טיב קידושין קפ

ואפשר דעכ"פ בלא שדיך אין להחמיר רק בלשון סבלונות ולא בלשון דורון

(ז) יום או יומים. עי' חמ"ח וב"ש שהקשו דהתינח לפי' התוספות י"ל דדוקא בזמן מרובה יש לחוש לקדושין דמעיקרא שנשתכח הדבר ובזמן מועט לא שייך אבל לפרש"י שיש לחוש שקידשה בסבלונות עצמם א"כ יש חשש, והביא הב"ש בשם מהרי"ק דבשליח אין לחוש דכיון דמצוה בו יותר מבשלוחו אילו שלח לקדושין היה מקדשה בעצמו ותמה עליו הב"ש דא"כ קשה כולה סוגיא איך חוששין לסבלונות ניחא שמסתמא היה מקדשה בעצמו לפרש"י. וכתב ואפשר לדחוק וליישב כשרובם מקדשים וה"מ חיישי' אפי' ע"י שליח ומהרי"ק מיירי במיעוט מקדשין. ובאמת מבואר להדיא במהרי"ק שסיים וא"כ פשיטא דבכה"ג ליכא למיחש למיעוטא וכ"ש נגד חזקה עכ"ל. הרי בהדיא דלא קאמר מהרי"ק רק במיעוטא אבל לא ברובא אלא שהא גופיה נ"ל דוחק להב"ש לחלק בין רובא או מיעוטא אי חוששין בתריוייהו. מיהו נראה דשפיר קאמר מהרי"ק דבשלמא ברובא מקדשי וה"מ הוה כמו חזקה דמסתמא נתן לקדושין עי' בתה"ד סי' ר"ז דיש מדמין להן הן עדי יחוד הן כו' אלא שנראה להב"ש דוחק לחלק בדין כיון דחייש נן בשניהם להחמיר אפי' במיעוט מקדשי וה"מ. מיהו נראה דמהרי"ק לא כתב כן אלא כיון דלרש"י איכא סברא דמצוה בו א"כ י"ל דרש"י לשיטתו דגריס לא צריכא אלא ברובא מקדשי מהו דתימא ליחוש למיעוטא קמ"ל. א"כ לפי גירסת רש"י אין חשש רק ברובא מקדשי וה"מ ואדרבא בזה יתיישב מה שהקשו על גרש"י מהיכא תיתי לחוש למיעוט לקולא ולפ"ז א"ש דודאי הך סברא דמצוה בו סברא טובה היא דהא ע"י זה מצינו בגמרא דאין הבוגרת בכלל אפי' שויתיה שליח דנא שביק אינש מצוה דרמי' עלי' וא"כ שפיר י"ל דס"ד ניחוש למעוטא דאפי' ברובא מקדשין וה"מ ת"מ אי אפשר שרובן לא יחושו למצוה בו יותר מבשלוחו וקמ"ל דמ:מ כיון דרובא מקדש וה"מ מחמירין לחוש וא"כ שפיר כתב מהרי"ק דאין לחוש לפרש"י דע"כ לפירש"י צריך לתפוס הגירסא ג"כ כרש"י וכבר כתבתי לעיל סק"ד ג"כ שרש"י שייך בגירסתו

אמנם עיינתי בתשובת מהרי"ק בס' קע"א בדפוס חדש נרשם דף כ' בע"ב כתב וז"ל ומה הועיל באריכות הלזה ומה עזר ללא כח ממתני דשלח סבלונות דפשיטא ופשיטא דכשאינו בעיר שדרך לקדש ע"י שליח כו' דודאי אם אינו ובה לטרוח ללכת שם. דרך שתשלח ע"י שליח אבל כשהם במעמד אחד למה לא תקבלנו יתן לידה תי הוא שיטעה לדמותם אהדדי עכ"ל. הרי מבואר שהיו במעמד אחד בעובדא דידי'. א"כ נראה דאהא קאמר מהרי"ק דמסתמא לא קידש דמצוה בו. אבל כשיש ליתן טעם ואמתלא למה ששלח ע"י שליח לא אתר מהרי"ק דלפרש"י ש"י אין לחוש

ובאמת סברא זו דהיה נותן לה בעצמו מצינו לה תקום בגמרא גיטין דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליח אומר לגירושין דרב הונא ס"ל מש ה בעל נאמן דאם איתא לגירושין יהיב ליה לדידה הוה יהיב ועי' לקמן סי' ח"א סעיף נ"ה ויש פוסקים כרב הונא וא"כ לפרש"י כשהם בעיר אחד למה לא נאמר אם איתא דלקדושין יהיב לדידה הוי יהיב ואפי' רב חסדא לא פליג אנא בשליש דהימניה אבל הכא קשה לזה, ניחוש שקידשה בסבלונות דלמה לא נתנם לה בעצמו אם הם בעיר אחד וצ"ע

