טיב קידושין קעד

דהא הכא מלא התראה איירי כמו שפירש"י, וכ"ש לפי' הרא"ש דאיירי בקול בעלמא שאין כאן מלקות של תורה ואפ"ה אמרינן ארבעים בכתפי' משמע דגם מכות מרדות היו ארבעים כמו מלקות של תורה. עי' בסמוך

(יט) שחשוד בעלמא. עי' ב"ש ס"ק ך' ונראה דהיינו לשיטת הרמב"ם דאיכא לאו דלא תקרבו אבל להרמב"ן שחולק עליו אין כאן פסול דאורייתא וצ"ע דרב נחמן אמר החשוד על העריות כשר לעדות ורב ששת מתמה ארבעים בכתפי' וכשר וקאמר מודה רב נחמן לענין עדות אשה. ואי מיירי בפסול דרבנן א"כ לפי תמיהת ר"ש היינו דליפסלי מדרבנן ובפסולי דרבנן לא נפסל בלא הכרזה והשתא היכי קאמר מודה רב נחמן לענין עדות אשה שפסול משמע לר"ש היה פסול לכל עדות בלא"ה הא גם לרב ששת יש חילוק כיון דלעדות אשה הטעם משום חשוד א"כ יש לפסלו אפי' בלא הכרזה. ומזה יש להוכיח כפי' ר"ת דאיירי בבא על הערוה דהוה פסול דאורייתא וצ"ע עי' בסמוך

(כ) בין לענין קדושין. היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם דפסול לעדות בין לאפוקי בין לעיולי. והקשה הב"ש דאי פסול לעיולי ע"כ הטעם משום מים גנובים ימתקו ובשלהי נדרים מוכח דלא חיישינן להך מים גנובים ימתקו וכתב שיש ליישב בדוחק. ובאמת לק"מ דכיון דאמרינן בנדרים דניחא לי' דלימות והיינו שתהא פנויה א"כ גם הכא כשמעיד לעיולי היינו שקידשה וי"ל שהוא שקר ובאמת לא קידשה ונתכוין כדי שלא תתקדש באמת וקאי באיסור אשת איש ואם תהי' תחת זה שלא קידשה לא יבא אלי' באיסור אשת איש והוא נכון אדרבה על פי גרסת רש"י שכתב ד"ה הא עדיפא לי' דתהוי אסירא עלי' ולא תהוי שכיחא לי' דאי משקר באמת אינה אסורה לו שהרי באמת אינה מקודשת. עוד אפ"ל אפי' כפי הבנת הב"ש דבנדרים אם אמת שבא אלי' הרי אסורה עליו עולמית דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לו ואסורה לו מן התורה א"כ אין כ"כ מים גנובים יותר בשביל איסור אשת איש דחמיר טפי אבל הכא דמעיקרא פנויה דהוה היתר לנגד איסור אשת איש מיהו הראשון עיקר עיין בסמוך

(כא) לפני רשעים. אפשר דדוקא בשניהם מודים חיישינן אבל אם מכחישין אין להחזיקה באיסור ע"י הרשעים הללו. עיין בספרי גט מקושר דף י"ו ע"ד וכן מוכח דקשה בעובדא ברא דחבילה דפריך אי דאית לי' סהדי להאי ואית לי' סהדי להאי כו'. וק' נוקמה שיש להם עדים פסולים רק לענין גט צריכא דחיישינן אלא ודאי בהכחשה לא חיישינן להו

ואין להקשות נוקמה במתני' דהאומר לאשה קדשתיך היינו שיש פסולין דיכולה האשה להכחישן דאין זו קושיא כ"כ דעדיפא מני' משני אבל אחבילה קשה שא"צ לדחוק בש"ס אלא א יכולה להכחישן וא"צ גט כלל: וכ"ש שיש לסתור בזה דברי ש"ג שהביא ב"ש ס"ק י"ט דאם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כיון שאינו דבר שחשוד בו דקשה לוקמה הך דחבילה כה"ג: סימן

מג

(א) קטן שקידש כו'. עי' מל"ט פ"ד מאישות הל' ז' שנסתפק אם קידש קטן ואמר הרי א"מ לי כשאגדיל כיון דזמן ממילא קאתי וביקש לומר שכן דעת רש"י. ובאמת נראה דלמאי דמסיק בקדושי קטנה דבלא בא אלי' לא חיישינן שמא נשרו דה"ל ספיקא דרבנן ומבואר בפוסקים. משמע דאין שום מציאות לקדושי קטנה מן התורה אף אם התנה בפירוש שתתקדש קדושי תורה לאחר שהגדיל מ"מ לא מהני. ולכאורה נראה ליישב פרש"י ע"פ ת"ש לעיל סי' ל"ז סקנ"ח דאי גדלה הוה זכות למפרע והיינו בב"א ג"כ וניחא לי' בקדושין למפרע בהא אפשר דמהני אם קידש לאחר ש גדיל אגלאי מילתא דזכות הוא לו למפרע אבל בלא בא חלי' עדיין מן הסתם ליכא קדושי תורה ע"ש וצ"ע

