טיב קידושין קעח

בעיני העולם משא"כ במסבלי מעיקרא אין דרך כלל לכנות שם ארוסה על מסובלת וליכא חששא

ולפ"ז אפשר לפקפק גם בצדוד שכתב הב"ש בנשבעו שישאו זה את זה דסומך על השבועה ולמ"ש מ"מ י"ל דהוחוקה מקודשת אלא די"ל כיון דמבואר בש"ס היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא דמחמת קדושין ראשונים שלח הוה כאמתלא לקול א"כ י"ל גם כאן אחר שיתבע להם תולין ששלח בשביל השבועה דמסתמא לא תחזור

גם מ"ש הב"ש בשם תשובת ריב"ש סי' תע"ט שאם האב שלח סבלונות לפי' התו' חיישי' שמא נתקדשה כבר ולפרש"י לא חיישי' לארצוי' ארצי' קמי'. צ"ע לפע"ד דאפי' לשיטת התוס' איך נחזיק הקדושין על פי האב ואם ירצה האב לאסור בנו בקרובות אשה ישלח לה סבלונות כדי שתאסר מחשש קדושין ולא מצינו רק במשודך עצמו ששלח סבלונות דמעיד על עצמו שמסתמא קידשה והיא שקיבלה הסבלונות מסתמא נתרצית ונתקדשה מעיקרא אבל אם האב שלח למשודכת של בנו איך יחזיק הקדושין ע"י הוכחה חן האב על הבן זה אינו מוכרח כלל אפי' לשיטת התוס' ואפי' שהיה הוכחה מן האשה שקיבלתן מ"מ אין הוכחה שהבן קידשה וצ"ע

(ב) אע"פ שרוב אנשי העיר כו' הב"ש הביא בשם מהרי"ק שדייק שהתחיל הרמב"ם לכתוב מקום שנהגו ועל מיעוט לא שייך מנהג וסיים אע"פ שרוב אין משלחין סבלונות אלא אחר קדושין וא"כ אינו מנהג מאחר שהוא מיעוט ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה אינני מתחוור בציור הענין כיון דאפי' רוב מסבלי והדר מקדשי חיישי' למיעוט א"כ איך מבורר דרובן מסבלין ואח"כ מקדשין שהרי על כל המסבלין יש ספק שמא כבר קידשו ומשום שמקדשין אח"כ איך יצאו ידי ספק שהיה בתחלה חשש על הסבלונות שקדמו להם קדושין. לכן י"ל דלא משכחת לה רק באם בתחלה נהגו כולם לסבל ואח"כ לקדש ושוב יש אנשים פורשים מן הרוב ומדייקין שלא ליכנס לספק ואין רוצים לסבל תחלה שלא יבואו לידי ספק כי אם אחר הקדושין וא"כ שפיר שייך אפי' על המיעוט שנהגו להקפיד על ככה ואין רוצים לשלוח כי אם אחר הקדושין אע"פ שהרוב נשארו במנהג הקדום. ובהכי ניחא דחיישי' למיעוטא טפי מבעלמא מאחר דכאן כבר התחיל המנהג להשתנות לכן מחמירין טפי וא"ש. מיהו י"ל בפשיטות שכיון שנהגו לקדש אח"כ אמרי' מסתמא כיון שלא נפל ספק ביניהם ומקדשין אח"כ לפי תומם מסתמא שילוח הסבלונות אצלם קודם הקדושין ולזה ששלח הסבלונות ולא נודע אם קידם אח"כ הוא שיש עליו הספק. וכן נראה מדברי הריב"ש סי' תע"ט וז"ל כיון שחזרו וקדשו הרי גילו שלא קידשו מעיקרא. וא"כ יצא לנו מזה שאם שלח סבלונות ואח"כ קידש ונמצאו הקדושין בטילים כגון שקידש בדבר שאינו שלו או שהעדים פסולים אין לחוש לסבלונות הקודמים וצ"ע ועי' בסמוך

(ג) אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים. צ"ע איך הכניס הרמ"א דברי הר"נ והטור בדברי הרמב"ם שמבואר בדבריו המועתקים כאן ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה משמע דבלא עדים לא חיישי'

