טיב קידושין קפב

ולכאורה נראה אם שלח בשבת אפי' שלח אח"כ בחול אין לחוש דהא חזינן דמסבל קודם קדושין כמ"ש רמ"א לעיל בשלח יום או יומים אחר השידוכין. פיהו לפי' התוס' לא מהני שלח בשבת דיש לחוש שקידשה קודם. מיהו נ"מ בשלח בשבת יום או יומים אחר הקדושין דאין לחוש שקידש קודם רק יש לחוש שקידש עכשיו א"כ אם שלח בשבת אין לחוש

(טו) אבי החתן כו' לא חיישי' לפרש"י. כתב בחמ"ת אם שלח במעמד החתן יש לחוש דארצוי' ארצי' קמי' ויש לחוש ברובא מקדשי וה"מ אפי' לפרש"י. ונראה דלא שייך חששא זו רק אם אמרו החתן שלח אבל אם אמרו לחשה אבי החתן שלח אין לחוש דהאשה לא ידעה אם היה במעמד החתן ולא נתרצית להתקדש. מיהו ברוב מסבלי וה"מ אין להחמיר דהא כתבתי לעיל דרש"י בגירסתו שייך דדוקא ברובא מקדשי חיישי' וכן נ"ל. ויתיישב ג"כ לשון הש"ס לא צריכא דרובי מקדשי וה"מ תהו דתימא ניחוש למיעוטא וכבר דייקו התו' לשון ניחוש לקולא וגם למה ניחוש למיעוטא אא כתבתי ליישב ונראה עוד דבלא"ה קשה בש"ס דפריך מקדשי וה"מ פשיטא וקשה איך פשיטא לן דקידש בסבלונות הא אדרבא כולהו דמקדשי וה"מ אין מקדשין בסבלונות וא"כ פעכ זה שינה מן המנהג א"כ מאי חזית לותר שקידש בסבלונות כיון שלא נהג כמנהג המקדשין קודם הסבלונות לכן נראה דמשמע לן הא דמקדשי והדר מסבלי הוא משום שאין מאמינין לאשה על הסבלונות שמא תחזור אחר שקבלה הסבלונות ויהיה קשה להוציא ממנה לכן פשיטא לן כיון שכולם אין מאמיני' שגם הוא מקטני אתנה ולא יאמין לאשה אם לא שמקדשה באלו הסבלונות דאו לא תוכל לחזור ומשני דרובא מקדשי וה"מ ומיעוטא מסבלי וה"מ. והשתא שפיר ס"ד כיון דאכתי אם תחזור האשה תוכל לותר שהיא מן המיעוט ולא קיבלה רק לשם סבלונות וא"כ אם איתא שהוא ג"כ לא האחין לאשה וביקש לאסרה במאמר הקדושין שלא תחזור א"כ אם קידשה באמת בסבלונות היה לו לפרש שלא תטעון האשה אח"כ שהיא מן המעוט ולא קיבלה רק לשם סבלונות. נמצא שאין לנו הוכחה שמסתמא לא האמין לה כמו רוכן דאם לא האמין לה היה לו לחוש למיעוט ולפרש בהדיא לשם קדושין וא"כ ממילא ברובא מסבלי וה"מ אין לנו לחוש שהוא מן המיעוט שמקדשין וה"מ מחתת שאין מאמינים דהא אותן שאין מאמי' מפרשין בהדיא הקדושין מעיקרא דמה להם ליכנס לספק עם האשה וא"כ זה אינו לא מן המאמינים ולא תן האינם מאמינים שלא תוכל להשליכו על המיעוט דכיון שאינם מאתינים מפרשים הקדושין בפירוש ואיך יסמוך על מה שיצווח שהוא מן המיעוט ומה היה לו הפסד חם מפרס וא"כ לפרש"י אין לחוש למיעוטא כלל

(טו) לפרש"י אבל לפי' התו' י"ל שכבר נתקדשה לכך שלח האב סבלונות. וכבר כתבתי לעיל ססק"א דצ"ע איך תתחזק למקודשת פ"י האב שאפי' אמר בפירוש שנתקדשה והבן מכחישו לא היה נאמן עליו שאין האב נאמן על הבן ואפשר דס"ל להריב"ש דעיקר ההוכחה הוא מן האשה כיון שע"י הסבלונות מוחזקת בעיני העולם למקודשת נמנעת מלקבלן אם לא שנתקדשה באמת. ולפ"ז לא שייך לומר כן רק ברובא מקדשי וה"פ אבל לא ברובא מסבלי וה"מ. הרי שאין הנשים נמנעות מלקבלן ואין הוכחה רק ממה ששלחן א"כ אפשר שלא יוחזק האיסור ע"י האב לבן וצ"ע: (יז) עיר חדשה. עי' ב"ש אם בא ממקום דאין חוששין לסבלונות ובא למקום שחוששין הולכין אחר מנהג המקום שבא משם. ולענ"ד צ"ע לדמות לשאר מנהגי', דכאן עיקר תליא בכוונת השולח והמקבלת אם כוונו לקדושין ולא דמי לשאר מנהגי' שהם משום דררא דאיסורא דתליא אם יתנו עליו חומרי מקום שיצא או בא ואם ידע דכאן מקדשין וה"מ אפי' שהוא ממקום אמר ת"ת אין לה לקבל דכאן תהיה מוחזקת למקודשת לכן צ"ע אם יש לדמות לשאר מנהגי' שיהיו תלוין במקום שבא ממנו או הלך לשם ואפי' שהה ל' יום אפשר שלא אתרתי בנתים קדושין וסבלונות או שלא ידע מהם ועיקר תליא לפי מה שדנין כונת המשלח ומי שנשתלחו לה ואין לי להאריך בזה