ומה שהביא במשנ"מ ראי' מהא דבכורות דף מ"ט בפודה בנו תוך למ"ד דבנו פדוי לאחר למ"ד ובנתאכלו המעות פליגי. וקשה הא אין בידו לפדותו עכשיו וע"כ כיון דממילא קאתי הזמן לא הוה דשלב"ל ונראה דאין ראיה משם לקטן דכיון דבדברי קטן אין ממש א"כ אמירתו כאלו אינה לכן לא מהני אף תה שהתנה לאחר שיגדיל משא"כ לענין פדיון דהאב בר דעת וחייב בפדיון בנו רק שעדיין לא הגיע ותן הפדיון. ועוד דבפדיון א"צ רק גילוי דעת שנותן לו לפדיון כיון דבע"כ מחויב לפדותו וכיון שכבר נתן לו מעות לכהן כבר זכה בפדיונו וממילא הוא פדוי שהרי נתן לכהן שלו ולח סגי בלא פדיון. אבל בקדושין שאין הכרח שיקדש אשה זו א"כ כל שיבאו הקדושין בעת שאין בידו לקדש לא מהני כלל דיבורו

סימן

מד

(א) וקידש אשת חרש הפיקחית אבל אם קידש אשת חרש החרשת אינה מקודשת כלל כיון דליכא קדושין דאורייתא לא תפסו קדושין דרבנן דכבר היא, אשת איש דרבנן. ובב"ש כתב דהה"ד אם פקח קידש חרשת ושוב קדשה אחר גם קדושין שניים תופסין בה כמו שהביא ב"י לעיל בקידש א' בפני פסולין דרבנן והשני קידש ג"כ בפני פסולין דרבנן דתפסי קדושי שניהם. ונראה דלא דמי דשם כיון דעדיין לא נקראת אשת איש תפסי גם קדושי השני אבל כאן שתקנו חכמים נשואין לחרש וחרשת ומהיכא תיתי לתקן שיתפסו קדושי אחר שכבר נתקדשה בקדושין דרבנן. וגם שם אין דברי הב"ש מוכרחים דמסתבר כיון שקדושין ראשונים בפסולי עדות דרבנן וגם השניים בקדושין דרבנן י"ל דלא חלו קדושין שניים כלל. שיש לדמות למ"ש רמ"א לעיל ס"ס מ"ב בשם רשב"ץ דקידש בפסולי עדות דרבנן קדושין דרבנן דאין חוששין לקדושין וכ"ש לפמ"ש לעיל דנראה מלשון הרמב"ם שהוא ספק קדושין וא"כ יש לדמות להך דפ' האומר דף ס' דלרב דמספקא לי' אי תנאה אי חזרה היא בא אחר וקדשה לאחר ל' וא' לאחר עשרים וא' לאחר יו"ד דאמצעי לא הוה קדושין דממנ"פ אי תנאה דקמא קדושין ואי חזרה דבתרא קדושין וגם אין טעם להחמיר בכך כלל ואף שהב"י כתב דאם לא נשאת יש להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם מזה הבין הב"ש לעיל סימן מ"ב שהב"י ס"ל להחמיר בקידשו שניהם בפני קרובים דרבנן. ואין זה מוכרח שא"כ איך כתב כדברי הרמב"ם שלא נזכר מזה ברמב"ם כלום. לכן נראה דכונת ב"י להצריך גט מזה שקידש בפני פסולים קרובי אם שהן דרבנן לרמב"ם ולאחר שקידש קדושי תורה אבל הא לא מסתברא כלל שיועיל קדושין דרבנן אחר קדושין דרבנן ועוד דלא מסתבר כלל שיתקנו חכמים בחרשת שיחולו כל קדושין בה דאין זו תקנה שמאחר דדעתא קלישתא אית לה בקל תתפתה להתקדש לאחר ויהי' כולן תופסין בה. ודוקא בפיקחות שקדושיה של תורה שפיר הוו קדושין אבל לתקן קדושין דרבנן אחר קדושין דרבנן לא מסתבר כלל

(ב) צריכה גט. כתב בחמ"ח לא נתברר אם צריכה גט מספק או שמקודשת קדושי תורה. ועי' לקמן סימן קע"ד ס"ז משמע שהוא ספק