טיב קידושין יט

הוא לחוד מקריין חיישינן מדרבנן אפילו בכה"ג היכי דמקרי נתן הוא ואמרה היא לחוד כיון דלא דמי לקדושי קמאי דמקרי נמי נתנה היא ומיושב קושית הר"ן הכל נכון וברור וגם בלשון רש"י יש לכוין שאם בא אחר וקידשה כיון דבהכי איירי הש"ס עכ"פ הדברים מצד עצמם ברורים ונכונים לאפוקי היכי דשתי הקדושין שוין ממנ"פ דבתראי לאו קדושין להכי לא הזכיר הרי"ף במק"א רק בסתמא ספיקא דאורייתא לחומרא

ועיין ברא"ש שמביא דעת בה"ג שסובר דאפילו באדם שאינו חשוב כל שאמר הוא מקודשת מספק וכתב הרא"ש דמן הש"ס אין ראיה מדלא הזכיה בגמרא נתנה הוא ואמר הוא מקודשת אלמא פשיטא ליה דלא הוו קדושין כלל דא"ל משום דלא פסיקא ליה דהא באדם חשוב מקודשת ע"כ וצריך ביאור כוונתו ויראה שכוונתו מדנקט הש"ס נתן הוא ואמרה היא ספיקא ולא פירש הספק בנתנה היא ואמר הוא מקודשת מספק דמשמ' דבנתנה היא אפילו ספיקא ליכא ע"ז דוחה הרא"ש די"ל דממילא משמע כי היכא דאיכא לפרושי כי יקח על הנתינה יש לפרש על האמירה ג"כ דעל האמירה לחוד קאי ולעולם הוה ספיקא והש"ס תפס נתן הוא ואמרה היא דבכה"ג לעולם ספיקא הוא וממילא משמע נמי הה"ד כשהאמירה שלו היתה דיש לפרש כי יקח או על הנתינה או על האמירה וכיון דמספקינן כי יקח על הנתינה לחוד הוה ספק הה"ד נמי איפכא הוה ספק דשמא על האמירה לחוד קאי אלא משום דפעמים נתנה היא באדם חשוב הוה נתינה ואמירה א"כ לא פסיקא שלעולם יהיה ספק דלפעמים הוא ודאי אבל נתן הוא ואמרה היא לעולם לא הוה טפי מספיקא

וכתב הרא"ש הא דפשיטא ליה לרבותינו דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת משום דעיקר קיחה היינו נתינת כסף ובעינן כי יקח איש ומשמע דלבה"ג איכא לספוקי שמא כי יקח קאי על האמירה לחוד ותמיה לי איך אפשר לפרש דקאי אאמירה ולא אנתינה הא ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון ושם איירי בנתינה שהרי הקונה נתן דמא מכירה ולא המוכר ובגמרא דף ד' ע"ב ואיצטרך למיכת' כי יקח וכו' ואי כתב ויצאה חנם ה"א היכא דיהב' איהי לדידי' וקדשתו הוה קדושין כתיב כי יקח ולא כי תיקח ובקרא דויצאה חנם דלא איירי רק בכסף ולא באמירה ואהא קאמר דכתיב כי יקח משמע דכי יקח אכסף קאי ודאי וביהב' לדידי' ודאי אין מקודשת לכן נלענ"ד דבה"ג מפרש ודאי מן התור' כי יקח משמע תרווייהו שיהיה הכל ממנו הן הכסף הן הדיבור אלא כיון דבלשון כי יקח איכא למשמע אאמירה אף בכסף שלה לכן ספיקא וחיישינן מדרבנן היינו דמן התור' ודאי ליכא ספיקא דלאו קדושין הוא כלל רק מדרבנן חשבוה כספיקא כיון דאיכא לפרושי כי יקח אאמירה דידה בכסף שלה לכן קאמר מדרבנן ומיושב דיוקו של הר"ן וא"כ אפשר שיש להקל מאחר דלבה"ג רק חשש מדרבנן יש לסמוך על רוב הפוסקים ככולם וצ"ע למעשה שהרשב"א בתשובה גופיה מחמיר בדעת בה"ג עכ"פ במקום צדדין אחרין יש להקל

