טיב קידושין קעג

ריעא א"כ כ"ש כשאמרו לא חתמנו וכוון וזייף שאפילו כ"י יוצא ממק"א יש להאמינם שהרי אומרים שזייף באמת ואם בשטרא ריעא אמרו אימר כוון וזייף באלו נערות דף ל"ו ע"ב א"כ כ"ש שאם העידו בפירוש שאינו חתימתן ושזייף שבודאי יש להאמינם אפי' כ"י יוצא ממקום אחר

והירושלמי אפשר לפרש כשיש עדים שמעידים שחתמו בעצמם והם אומרים לא חתמנו דכיון שאין יכולין לחזור ולהגיד ולחזור לא מהני אף דבכלל אמירתן לא חתמנו הוה שלא היתה הלואה מעולם אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חו"מ אבל נאמנים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. אבל בטוענים לא חתמנו וכוון וזייף י"ל דודאי נאמנים דהוה כמעידין אליו שהוא זייפן. כן נוטין הדברים וצ"ע

(טז) אבל בפסולי עדות דרבנן כו' צריכה גט מספק כן הוא לשון הרמב"ם בפ"ד מאישות. ומשמע מפשט לשונו דגם במקדש בפסולי עדות דרבנן הוו קדושי ספק. ולכאורה היה נראה כיון דמן התורה עדותן כשירה הוו קדושי ודאי וצ"ל דספוקי מספקי לי' להרמב"ם דשמא כיון דפסלינהו רבנן לאו בני הגדה נינהו כדאמרי' פ' שבועת העדות אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי. וכרמב"ם פ"י מהלכות שבועות דין א' פסק אפי' היו פסולין מדבריהם אין שבועת עדות נוהגת בהם כו' וכן משמע בקדושין דף ס"ה בעובדא דחבילה דפריך אי דאית לי' סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי ופרש"י מי מצי אמרה דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק ע"כ. וקשה נוקמא שיש עדים פסולין דרבנן דלענין החבילה לא מהמני. אבל לענין קדושין כיון דמדאורייתא כשרים צריכה שני גטין אע"כ גם לענין קדושין לא מהימני פסולין דרבנן לכן משמע דס"ל להרמב"ם דלא הוה רק קדושי ספק וא"כ אפשר דבקרובי אם כיון דאפי' לדעת הרמב"ם אינן רק ספק קדושין יש לסמוך אשאר פוסקים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דפסולין מן התורה וא"צ גט וגם יש פוסקים שגם להרמב"ם הם פסולין מן התורה. גם בבעל העיטור שהובא בב"י י"א שאינם קדושין כלל בפסולי עדות מדבריהם והוא מסיק דספק הוא גם קשה להרמב"ם למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי א"כ איך תני במתני' ברחוקים ולא בקרובים הא משכחת לה בקרובי אם שהם קרובים ג"כ ולא דמי לפסולים די"ל פסולים דאורייתא אבל קרובים מ"מ גם קרובי האח קרובים הם

ועוד נראה שאם קידש בקדושי כסף לפני קרובי אם דלרמב"ם נמי לא הוו קדושין דהא קדושי כסף קרי להם הרמב"ם ג"כ דברי סופרים ואי משום שאינם מפורש בתורה קרי להו דברי סופרים א"כ גם בקרובי אם י"ל כן והוה כמקדש קדושין דרבנן בפני פסולי עדות דרבנן קי לא הוו

קדושין

(יז) כופין אותו. הוא לשון הרמב"ם כפי מה שהעתיק בטור. והקשו למה נכוף אותו ליתן גט אם רוצה לקדשה מחדש. ולענ"ד נראה דהרמב"ם לשיטתו דפסק בפי"ד מאישות באמרה מאוס עלי כופין אותו להוציא אלא שכתבו במ"ת שצריכה ליתן איזו אמתלא לדבריה וכאן הוה כנותנת אמתלא שמחזר אחר עדים שקרים אלא דבעלמא לאו כל כמינה לאורועי סהדי. אבל כאן שהריעותא לפנינו שפיר הוה כמו אמתלא שיכפהו ע"פ שופטי המדינה להוציא, וא"כ מיהת לדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם אין כופין אותו להוציא

