טיב קידושין קפז

מוכיח על האמתלא חוששין לאמתלא והיינו דאם נפיק אמתלא מיד שפיר מוכיח האתמלא ואפי' אינו אמתלא ממש רק מקום אמתלא כיון שהוחזק הקיל שזרק לה קדו' חוששין לאמתלא שהי' קרוב לה ולא חיישי' לקלא דאמתלא מבטל הלעז אפי' מקום אמתלא לחוד שוב אין מוציא מלעז אבל לאחר ומן לא תהני אמתלא והיינו משום דהאמתלא שלאחר זמן אינה מוכחת שכן היה בשעת הקול וכבר אתחזקא בשעת הקול לכן מייתי מהך דנתקדשה מותרת לחזור אף שהוא אמתלא שלאחר זמן מ"ת האמתלא מוכחת שהיתה בשעת קדושין שהיו קדושי תנאי מאחר דחזינן שבא בעלה הרי האמתלא מוכרח לפנינו דהיו קדושי תנאי אע"ג דלא אמתלא ממש הוא רק מקום אמתלא לתלות בקדושי תנאי מ"מ תלינן מוכח דמקום אמתלא נמי אמתלא קרי וכדמשני בש"ם אמתני' דמקום אמתלא קאמר וזה נקרא ג"כ אמתלא ובזרק לה קדושין לחוד שפיר תולין באמתלא שהיה קרוב לו. כן נלענ"ד ברור בפי' דשמעתא לדעת הרי"ף דמש"ה לא תלינן באמתלא שלאחר זמן מאחר שאין הוכחה על האמתלא והיינו דאמרי' לאו כל כמינך דמחזקת אמתלא אבל כשנראה לב"ד האמתלא אפי' שתהיה לאחר זמן שפיר איגלאי דמעיקרא הוה באמתלא והיינו אם יצא קול נתקדשה סתם ואחר זמן יצא קול שהי' ע"י זריקה לא מחזקינן האמתלא אבל אם לאחר זמן נראה לב"ד שכן היה שפיר מהני כענין שהוא בנתקדשה ובא בעלה. והן הן דברי הרמב"ם שכ' אם נראין הדברים לב"ד שכן הוא סומכין על האמתלא היינו שיש הוכחות ע"ז אבל לא בשביל שהקול יוצא אח"כ שהיה ע"י זריקה וכדומה וכן יש לפרש בפירושא דשמעתא אולי מקום הניחו לי רבותינו בדעת הרי"ף והרמב"ם ויצא לנו מזה דבהא ליכא דפליג ארב זביד דאפי' בקול שורק קדושין לחוד מקרי מקום אמתלא לחלות שהיה קרוב לו כנלענ"ד ברור ובלבד שיצא הקול מיד שהקדושין היו על זריקה

(יד) ששקר היה מבטלין קלא. נרשם טור בשם הרמ"ה. וקשה לי דהא רמ"ה ס"ל לעיל דקול אפי' מפי אשה א"כ ע"כ אין מבטלין קלא כדמשמע בגמרא דמאן לס"ל מפי נשים אין מבטלין קלא ואפשר שהרמ"ה מפרש דבלא"ה צריך ביאור איך דייק עד שישמעו מפי כשרים דמבטלין קלא מה ענין זה לזה. ורש"י דחקי לכן יש לפרש דאי איכא קלא חיישינן לקלא רק דסתם קול אינו מוכח ממי יצא הקול ואפשר שלא נשמע רק מפסולים לכן רב דס"ל עד שישמעו מפי כשרים ממילא מבטלין קלא אם חקרו שאין עדים בדבר כמו שראוי להיות בקול דשמעו תרי מתרי וכו' כמבואר בש"ם אבל אי סגי בקול אפי' מפי נשים לא שייך לבטל קלא שאפי' אין עדים מ"מ עכ"פ קלא איכא אף שאין מוצאין עדים ע"כ ימצאו ששמעו שנתקדשה ועכ"פ בא הקול מפי נשים לכן לא שייך בו ביטול שעכ"פ הקול נשמע ממי שהוא פסול ומ"מ חיישינן לי' אבל בנמצא שקר גמור לכ"ע מבטלין. מיהו ק' לפ"ז מאי פריך בש"ס אהא דשלחו מבי רב לשמואל אי לימא דאי מגלי' מילתא דקדושי קמא לאו קדושין מעלי' מבטלינן קלא הא נהרדעא אתרא דשמואל ולא מבטלי קלא ומאי קושיא נימא דהכי קאמר אי מגלי מילתא שבאו העדים עצמם ואומרים שהקול היה שקר ובכה"ג לכ"ע מבטלין ולכן צ"ע

(טו) וקדשה בפנינו ואם קיבלה בפני ראשון הוה כאומרת גרשתני לעיל בסי' י"ז ובגמ' אמרי' העמידו דבר על בוריו אי מגלי מילתא דקדושי קמא קדושי מעלי' הוא לא צריכה גט משני ופליגא דרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת מדרב המנונא דאין אשה מעיזה בפני בעלה וקשה ל"ל דפליגי הא י"ל כפמ"ש הר"ן בקדושין גבי מקדש ע"מ שאתן לך מאתים זוז דאי אמרי' ע"מ כמעכשיו בפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אינה מקודשת וכתב הר"ן דלא שייך דרב המנונא כיון דקידש על תנאי וא"כ י"ל דה"ק אי מגלי' דקדושי קמא היו על תנאי ונתקיים התנאי לא צריכא גט חש ם דבהא לא שייך דרב המנונא וצ"ע

