טיב קידושין קפד

שוב אין מחזיקין אותו אע"פ שיבאו עדים ויאמרו שמענו כו' אבל אי כבר אתחזק בבי דינא קלא הוה והוחזקה מקודשת ואף שנשתקע אח"כ הקול לא מהני וצ"ע. עכ"פ ש ראי' מקושית הר"ן לדברי הב"ח דאם ניחא שצריך שיעידו דוקא באותו יום לא קשיא קושית הר"ן די"ל דאם לא נתחזק באותו יום בב"ד תו אי אפשר להחזיקו מאחר שלא העידו העדים באותו יום אלא משמע כדברי הב"ח דאין צריך שיעידו דוקא באותו יום

ועיין לעיל סי' י"א דלא מיקרי קול רק ברנון יום ומחצה ובקלא דלא פסק. ומהרש"ל כתב שם שהקול צריך להיות מצד אחר וצ"ע דכאן משמע שאין לחלק לענין קדושין בדברים האלה ואי בעינן כאן יום ומחצה ג"כ ממילא מוכח כדברי הב"ח שא"צ שיעידו באותו היום דוקא אלא דכאן לא חילקו הפוסקים בכך מ"מ בנשתקע הקול אפשר די"ל כמ"ש דתו לא מחזקינן ליה בב"ד אע"פ שלא תירץ הר"ן כן וצ"ע

(ה) ונשים שמחות. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרות שנתקדשה אבל אם שמחות עתו ואומרים שקידש לא הוה קול ע"כ. וצ"ע לע"ד אי כל הני דוקא דהא בדברי עולא לא נזכר רק ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית נתקדשה היום וכן בדברי ר' יוחנן וא"כ צ"ע אי כל הני דוקא

(ו) וכן אם באו שנים כו'. כתב הב"ש בשם רי"ו דהשנים צריכים להיות כשרים והקשה ע"ז דבגמרא דייקינן דמאן דס"ל מפי כשרים ס"ל דמבטלינן קלא ואנן קיי"ל דאין מבטלין הקול א"כ א"צ להיות כשרים ותירץ דהא דאין מבטלין הקול הוא ע"פ המנהג אבל מדינא מבטלין לכן צריכים להיות כשרים. ודבריו צריכים ביאור דמ"מ הרי דייק בש"ס מדאמר ע"פ כשרים ש"מ מבטלין הקול ונראה דכונתו דדוקא בס"ד מדייק מהא דאמר ע"פ כשרים ש"מ מבטלין קול אבל למאי ומסיק דחילוק מקומות יש א"כ אין ראי' ממה שאמר ע"פ כשרים דמבטלין דתלי' בחילוק מקומות ודחוק הוא

ואפשר לפרש דהכי דייק מרב חסדא לשיטתי' דמבטלין קלא היינו אם באו אותן שאמרו משמם ואומרים להד"ם וא"כ י"ל דרב חסדא דאמר שישמעו מפי כשרים היינו שאין אוסרין אותה רק בבאה השמועה מפי עדים כשרים וא"כ כשנעשין מוכחשין מן הראשונים רב חסדא לשיטתי' ס"ל בב' כיתי עדים המכחישות זא"ז שתיהן פסולין בהדי סהדי שיקרא ל"ל א"כ ממילא משמע כשנעשין מוכחשין תו לא הוה הקול מפי כשרים וא"כ י"ל לדידן דקיי"ל כרב הונא עכ"פ כשרים הם אף שהראשונים מכחישין אותן ואפילו לדעת הרמב"ן שאם אמר משום אחר והאחר מכחיש מאמינין לאחר מ"מ שם כשרים עליהם וא"כ י"ל אע"ג דקיי"ל אין מבטלין מ"מ שם כשרים עליהם וא"ש ולפ"ז י"ל בנפסלו ע"י פסול אחר שפיר מבטלין לכ"ע: מיהו יותר נ"ל דרי"ו ס"ל כמ"ש התוס' בד"ה עד דגרסינן שם ובני אדם יוצאין וא"כ הכונה עד שישמעו מפי כשרים היינו שאותן המעידין בפנינו אומרים ששמעו מפי כשרים לא מפי נשים ומזה הוא דדייק דמבטלין קלא אם בדקו אחריו ואמרו ששמעו מפי נשים ששמחות לה וכדומה ורב ששת דס"ל אפי' ע"פ נשים היינו כשבאין כשרים לפנינו ואומרים ששמעו מפי נשים שמחות לה וכו' אבל הבאים לפנינו להעיד לאסרה לכ"ע כשירים בעינן: וא"כ אנן דקיי"ל דלא מבטלין קלא שפיר יש לאסרה ע"פ מה שמעידין לפנינו שנשים שמחות לה וכדברי הרמב"ם והמחבר מיהו היינו דוקא בהך דלעיל ששמעו מנשים שמחות לה ונרות דולקות וכו' בהא ס"ל לרב ששת דסגי מפי נשים כיון דאיכ' רגלים לדבר אבל בכך קלא דתרי מתרי בלא רגלים לדבר י"ל לכ"ע דבעינן שישמעו העדים שבאים לפנינו מפי כשרים דבהא לא פליג רב ששת ולא פליג רב ששת רק ברגלים לדבר