סימן

כח

(ט) גזל את האשה כו' אינה מקודשת משום דיכולה לומר דידי שקלי וכתב הב"ש דאפי' גזל ממנה סלע יכולה לומר דידי שקלי אע"ג דבמעות אין חילוק בין אלו לאחרים ובק"א הביא הירושלמי שהביא הרשב"א פ"ק דף י"ב אהא דחטף סלע מידה במה תתקדש א"ר חגי רוצה אשה שתתקדש והמעות יהיה חוב א"ר יוסי אילו אמר כלי יאות סלע עביד דליחליף וכתב בק"א נראה דרב חגי חוקי לה בשדיך כדמוקי בשמעתין ור' יוסי השיב דכיון דמיירי בסלע מצי איירי אפילו בלא שדיך דעביד דליחליף. ואין זה מוכרח דלשון הירושלמי במה תתקדש משמע שאין כוונתו שתאמר שקלי ודידי שקלי אלא שאפילו אמרה בפה מלא שרוצה היא בקדושין קשי' ליה במה תתקדש וע"ו משני רב סגי שרוצה שתתקדש בחפץ והמעות יהיה חוב ור' יוסי חולק בזה שמרצונה בקדושין אינה מוכח שנתנה לו החפץ ושישארו המעות עלי' חוב וי"ל דבכה"ג אפילו רצתה אינה מקודשת דאין במשמעות רצונה מכירת החפץ רק בסלע דאיירי שחטף מידה אם רצונה להתקדש ממילא אין לה קפידא גם מתחילה אם יתן לה סלע אחר דטבעא חדא הוא

ולדידי מספקא מילתא אם חטף ממנה סלע ולא שדיך ונתן לה סלע אחר וקידשה אי מקודשת דמ"מ אף דסלע זה אינו גזול מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ולא דמי לגזל ממנה חפץ ונתן לה סלע דאינו מעין הגזילה משא"כ סלע דעביד דליחליף א"כ שפיר יכולה לומר דידי שקלי דמ"ל סלע זו או סלע אחר וצ"ע

(י) אבל אם שדיך תחלה כן הוא בגמרא וקשה מנ"ל שנתרצית להתקדש משלה דלמא לא נתרצית להתקדש רק משלו ומנ"ל דאחילתויה כדי שתתקדש בו ואפילו למ"ש רמ"א שצריך לשלם לה גזלותיה מנ"ל דנתרצתה בכך דלמא בתחלה היתה מרוצה שיקדשנה משלו אבל לא שיקדשנה משלה ואפשר לומר דכיון דמתקדשת בפרוטה וניחא לה להתקדש אין לה קפידה מסתמא על כסף קדושין דאין הכסף עיקר אצלו רק עיקר הזיוג. ולפ"ז צ"ע אם בתחלה קפדה להתקדש דוקא בסלע וחטף סלע משלה וקידשה בו דלפי' רש"י וסייעתו שכתב הטעם דבשדיך אחילתיה גביה די"ל דוקא בסתמא לא איכפת לה שאין עיקר כוונת הקדושין בשביל הכסף אבל בקפדה שיתן לה סלע שמא אינה מרוצה להתקדש באופן אחר ומנ"ל דמוחלת לו הכסף כדי שיקדשנה שהרי הקפידה דוקא על סלע. ואפי' למ"ש הר"ן והרמ"א דצריך לשלם לה אינו מוכרח שנתרצית להתקדש בחוב שישאר עליו דלמא אינה מרוצה רק כשיתן לה סלע מיד. מיהו באמרה הן בפירוש שפיר י"ל כיון שנתרצה להתקדש משלה מסתמא אחילתיה אבל משדיך דמעיקרא אין ראיה שרצונה להתקדש משלה ובגמרא ע"כ איירי בנתרצה סתמא דהא בחפץ אין שייך לומר שהיא נתרצה להתקדש בחפץ זה שהרי עדיין לא גזלה ממנה וע"כ איירי בריצוי סתם ואם יש לו חפץ כזה שיש לה והיא נתרצית מתחלה להתקדש בחפץ זה שהוא שלו ואח"כ גזל ממנה חפץ שלה וקידשה בו בכה"ג ודאי מסתבר שלא נתרצתה שהרי ביקשה שיהיה שלה שני חפצים

ובהכי ניחא בש"ס דף נ"ב דרב דייק ממתני' דקידשה בגזל דידה אינה מקודשת ומוקי בלא שדיך וקשה הא מתניתין איירי שקיבלה אחת ע"י כולן והיינו שעשאוה שליח להתקדש ואין לך שדיך גדול מזה ודוחק לומר שהדיוק הוא מן המקבלת כמ"ש במקנה דהמקבלת לא גילתה דעתה שחפיצה להתקדש ויכולה לומר דידי שקלי שהם דקנו מאחר שעשאוה שליח משא"כ האשה שקיבלה לא גילתה דעתה שחפיצה בקדושין דזה דחוק. ולפמ"ש א"ש דבנתרצית להתקדש בדבר ידוע משלו לא מהני שדיך ולפ"ז הדיוק הוא אי לאו דשביעית היתה אפילו עשאוה שליח להתקדש בכלכלה של תאנים אין בכלל לומר שנתרצה שיגזול משלה ויקדש בו דכיון דפרטה הכסף א"כ לא נתרצה רק בהרוחת הכסף. מיהו נ"ל דבלא"ה לק"מ דשם לא עשאוה שליח רק לקבל ולא אמרו התקבלי בשביל קדושין דזה לא מקרי שדיך דיכולין לומר שהרשוה לקבל הגזילה בשביל כולן שתקבל