וע"ש בתוס' ד"ה ואידך שהקשו ממתני' דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת וכו' ע"ש ודבריהם מגומגמים דבהדיא אי' בדף כ"ג דמאן דס"ל שלא בפניו נמי אינה מעיזה ס"ל דאם משנשאת באו עדים קאי ארישא. ואפי' באשת איש אם נשאת לא תצא חשים דרב המנונא ולכתחילה הוא דלא תנשא וא"כ פשיטא דצריכה גט משני גם מ"ש דנאמנת עם מיגו שהיה לה מגומגם ג"כ דודאי כשבאו עדים בטלה המיגו רק אמרי' בדיעבד לא תצא מהיתרה ע"ש וצ"ע ואין להאריך ועמ"ש בסמוך

(טו) לא יכנוס ראשון. כ' הרשב"א אע"ג דאיכא ס"ם שמא לא קידש הראשון ואפי' קידש שמא נא גירש וגירושין של השני לאו כלום הם אפ"ה לא יכנוס. ולכאורה אין ראיה. דהרשב"א כ"כ לרב הונא. ולרב הונא לשיטתי' ודאי לאו ס"ס הוא דהא ס"ל בפשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר מקודשת בודאי א"כ כשתימצי לותר שקידש ודאי גירש דהא קיבלה קדושין מן השני. וא"כ מה שכתב הרשב"א לרב הונא אינו מדוקדק ולדידן דלא קיי"ל כרב הונא שפיר הוי ספק ספיקא אלא דמ"מ קיימא לן דאסורה כמ"ש הפוסקים דקיי"ל בהא כרב הונא וגם רב שיננא שאמר מותרת לשניהם מפורש בגמרא דעיינו רבנן בקדושין ולאו קדושי מעלי' הוה ולא תלה טעמא בס"ס משמע דלא מהני משום הכי ורש"י פירש שם עיינו רבנן בקדושי שני. ועיין בחדושי רשב"א ובמהרש"א למה לא פי' שעיינו בקדושי ראשון ומהרש"א נדחק. ולענ"ד פשוט דדברי רש"י מוכרחים בלשון הש"ס דהא אנן קיי"ל דלא כרב הונא ואי קדושי ראשון מעליין אין קדושי השני כלום וא"כ לא שייך הטעם משום דקדושי הראשון לאו קדושין הם דכיון דלאו קדושין הם הרי לא גירש וכשתימצי לומר שהראשון לא גירש אפי' אי הוו קדושין מעליין מותרת לו דלא תפסי קדושי שני כלל אלא ודאי לא תלו הטעות בראשון שאפי' באמת היה טעות צריכה גט ממנו אי לא מבטלינן קלא. לכן פרש"י דתלינן הטעות בקדושי שני מחמת שנתקדשה לראשון שוב אין קדושין תופסין בה דלא קיי"ל כרב הונא. אבל התוס' שכתבו לרב הונא הרבותא ע"כ דס"ד כיון דליכא רק קול קדושי ראשון וע"כ שיתלו הטעות בראשון דלרב הונא אי קדושי הראשון מעלי' ליכא למיתלי הטעות בשני דודאי גירשה הראשון מדפשטא ידה לקבל קדושין מן השני וע"כ הוכרחו לומר דס"ד לתלות הטעות בראשון אבל רב שיננא שאמר דעיינו בקדושי וטעות הם ואנן לא קיי"ל כרב הונא לכן פירש שהטעות בשני דלהכי הוצרכו לתלות קדושי שני בטעות דאי קדושי שני מעלי' א"כ ודאי גירש ראשון דהא חיישי' לקלא והיתה צריכה גט מן הראשון וזה ברור לענ"ד וא"צ לעשות חילוקי פירושים בין רש"י לתוס' ודלא כמהרש"א: ומ"מ אפשר דבדיעבד לא תצא מראשון דהא קיי"ל לעיל סי' י"ב בכל הני דתנן לא יכנוס אם כנס אינו מוציא בפרט דאיכא מ"ד דלכתחילה נמי שרי' ועוד כיון דטוענין ברי שלא גירשה לא גרע משנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעדי' לא תצא ולא מצינו חילוק אימת באו השנים שאומרים לא נתקדשה אף שמסתמא הוחזק הקול ע"פ אותן שאמרו נתקדשה. ולפ"ז נראה דאפי' למ"ד לא מבטלין קלא מ"מ אם נשאת לא תצא אם נמצא שבודאי שקר היה הקול: מיהו בהך דכנסה השני קודם שגירש הראשון דאסורה עליו עולמית כיון דמחזקינן שנתקדשה לראשון ואפי' בדיעבד תצא דהא לעיל סי' ו' סעיף ג' בקלא דמקמי נשואין אפי' בדיעבד תצא א"כ תצא גם מן הראשון ועי' לקמן סי' ק"ן בגט בפסול דרבנן לא תצא וצ"ע

(יז) וגירשה כו' ואם יצא קול שגירש על תנאי כ' בר"ן דפליגי בזה הרמב"ן והראב"ד