טיב קידושין קפח

לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן ב"ש ואין דבריו מוכרחים די"ל דלא קאמר הרמב"ן אלא ביצא קול שנתקדשה ונתגרשה על תנאי שאין לאוסרה לישראל כיון דיש לתלות שנתגרשה אף שאין הגירושין ברורים מפקיעים גירושין שאינם ברורים מן הקול שאין הקול בירור גמור דהא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן כלל אבל אי מת המקדש קודם שנשאת יש לתלות איפכא שלא נתקיים התנאי ומותרת לכהן דאיכא ס"ס שמא הקול שקר ואת"ל אתת שמא לא נתקיים התנאי

(יז) הואיל ויצא הקול תחלה. כ"כ בד"מ לתרץ תשו' הרא"ש דהיכא דאיכא קול שפיר מהני לשוי' הד"א וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס גיטין אהא דיצא קול מגורשת הרי הוא מגורשת ואסרינן לה אגברא הא הוה קלא דבתר נשואין ומאי קושיא נימא דנ"מ אם היא טענה שגרשה דשוי' חד"א ואסורה עליו והב"ש כתב דשם היה תעשה שהמקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים א"כ הוא תאמין לה ולא משמע כן בתשובת הרא"ש דהא כתב דאפי' היתה מודה בפי' שקבלה קדושין כו' ולא היה בה שום איסור אם בא אלי' כו' הובא בחמ"ח ע"ש משמע בהדיא דעליו אין שום איסור רק היא שויתה נפשה חד"א ולענ"ד אפשר דהא דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך היינו משום שתא עיניה נתנה באחר וצ"ל הא דאינה נאמנת בהך דיהודית שקיבל בה אביה קדושין אף דאסרה נפשה אכ"ע י"ל שרוצה להפקיע עצמה מבעלה לאיזה סיבה שמבואר בש"ס קדושין דף י"ב ע"כ דיה לצער לידה וכדומה לאיזה סיבה לכן אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה א"כ י"ל בנידון דהרא"ש שאשה היתה מחזרת להתיר עצמה לשני ששכרה עדי שקר להפקיע קדושי ראשון ושתשאר תחת השני לכן אם מעכשיו הודית שקדושי ראשון היו באמת אין לומר שאומרת כן להפקיע נפשה מן השני ביון דחזינן דעשתה מעשה להחזיק קדושי השני ואין לנו סיבה לתלות בחורה מן השני כמו בהך דיהודית י"ל שפיר דשוי' נפשה חד"א ולא שייך עיניה נתנה באחר שאף אם יגרשנה השני תאסור מחמת קדושין הראשונים מאחר שמודית שהקדושין אמת והגט נעשה בשקר ואף אם יגרשנה השני תאסור לראשון דהא לדבריה נתקדשה ונתגרשה מן בראשון וגם הודית בקדושי שני א"כ הוה כמחזיר גרושתו מן האירוסין נמצא שבהודאתה תאסר לשניהם ואין לנו לומר שרוצה לאסור עצמה לכ"ע בלא סיבה לכן טפי מאמינים לה ליעשות חד"א על שניהם וכיון דבשעת הגט ע"כ כונתה לישאר תחת השני תו לא תלינן הודאתה לפי שחזרה מן השני ג"כ ובהא לא שייך שאם תרצה לאסור עצמה על בעלה תשכור עדים שקרים לכתוב לה גט מן הראשון כדי שתהא הודאה שנתקדשה לראשון דממנ"פ אם תמצא עדים שקרים תוכל לכתוב גט מן השני ואחר שעשתה בעולמה להפקיע קדושי ראשון חזינן דרצונה לישאר תחת השני לכן אם אח"כ הודית ששכרה עדים שקרים ושקדושי ראשון קדמו שוי' נפשה חד"א דאין לתלות בחזרה מן השני