ועפ"ז אפשר לפרש הא גופא שאין לו תובן איך מוכח מהא דישמעו חפי כשרים דמבטלינן קלא ורש"י דחק בזה ולפ"ז ניחא דודאי אי בעינן שישמעו מפי כשרים אין חשש לבטל הקול מאחר דהדין שאם אינו מפי כשרים אינו קול אם מבטלין אותו לא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט דיש לתלות שנבדק הקול ובא מנשים שאין לחוש לו. אבל אי אפי' חפי נשים הוה קשה לעמוד על הבירור שיתבטל הקול אף אי פעמים מתברר ששקר הוא מ"מ לא יתלו בכך שלא נמצאו אפי' פסולין לעדות לכן אין לבטל הקול כן נ"ל עיקר דבתרווייהו בעינן שמעידין בפנינו יהיו כשרים דאיך נאסור אותה ע"פ עדות נשים והן הן דברי רי"ו מיהו התוס' כתבו שמא משום רגלים לדבר משמע מדברי התוס' דברגלים לדבר לכ"ע נאסרה ע"פ נשים רק ר"ח ור"ש פליגא בליכא רגלים לדבר וקשה לי לפ"ז תקשי לרב ששת למה נקט הברייתא באיכא רגלים לדבר הא אפי' ליכא רגלים לדבר נאסרה ע"פ נשים: עכ"פ יצא לנו דבעינן שמעידין בפנינו יהיו כשרים וכן משמע פשט דברי הרמב"ם ומחבר ועיין בסמוך

(ז) ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה כו' משמע בהדיא דבעי נמי שמחת אירוסין וקשה איך יפרש הרמב"ם קול דגירושין כי לשמחה מה זו עושה בגירושין ואפשר דדוקא קדושין שדרך להיות שמחת אירוסין לכן בלא ראו שמחת אירוסין הוה ריעותא בקול אבל בגירושין דלא שייך לא בעי. עוד י"ל בקדושין כיון דסתם אשה עומדת להתקדש ודרך להיות בשידוכין בקל נתחלף בין עומדות להתקדש שנתקדשה אבל בגירושין כשהקול שנתקדשה יש בו יותר ממשות כיון דסתם אשה לאו לגירושין מסתמא הקול יש בו ממש אלא דצ"ע כיון דאיכא שמחת אירוסין הא מבואר בס"א דאפי' פ"פ נשים שמחות מחזקינן אותה כמקורשת וא"כ ל"ל כולה האי ששמעו שנתקדשה בפני פלוני ופלוני הא אפי' בנשים שמחות ואומרות נתקדשה פלונית סגי ואפשר דבהא לא בעינן שנתקדשה לפלוני גם לא בעינן היום גם לא בעינן בעיר הזאת והאחרונים נסתפקו בזה ולמ"ש מוכרח מדברי הרמב"ם דלא בעי והר"ן כתב ונראה מדבריו דבדעולא היינו ששמעו דקאמרי טובא פלונית נתקדשה היום ובר' אבא אע"פ שלא שמעו אלא מא' ולא אמרו ג"כ נתקדשה היום אלא נתקדשה סתם סגי כיון שהקול גומר לשנים שהלכו להם ע"כ ונראה מדבריו דבקלא דלעיל בעינן הרבה נשים שמחות לה אבל כאן סגי בשמעו מא' וגם לא בעינן היום ועיין בסמוך

(ח) ושמענו מפלוני ששמע מפלוני זה ל' הרמב"ם ותמה עליו הר"ן דבגמרא איתא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני משמע דבעינן דוקא ששמעו משנים וכתב שהיה לו גירסא אחרת ולפענ"ד אפשר לומר דאף דבגמרא איתא משנים הוא מימרא דרב ואתריה דרב בסורא הוה ובסורא מבטלי קלא. ומבואר בגמרא דאי מבטלינן קלא בעינן ששמעו מפי כשרים והשתא לפמ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל דלא מבטלין קלא א"כ סגי אפי' מפי נשים ומבואר ביבמות דף קי"ו דמאה נשים כחד דמיין א"כ סגי אפי' בשמעו מפי אחר לכן העתיק הרמב"ם אפי' שמעו מאחד וא"ש. עי' ת"ש

סקי"א

(ט) או מתו. כ"כ הרמב"ם. והטור בשם הרמ"ה חולק ע"ז דדוקא בהלכו למד"ה דמירתת שמא יבאו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוה קול והקשה הב"ש ע"ש ולק"מ דשם נאמן על עצתו דמה חייב בזה שמתו העדים הא מ"מ הוא קיים תנאו וכי בידו לעכבן שלא ימותו ואין חייהם מסורין בידו וכמ"ש הרמב"ם וכי יאסרם בבית הסהר אבל כאן דקול הוא רק חששא בעלמא דהא בתר נשואין לא חיישינן