ובאמת פשט דברי הרמב"ם משמע ג"כ דס"ל כפירוש התוס' שהרי כתב חוששין שמא נתקדשה ולשון זה לשעבר משמע. ועוד לפי מה שהבינו בדברי הרמב"ם לעיל סי' ל"א דדוקא בשיראי שהם דברים שהאשה מחמדתן הוא שאין צריך שומא משא"כ שאר דברים צריכים שומא. וא"כ היה לו לחלק בסבלונות אלא ודאי הרמב"ם ס"ל כפי' התוס' דחיישינן שמא נתקדשה כבר ומ"מ צריך עדים על כך והיינו כדפרישית בסק"א דבלא עדים נאמנים במינו דלא הובלו לה. ועוד נראה ני היכא דלא הוחזקו אנו הסבלונות אצל האשה שנשלתו לה בתורת סבלונות אן לפוש כלל דמאן לימא לן שהם סבלונות למאי דפרישית לעיל דדמיא לקלא של קדושין וא"כ י"ל גם הר"ן לא קאמר רק שלא שלחן בעדים והוחזקה האשה אח"כ בסבלונות שבאו לה ממשודך שלה אבל בלא הוחזקה בסבלונות רק ע"פ הודאתן אין לחוש כלל דלא הוחזקה בחזקת מקודשת עדיין לכך הצריך הרמב"ם עדים. ועוד ראיה למ"ש דהא ברובא מסבלי והד"מ ודאי אין טעם שלא להאמינם במיגו דהא ליכא מיגו נגד חוקה ומנהג דאדרבה רובא מסייע לי' וכמ"ש הב"ש גופי'. וא"כ ממילא משמע מל' הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שלא חילקו בכך רק כתבו שינוי. דש"ס בסתמא ומשמע שאין חילוק כלל בין רובא מסבלי וה"מ ובין מקדשי והדר מסבלי וא"כ משמע דביש מיגו בכל גווני תהני. ולמ"ש לעיל עיקר טעמא דהוחזקה מקודשת א"כ אפי' אין מיגו ע"פ הדין מ"מ כיון שלא הוחזקה בסבלונות בעדים רק עכשיו היא שהודו שניהם י"ל דאין לחוש כלל וכן נלע"ד עיקר וכבר סתרתי בסק"א סברא זו דמיגו תמורת מנהג

ובאמת לפרש"י קשה איך כל הסוגיא דסבלונות דלא כרב יוסף דס"ל שוה כסף צריכין שומא וא"כ קשה אם לא נישומו אין לחוש לקדושין ואיך שתק הש"ס מזה

וניחא נמי במ"ש לעיל שא"ב לידחק אמאי חיישינן כאן למעוטי דמקדשי וה"מ. ולפ"ש לעיל ניחא ג"כ כיון דמיעוט מקדשין דרך לקרות ארוסה על מסובלת א"כ לא גרע מחששא שמא ש"פ במדי שכתב הרא"ש הטעם שתא יבא אחד ממדי ויראה שיוצאה בלא גט. גם כאן י"ל כן שלאותן המיעוט שנקראת ארוסה יש לחוש שיאמר ארוסה יוצאת בלא גט כנ"ל ברור. וכן יש לפרש דעת רמ"א אע"פ שלא סלח הסבלונות רק שהוחזקה בעדים בסבלונות אלו שנשלחו לה. ובזה אפשר גם הרמב"ם מודה ולא כתב בעדים רק דבשלחם בעדים מסתמא איתחזקא בסבלונות משא"כ בלא עדים י"ל דנאמנים על עצמם אם לא שהוחזקו בעדים בסבלונות דאז מחזיקין אותה לארוסה

(ד) ויש לחוש לשני הפירושים כתב הב"ש אפי' מיעוט מקדשי וה"מ חיישי' נמי לפרש"י שמא קידשן באותן סבלונות ולענ"ד נראה דלפרש"י עיקר כגירסתו לא צריכא דרובא מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא והתוס' הקשו איך שייך ניחוש לקולא ונדחקו ליישב. ולענ"ד נראה לפי מה שבארתי לעיל בסק"א פרש"י דענין שילוח הסבלונות מעורר דיבור שעל עסקי קדושין שקדם וישכח בלשון סבלונות כלומר שיהיו לך לסבלונות וסתם סבלונות הם דורני מתקדשת ויש בכח המאמר לשון קדושין. נמצא שאנו אומרים שיתכן שמקדשה בסבלונות לכן אע"ג דמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו כאן דעדים יודעים ששלח בתורת סבלונות הרי כשולח בתורת שיהיה דורן מתקדשת וא"כ ע"כ אנו אומרים שגם לכתחילה יש לו לסמוך על קידושין אלו שע"י הסבלונות והשתא קאמר מהו דתימא ניחוש למיעוטא שאין לקדש בענין זה לכתחלה שיהיה מוכיח מן הסבלונות הקדושין עצמן דבשלמא בכולהו מקדשי וה"מ י"ל שהחמירו בהם שאפשר שיתפרש הסבלונות עצמן לקדושין אבל בזה כיון שאין כולם אומרים בלשון קדושין א"כ אין צריך כלל לשלוח הסבלונות שיוכרח מהם ענין קדושין כיון דלאו כל אפין שוין אפי' בהא דמקדשין קודם שתהיה נקראת מסובלת ארוסה בהחלט קמ"ל כיון דרובם מקדשי יתכן להעמיד בלשון הרי לך לסבלונות הוא שתהיה ארוסה בהם: וא"כ נראה ברובא מסבלי והד"מ אי אפשר שיוכיח מזה שיהיה בכללו לשם קדושין שאפי' באמת יתכן שתהיה כוונתו כן מ"מ העדים מסתמא שדו ליה