(יח) והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין. צ"ע דכיון דבסתמא לא חיישי' א"כ מה בכך שהחתן אומר ששלח לשם קדושין הרי היא אומרת שלא קיבלה לשם קדושין וא"כ אפי' באמת כונתו לשם קדושין לאו בדידי' לחודי' תליא ואפשר דהחתן יש להאמינו טפי דבידו לגרש. מיהו נראה מדקדוק לשון רמ"א שלא כתב והחתן אומר שלא שלח לשם קדושין דאפי' מת החתן אין לחוש להזקיקה ליבום כל שלא אומר בפירוש ששלח לשם קדושין וא"כ צ"ע מה תועיל אמירתו כיון שהיא אינה חודה שקיבלה לשם קדושין

(יט) חוששין לכתובה כתב הב"ש אפינו לא שדיך. לפ"ז ק' מאי פריך בגמ' מקדשי והדר כתבי פשיטא נוקמא ג"כ כדלעיל בסבלונות דרובא וכו' לפי הגירסות שבגמרא אע"כ לותר דפשיטא לי' דכתובה לא קילא מסבלונות ואי אמרינן דסבלונות איירי בשדיך וכתובה אפי' לא שדיך א"כ הדרי חושי' לדוכתה נוקמא כתובה בענין סבלונות ולא נשמע מסבלונות דאפי' בלא שדיך איירי וכ"ש להגירסא דחיישי' למיעוטא דהמ"ל דקמ"ל טובי. מיהו באמת לא הבנתי דהא בב"ב דף קס"ז ע"ב דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעקן שניהם ופירשב"ם שטרי נשואין הוא כתובה. וא"כ כיון שנתרצית אין לך שדיך גדול מזה שציוותה שיכתבו לו הכתובה מסתמא נתרצית להתקדש לו

(כ) אע"פ שלא הגיעה לידה כן הוא לשון הרמב"ם ג"כ. וצ"ע דמשמע מלשון זה דאפילו הגיעה לידה באתרא דכתבי וה"מ לא חיישי' וצ"ע דנהי דכתבי קודם קדושין מ"מ כיון שאין מוסרין הכתובה לידה קודם קדושין וזו שטר הכתובה יוצא מחמת ידה יש לחוש טפי דמסתמא אין מוסרין לה הכתובה קודם קדושין וכן משמע לשין הש"ס דבעי הוחזק שטר כתובה בשוק והשיב וכי מפני שהוחזק שטר כתובה בשוק נחזיקנה באשת איש משמע דעיקר התמיה על שהוחזק בשוק אבל בשטר כתיבה יוצא מת"י יש לחוש בודאי דמסתמא אין מוסרין לה הכתובה קודם הקדושין ויש לחוש בה טפי מסבלונות דמה לה לקבל הכתובה אם לא נתקדשה וצ"ע והב"ש כתב דבהגיע לידה הוה ודאי קדישין להטור ואינו מוכרח די"ל דחוששין אפי' במקום דכתבי וה"מ ולא עדיף ממקדשי והדר כתבי אפי' כולהו דהא הטור לא חילק ביניהם: ם (כא) אם דרך מקצת כו'. וקשה א"כ איך יכתבו העדים הכתובה קודם הקדושין הא יש לחוש לקול קדושין ותתעגן שלא כדין שהרי כשיבא הספק לפנינו ולא תתרצה להתקדש נצריכה גט כיון דמקצת מקדשין קודם א"כ אין לערים לכתוב הכתובה כלל קודם הקדושין שלא יוציאו עליה קול קדושין בחנם ובגמרא. אפשר לומר באמת שאין כאן ממוצע כלל רק מקדשי והדר מסבלי ומסבלי והדר מקדשי כולם דבענין אחר לא משכחת לה שאין לעדים לכתוב וניחא בזה בפשיטות דלא קאמר דרובי מסבלי וקמ"ל דחיישי' למיעוטא (דז"א) דאי חיישי' למיעוטא לא יצוייר כלל שיכתבו קודם הקדושין שלא תבא לידי ספק. אבל ל' הרמב"ם וטוש"ע קשה וצ"ל דאשמועינן אפי' נהיגי שלא כדין מ"מ חיישי'. ובגמרא י"ל דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי דסתם ספרי מיגמר גמירי ולא משכחת אלא או כולהו מקדשי או כולהו