ועיין מ"ש להביא ראיה להרמב"ם דקרובי אם מדרבנן מהא דאיתא ביומא איש בבנו ובאחיו היינו אב מאמו ואחיו מאמו. וקשה הא בעינן יד העדים בראש נה וע"כ דנעשו עדים ומוכח דרוב אם דרבנן וק' לפ"ז איך ס"ד ביומא משום איש בבנו ממש ותקשי לטעמיך הא הם פסולים כיון דס"ד דבנו ממש. לכן אפשר הטעם כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פ' ד' מיתות שלפי שהם ראו המעשה ולאחר הוה רק סיפור מעשה לכן מצוה ביד העדים. א"כ אפשר דשם היה קידוש השם בקרובים שראו המעשה אף שאינם כשרים לעדות. מיהו אפשר דיש ראיה דאיך אמר איש בבנו היינו כשראו המעשה א"כ איך פסיקא ליה דשמא נתכונו גם הם להעיד וה"ל נמצא א' מהם קרוב או פסול דכל העדות בטילה אע"כ קרובי אם כשרים ג"כ ולא קשיא בס"ד דסבר בנו ממש די"ל דבאמת ע"כ אין פוסלין העדות

(יח) החשוד על העריות בגמרא פ' זה בורר דף ך"ו ע"כ אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני תרי ארבעים בכתפי' וכשר. וכתב הרא"ש בשם ד"ת דפירש בא על העריות וכן משמע חן התוס' לכן הקשו וכ' לחלק. וכ' הרא"ש שהוא דוחק גם מדברי רש"י ורי"ף דייק הרא"ש דאיירי בבא על הערוה ממש שרש"י פירש אע"פ שאין כאן התראה ודחה דבריהם דהל"ל בא. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה צריך ביאור דרב ששת אמר עלי מרי ארבעים בכתפי' וכשר מאי בעי בזה הלשון. לכן נראה ע"פ דברי הרמב"ם שכתב דרשע לעדות הוא בעבר עבירה שנתחייב מלקות דזה נקרא רשע. וא"כ זהו תמיהת רב ששת עני מרי ארבעים בכתפי', וכיון דבר מלקות הוא הרי נקרא רשע ואיך יוכשר לעדות הא כתיב אל תשת וגו' ולגירסת הרי"ף שני לי' התם יצרו תוקפו והוא דאם לפי שעה יצרו תקפו ואח"כ מתחרט על אשר עשה זהו עיקר התשובה דהא במקדש ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו הרי דבהרהור כבר נקרא צדיק. לכן ס"ל כיון דיצרו תקפו מסתמא אחר מעשה מתחרט מיד לכן כשר לפדות שאינו בגדר אל תשת רשע דאהני לי' החרטה שיש לו מיד אבל בשאר עבירות שבקל היה יכול לכבוש את יצרו הוא בגדר רשע עד שיתברר תשובתו אבל בעריות דתקיף יצרי' מחזקינן ליה מסתמא נתחרט על שעשה וא"כ לא קשיא קושית התוס' דהא עכ"פ בשעת העדות היה רשע א"כ אף שעכשיו מתחרט הא בעינן תחלתו וסופו בכשרות גם מה שדייק דה"לל בא לאו דיוקא הוא דאנן הכי קאמרינן אע"פ שעל עריות חשוד שיתקפנו יצרו אם יבא דבר ערוה לידו אף דעכשיו מכשירין אותו דמסתמא נתחרט וניחם על הרעה אשר כבר עשהו מ"מ אצלינו עכ"פ בגדר חשוד ששוב יתקפנו יצרו לכן לא נקרא רק חשוד שלא בריר לן שבכל פעם יתקפנו יצרו וזהו עיקר הכונה אף שחשוד עכ"פ על עריות לא חשדינן לי' אעדות שקר. וברור ונכון ליישב דברי פוסקים אלו

ולפ"ז בחשוד בקול בעלמא אפשר דכשר אפי' לפדות אשה כיון דאיירי בש"ס בבא י"ל בקול כשר אפי' לעדות אשה

וצ"ע בלשון רש"י לפי מה שהבין בו הרא"ש שכונתו בבא אלי' מדכתב אף בלא התראה וכ' הטעם משום דהיו חלקין על לא טובה השמועה ובקדושין דף פ"א פירש"י דהיו מלקין היינו בקול א"כ משמע דבקול נמי מיפסל לרב ששת דשייך נמי ארבעים בכתפי' וכשר לפרש"י

ובחידושי אמרתי לפרש כפשוטו עני מרי ארבעים בכתפי' וכשר שהוא בניחותא היינו ע"פ מה שמבואר בגדר כל חייבי מלקות שלקו היה חוזר לכשרותו וא"כ אפשר לפרש דבניחותא קאמר עני מרי ארבעים בכתפי' היינו כשכבר לקה ארבעים או היה כשר מיהו גירסת הרי"ף התם יצרו תקפו

ומשמע מכאן דמכות מרדות היו ג"כ ארבעים