עוד אפשר לומר דהר"ן בשלהי נדרים תמה איך נתיר אותה לבעלה הא שוי' נפשה חד"א ותירץ בשם אחרים שמשועבדת לבעלה ומדינא אינה נאמנת כלל וא"כ י"ל לפי מה דאיתא בר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ומשני בהדירה כשהיא ארוסה ונשאת אלמא באירוסין עדיין אינו משועבד למזונות וא"כ י"ל בארוסה שאומרת טמאה אני לך דנאמנת לעשות עצמה חד"א כיון דאכתי לא משעבדי ליה כמו דלא מקרי משועבד למזונות כ"ש בארוסה דלא משעבדא לי' דהא אי בעית לא תכנס עמו לחופה וכיון ששוי' נפשה חד"א ממילא אין לה להנשא לו ועי' מש"למ די"א דשוי' חד"א ג"כ מטעם נדר וא"כ באירוסין שפיר יכולה לאסור עצמה עליו רק שיוציא בלא כסוכה דבאמת גם בנשואה אנו מצטערין להבין טעמו של דבר איך נתיר לה להיות עמו הרי לדבריה אסורה לו ואם תמרוד בו לא נוכל להכריחה לו רק שתאבד כתובתה וא"כ איך נתיר לה לדור עמו אלא דבנשואה מבואר במשנה שמותרת לדור עמו וי"ל עכ"פ מטעם משעבדא אבל באירוסין י"ל דשוי' חד"א ואסורה להנשא לו והרי דבר חדש הוא וצ"ע ועוד נלע"ד דלפי מה שמבואר בתשו' הרא"ש ששכרו עדי שקר אחר שנתקדשה לשני ועל מה שהוציא הראשון עליה קול שמקודשת לו ומפחד שיביא עדים שקרים שכרו עדי שקר לכתוב גט וא"כ י"ל שהגט היה נכתב בזמן אחר קדושי שני אף שהי' אפשר לעדים להקדימו י"ל שלא הקפידו ע"ז דאף שכפי הגט גם קדושי השני בטלים כיון שמ"מ פנויה היא תוכל לחזור ולהתקדש עליו ואין אנו אחראין לרמאים היכא הוה עובדא וא"כ י"ל דפ"פ הדין היה הגט כשר דאפי' באים לפנינו ואומרים שקר העדנו אין נאמנים אף אם אין כ"י יוצא ממקום אחר והשתא אם היא אומרת אמת שנתקדשתי לראשון ושעדי הגט עדים שקרים הם שפיר יש להאמינה דאין לומר דרוצה להפקיע עצמה מן השני. דא"כ תוכל לטעון שהגט כשר וממילא קדושי שני בטלים והעדים ששכרו ודאי יעידו על הגט שהוא כשר כי באים בשכרם או שכ"י יוצא ממק"א א"כ לא שייך הטעם שעיניה נתנה באחר או שרוצית להפקיע עצמה ממנו לכן כתב טעמים שכתב

ובאמת המעיין בתשובת הרא"ש ומשגיח בעין יפה יראה דבאמת כוונת הרא"ש כך הוא שראוי לומר שוי' חד"א רק כאן שיש אמתלא טובה וע"ז מייתי ומצינו באומרת טמאה אני לך דמשום אמתלא שרינן לה אלא שכאן אמתלא זו טובה ביותר. ולענין דינים העולים מתוך מה שכתבתי דבארוסה י"ל דנאמנת וכמו כן בעובדא שכתבתי י"ל דנאמנת והדבר צריך תלמוד

סימן

מז

(א) שנים אומרים לא ראינו כו'. הב"ש רמז למ"ש הפוסקים דבמנהג לא ראינו ראיה. ולכאורה ר"ל שאם מנהג לקדש בפרהסיא ואומרים שקידש ולא נודעו הקדושין לא הוה קדושין ואין זה מוכרח כלל: דנהי דבמנהג אמרינן לא ראינו ראיה שמסתמא כן הוא מ"מ אין להכחיש העדים בשביל זה ובזו לכ"ע אפי' אם הוא בענין שהמנהג נודע ממה שבאו לעשותו ונמנעו לעשותו דהוה לא ראינו ראיה במנהג מ"מ אין לו ענין להכחיש העדי' בשביל זה דמ"מ אפשר שנעשה כמו שאומרי' העדים: הן אמת דבש"ס גופי' יש להבין דפריך לאוקמתא דשני' אומרים ראינו שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינו שנתקדשה כו' תצא ופריך פשיטא לא ראינו אינו ראיה ומשני לא צריכא דדיירי בחצר מהו דתימא אם איתא קלא ה"ל למילתא קמ"ל דאיכ' אינשי דמקדשי בצינעה ע"כ. וגם בזו קשה צריכה למימר וכי בגדר הנמנע שלא יקדש בצנעה ואפי' לא עבדי לקדש בצנעא עכ"פ אינו בגדר הנמנע עד שנכחיש לעדים בשביל וה ולא דמי להא דאמרי' בר"פ האשה שנתארמלה אי כל הנשאת בתולה יש לה קול הני סהדי שקרי נינהו דשם אתיא הקול ממילא אבל בקדושין שעושה בכוונת מכוון מי לא משכחת לה שעושה בצנעה. לכן אפשר לפרש ע"פ מ"ש לעיל סי' מ"ב דעדי קדושין א"צ דרישה וחקירה ובדין מרומה צריך דו"ח כמ"ש הב"ש בסי' מ"ב סקי"ד מיהו בדין מרומה צריך דו"ח וא"כ י"ל דה"ק מהו דתימא אם אמת דנתקדשה קלא ה"ל למילתא וא"כ אם העידו בלא דו"ח עדותן בטילה קמ"ל דעבידי דמקדשי בצינעא ולא הוה דין מרומה וא"צ דו"ח ואפי' נשאת תצא וא"כ יש לפרש דברי הב"ש ג"כ דאם הוא נגד התנהג דנין אותו כדין מרומה ואם לא נדרשו ונחקרו עדותן בטילה וכבר כתר הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' ג' ז"ל וניכר לכל באומדנא דמוכח שאינו