טיב קידושין קפה

כלל לקלא לכן בכה"ג לא חיישינן שאין להוציאה מחזקתה ולק"מ אלא דקשיא לי איך ניחוש לעדים שהם משקרים כיון שעדים כשרים מעידים ששמעו איך נחשוד לעדים כשרים שמשקרים. לכן נראה דהרמ"ה לא כתב רק לפי שיטתו שקול מהני מפי אשה שפיר יש לחלק דבעינן עביד לגלוי' וא"כ לפמ"ש בש"ע דמשמע דכשרים מעידין א"כ בודאי אין לחשוד אלו שבודאי מסתמא שמעו באמת רק דלא מקרי קול כיון שלא העידו בב"ד שנתקדשה

(י) ויש לב"ד לחזור ולדקדק כו'. היינו קודם הנשואין דוקא כ"כ הר"ן. הר"ן כ"כ שהקשה אהא דאמרינן כל קלא דלא אתחזק ליחזקי' עכשיו ותירץ דאם נשאת שוב אין בודקין אותו וקשה לי דרב אשי אמר כל קלא דלא אתחזק בבי דינא לאו קלא הוא ואתר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לי'. וקשה כיון דאפילו יצא הקול קודם ונשאת אין בודקין אחריו א"כ ממילא איך משכחת קלא דאתחזק בבי דינא בתר נשואין כיון דאפי' יצא קודם נשואין ונשאת אין בודקין אחריו כ"ש בקלא דבתר נשואין שיצא הקול אחר נשואין שאין בודקין אחריו עד שיוחזק ובאמת עיקר קושית הר"ן לק"מ לפענ"ד דה"ק אם נשמע הקול ששמעו תרי מתרי שנתקדשה אך לא באו השומעים לב"ד לאו קלא הוא ונ"מ שאם הלכו השומעים דלא הוה קול רק בשמעו תרי מתרי שראו שנתקדשה והלכו למד"ה אבל בשמעו תרי מתרי ששמעו מתרי שהלכו אפשר דלאו קלא הוא דלא לחנם נקט בש"ס שמענו מפלוני ופלוני מפלוני שנתקדשה בפני פו"פ והלכו למד"ה די"ל דדוקא כשהמעידים הם שלישים לאותם שנתקדשה בפניהם אבל בטפי לא כגון אם המעידים שמעו מתרי ששמעו מפל"ופ ששמעו שנתקדשה בפפ"ופ לא הוה קלא וא"כ אם אין המעידין בפנינו ששמעו מפ"ופ ולא אמרו בב"ד כן אף שיש ששמעו מהם ששמעו גם הם מפ"ופ כו' לאו קלא הוא שהשמיעה רחוקה ביותר מן עדי בקדושין כיון שלא אמרו השומעים כן בפני ב"ד. מיהו נראה דיש לפרש בדברי הר"ן והיינו דאמר רב אשי כל קלא דלא אתחזק לאו קלא הוא כיון שלא אתחזק (בב"ד) וא"כ אם נשאת אח"כ אף שכבר יצא הקול ה"ל קלא דבתר נשואין ולא חיישי' ליה כיון שלא הוחזק בב"ד קודם נשואין הוה כאילו לא היה קול כלל וא"כ ממילא אם נשאת קודם שיוחזק בב"ד תו לא חיישי' לי' להחזיקו כיון דלא חיישי' לי' אפי' יוחזק אח"כ ה"ל קלא דבתר נשואין ולא חיישינן לי' ותרתי מימרא דרב אשי חד בחבריה מישך שייכין ולא סגי בהך מימרא דכל קלא בתר נשואין לא חיישי' ליה דהוה ס"ד דדוקא בלא נשמע כלום קודם נשואין אבל בנשמע הקול קודם נשואין והוחזק אחר נשואין חיישי' לי' לכן הקדים כל קלא דלא אתחזק בב"ד לא חיישי' והשתא ממילא כשלא הוחזק קודם נשואין גם אחר נשואין לא חיישי' לי' וא"כ פשיטא דלא מחזקינן לי' כיון דלא מהני כנ"ל נכון ואפשר שלזה נתכוין הר"ן ג"כ ועי' רמ"א בס"ס זה שכ"כ בהדיא בשם הרמב"ן:

מיהו בחידושי הרמב"ן עצמו עיינתי ואינו כתוב בו רק לשון הר"ן ונראה שדברי הר"ן לקוחים מהרמב"ן חמש. ואם הרמב"ן והר"ן נתכוונו למ"ש לא ידעתי למה צריך לטעם שכתב שהרבה אומרים אע"פ שאין כן די"ל בפשיטות דלא גזרו אחר נשואין לאסוקי מבעלה כיון דלא הוחזק קודם נשואין:

(יא) או אם יש להסתפק אם יש בקדושין ש"פ כו' בגמרא אמרי' מימר אמרי עיינו רבנן בקדושין ולא הוו בהו ש"פ וקשה הא אנן קיי"ל במקדשה בפחות מש"פ חיישי' שמא ש"פ במדי כדלעיל סי' ל"א וכ' הב"ש דבקול לא מחמירין בהכי. וקשה מ"מ לישנא דש"ס עיינו רבנן בקדושין משמע דסגי בהכי ועוד דלמ"ש הר"ן הוה ספיקא דאורייתא שמא ש"פ במדי. ובחדושי אמרתי די"ל דהמעשה הי' דאציפא דהותלי פרש"י תמרים שלא בישלו כל צרכם וראוים למאכל בהמה. א"כ י"ל שלא קיבלה בעצמה רק אמרה תן לבהמתי ובהא לא שייך שתתקדש דאין בזה אלא דין ערב וכיון שכאן אינו ש"פ לא שייך דין ערב כמ"ש לעיל סי' ל"א ולזה פרש"י שהוא מאכל בהמה וא"ש. גם י"ל דקידש ע"י שליח לפי מה שנסתפק במל"מ אם הוו קדושי ספק קדושין מיהו מן הפוסקים לא משמע כן וצ"ל דהא פשיטא לי' לאינשי דע"י הקול אין להחזיקה ודאי מקודשת רק דמשמע להו דמ"מ עכ"פ ראוי לחוש לספיקא לכן בכה"ג משמע להו שאין להחמיר מאחר שאפי' יהיה הקול אמת מ"מ כשעיינו רבנן ולא הוה ש"פ אין להחמיר מספק. מיהו ק' לי על הטוש"ע דמשמע דבכה"ג לא חיישינן כלל הא בגמרא איתא אפי' למ"ד לא מבטלין קלא בהא מבטלין מימר אחרי עיינו רבנן בקדושין ולא הוה בהו ש"פ וכן בקטן והך דמבטלין קלא היינו בנתברר ששקר היה כפרש"י ורמ"א בסמוך סעיף ד' וא"כ קשה דלמא בגמרא איירי שנתברר ששקר היה דבהא בלא"ה איכא ת"ד דמבטלין קלא קאמר בש"ס דבהא לכ"ע מבטלין דאמרינן עיינו רבנן אבל אם לא נתברר ששקר הי' מנ"ל דתולין בכך ואף דהרמב"ן כתב דלא חיישי' דבדקו עליו י"ל דכבר נודע ששקר הוא ולא קאמר רק אי מבטלין קלא

ועפ"ז נלע"ד ליישב הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הנך עובדי ותמהו עליהם. ובב"ש דחק דאין שום חידוש בזה דבאמת לא היה ש"פ וקשה הא עכ"פ איכא חידוש דלא חיישי' שמא ש"פ במדי ובפרט להרמב"ם הוה ספיקא דאורייתא לכן נלע"ד דבלא"ה השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דמבטלין קלא והרא"ש כ' דהרי"ף ס"ל לא מבטלין גם הב"י לדעת הרמב"ם כ"כ. ולפענ"ד לא כן אנכי עמדי ואיפכא מסתברא דבגמרא דייק מהא דרב חסדא שאמר שישמעו מפי כשרים ס"ל דמבטלין קלא וא"כ הרי"ף והרמב"ם שכתבו שמענו מפלוני כו' סתמא דמילתא כשרים הם לעדות לכן בודאי מבטלים הקול. וגם פשט לשון הרמב"ם ה"ז קול שתחזיק אותה מקודשת ולפום פשטא מי עדיף קול מעדים אם נתברר שעדים שקרים היו בטל עדותן לכן סמכו על פשטא דמילתא דכשנתברר ששקר היה פשיטא שאין לחוש רק יש מקומות שמחמירין ובשל סופרים נקטינן להקל מאחר ששקר הי' ומעה תו לא הוצרכו להביא הנך עובדי דלא צריכי אלא אי לא מבטלינן קלא ולדידן לעולם מבטלין אם נמצא שהיה שקר ואם לא נמצא ששקר הי' גם לפ' מש"ס יש לחוש וגם בקדושי קטן אם לא נתברר באמת לא תלינן שהרי יצא הקול בלא אמתלא והיינו טעמא דאמרי' דלמ"ד לא מבטלין כשהקול שקר היינו משום דאיכא דלא שמע בהא שחזרו העדים ואמרו שקול שקר הוא ובהא מסקי אדעתייהו דאפשר שנתברר שלא היה בהם ש"פ או קטן הי' אבל אם לא נתברר ששקר הוא י"ל בסתמא לא תלינן לפי האמת לפוטרה בלא גט משום שמא אין בו ש"פ או שמא קטן היה דמהיכא תיתי לחלות בכך אדרבא יאמרו אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ או אין קדושין תופסין בקטן וכן בהך דספק קרוב לה מבטל כשיתברר שקרוב לו היה אבל אם לא נתברר ביטולו ל דלא תלינן בפחות מש"פ וקטן כ"ש למאי דקיי"ל דחיישיי' שמא ש"פ במדי. כן נלע"ד עיקר בדעת הרי"ף והרמב"ם ודברי הטור והמחבר צ"ע לפענ"ד

(יב) ושואלין וסומכין על דברי' משמע דאיירי בהיא אומרת ברי שאינה מקודשת וא"כ אם יצא הקול שאביה קידשה ואביה מת או שהלך למד"ה משמע שאין תולין באמתלא כיון שהיא בעצמה אינה יודעת אם נתקדשה לא שייך לומר סומכין על דבריה וצ"ע דפשט שאר פוסקים משמע דמשום אמתלא לא חיישינן לקלא כלל דתולין שלא נתקיים התנאי או שהיה קרוב לה אף לפי הקול ולפי האמת אפשר שלא היו שום קדושין וצ"ע: ואם יצא קול קדושין שנתקדשה וגירש על תנאי דעת הראב"ד דלא תלינן שנתקיים התנאי ואסורה