם אמר אח"כ נודע לי למי קדשתי נאמן ולמה לא תהא היא נאמנת לומר לזה

נתקדשתי

(ט) נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת. משמע אפי' תוך כדי דיבור כמ"ש הר"ן ולא מהימנינן לה בשום מיגו והב"ש כתב לפרש אחר כדי דיבור ולא ידעתי איך שייך מיגו אחר כדי דיבור ואי כונתו לותר שאפי' בא פלוני והיא הכחישתו לא מהימינן לה במיגו דגרשתני וכמ"ש הב"ש דגם בגרשתני אינה נאמנת לשיטת הר"ן דלא שייך לפרש שאינה נאמנת בשום מיגו כיון דאפי' בגרשתני אינה נאמנת. גם מ"ש הב"ש דשיטת הר"ן דגרשתני אינה נאמנת לא כתב הר"ן כן רק בשם אחרים. ואפשר לפרש דאפי' תכ"ד אינה נאמנת דיש לה מיגו דלא היתה אומרת כלל מ"מ ס"ל דאינה נאמנת דבלא"ה כתב הב"ש הא דנאמנת תכ"ד אף דבקדושין לא מהני חזרה תכ"ד וי"ל דבשלמא בקדושין פסקה למלתא אבל. בהודאה כיון דאפשר שתתן אמתלא לדבריה לא פסיקא מילתא דקדושין לכן מהני שפיר חזרה תכ"ד מעתה דון מינה שכפי סברת הרא"ה דבאמרה לפלוני נתקדשתי שאינה נאמנת באמתלא ממילא י"ל דתכ"ד לא מהני בקדושין

ומ"ש באם בא אותו פלוני והיא נותנת אמתלא ומכחשת אותו דתהא נאמנת במיגו דגרשתני. במיגו זו אפשר לפקפק דלא פסלה נפשה מכהונה ולא ידעתי למה הוצרכו למיגו הא מה"ט גופי' דנאמנת לומר גרשתני משום אינה מעיזה יש להאמינה במה שמכתשת אותו מטעם אינה מעיזה ואי נימא דוה לא הוה העזה שתאמר לא נתקדשתי