(א) אינו אלא להצריכה גט לכתחילה. בחמ"ח. פקפק בזה דזה אינו אלא במקום דרובא משבלי וה"מ ולמיעוט חיישינן י"ל דדמי למים שאין להם סוף דלא תצא אבל אי רובא מקדשי וה"מ י"ל דתצא. ונראה לפי גירסת ר"ח והגאונים לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי כו' וא"כ משמע דהא דקאמר חוששין לסבלונות הוא בכל גווני בין רובא מקדשי וה"מ ובין רובא מסבלי וה"מ א"כ י"ל כי היכא דברובא מסבלי לא תצא הה"ד ברובא מקדשי וה"מ דלא מצינו חילוק בהו וכולהו בחדא מחתא מחתינהו. וכן נראה מל' הרמב"ם שהוא לשון המחבר ששניהם שוים לדינא

ובאמת י"ל אפי' ברובא מקדשי וה"מ מ"מ למה לא יהיה נאמן שהוא מן המיעוט דהא היכא דאב אמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ואמר אחד אני קדשתי' נאמן כדלעיל סי' ל"ז סכ"א אע"ג דאיכא למימר כל דפריש מרובא פריש ולרובא דעלמא היא אשת איש מ"מ נאמן הוא נברר הרוב וכ"ש כאן דחששא רחוקה היא שקידשה בפני עדים והלכו להם והדעת נוטה דאינו אנא לחוש לכתחלה שאין לו הפסד שבידו לגרשה לכן אחר פשיטא דחיישינן שאין הפסד שיתן לה גט ואפי' לגר"ח דחיישי' למיעוטא י"ל דמ"מ לכתחילה החמירו אבל בדיעבד אין להחמיר אם נשאת שהרי טוענת ברי שלא קידשה מעונם ולפרש"י שלא נתכונה לקדושין

ואע"ג דיש לדקדק בדמיון שכתבו התוס' דחיישינן למיעוטא כמו במים שאל"ס וקשה דלא דמי דשם אי הוי רובא נמלטין היה הדין דתצא משא"כ כאן אפי' רובא מקדשי ליכא חשש אם נשאת א"כ י"ל במיעוטא אפי' לכתחילה תנשא י"ל כאן דליכא הפסד כלב אם יגרשה יש להחמיר לכתחילה ג"כ אפי' לחוש למיעוטא. ואפשר במיעוט מקדשין ה"ל קבוע שידוע המיעוט שמקדשין

(ט) דאם לא שלח הסבלונות בעדים כו'. צ"ע אפי' שלח בעדים שנעשין שלוחים על הסבלונות מ"מ מקרי נוגעין בעדותן כדלעיל סי' ל"ה וא"כ כאן י"ל שנאמנת שנא נתכונה לקדושין במיגו דאי בעי' היתה מכחשת שלא קיבלה כלום והעדים לא יהין נאמנים דנוגעים א"כ אף שאמרה שק בלה ולא לשם קידושין מהימן במיגו. ואפשר דמיירי שראו הסבלונות יוצאים מת"י דתו ליכא מיגו וע"כ צריכא להודות שקיבלתן ות לא היו נוגעין ועי בסמוך: (י) ואפי' למ"ד המקרש בע"א. כתב ב"ש דאין לומר יהיו נאמנים במיגו דל"א מינו להכחיש העד. ודבריו תמוהים דזה דוקא היכא דשייך לומר חתך שאיל"ס וכאן שהיא מודה שקיבלה סבלונות רק שלא קיבלה לשם קדושין שפיר תהיה נאמנת במיגו שלא קיבלה כלום או לשם מתנה קיבלה בפירוש דאף אם יכחישנה העד תהיה נאמנת וכן לפי' התוס יש לה מיגו להכחיש העד ונאמנת שלא נתקדשה מעיקרא

ובאמת א"צ לומר בזה משום תרי חומר. די"ל נהי דחוששין במקדש בע"א היינו כשמעיד שנתקדשה אבל כאן העד עצתו אינו יודע והוא רק חששא בעלמא והיא אמרה שלא נתקדשה אין להחמיר כלל ואפי באתרא דרובא מקדשי, וה"מ מ"מ אינו דבר ברור שקיישה בסבלונות גם הרמב"ן במלחמות כתב דמקרי רובא דתליא במעשה ולא הוה רוב גמור

(יא) ויש מחזירין אם שלח בעדים כו' דמדמי להן הן עדי ח הו כו' דמסתמא ניתני לה לשם קדושין עי' בתה"ד סי' ר"ו. וצ"ע איך מדמי לעדי יחוד דשם יש עדים שהיא נתיחדה עמו אחרי' לשם קדושין נתיחדה אבל כאן מאן לימא לן שהיא נתרצית להתקדש לו אפי' בשדיך מ"מ אינו מוכרח שנתרצית לי ואפשר דהיינו אחר שראינו הסבלונות יוצאין מתח"י אע"פ שאין עדים על הנתינה ליד האשה כגון ששלחום העדים ע"י אשה וקטן אמרי' לשם קדושין קיבלה ובח"ה משמע דהיינו כששילחה אחר הקנין וז"ל והר"י והרא"ש הוסיפו להחמיר