טיב קידושין קעב

ניחא דודאי משום הא גופי' כמי) שנחקרה עדותן בב"ד משום דעביד' לאגלויי והיינו בתרי אנפי או דעביד לאגלויי מצד העדים או דעביד לאגלויי מצד הבעל שיטעון אח"כ מזוייף ולא אהני לי' לזיפנא בזויופי'. וא"כ בלא נתקיים ולא נודעו עדיו שבתחלה לא הכשרנוהו רק מצד שיהיה הבעל יכול לטעון עליו מזויף ועביד לגלויי מצד הבעל. א"כ בלא נודעו עדיו אי אפשר להכשירו שאם תימצי לומר שלא יהא כבעל נאמן. והרמב"ם לשיטתו דס"ל בפסולין דרבנן לא תנא א"כ תפקיע עצמה לעולם בגט מזויף שתחתום עליו עדים שלא נודעו כלל ולא תצא אם תנשא. לכן ע"כ לומר שהבעל נאמן מאחר שלא נודעו עדיו לכן לא חציפא לזייף אבל כשתימצי לומר שאינו נאמן הרי תזייף בכל פעם שתרצה להפקיע עצמה ממנו לכן באיכא רעותא שלא נודעו עדיו ולא עביד לגלויי וטוען הבעל מזויף הוה בחזקת אשת איש כיון דאיכא ריעותא מצד העדים. ומ"מ לכתחילה מהימנינן לה כיון דאם יבא הבעל תצא והולד מחזר. וכ"ש לפמ"ש הב"ש בשם מ"מ דמיירי שהאשה עצמה אינה יודעת אם היא מזויף שיש כאן עכ"פ ריעותא מאחר שלא נודעו עדיו אלא שלא היינו חוששין לאותה ריעותא דמסתמא לא תביא גט מזוייף שהרי למחר יבא הבעל ויטעון מזוייף

ובזה ניחא נמי מה שהביא בהגמ"ר ראיה דא"כ יחפה על בת אחותו שימסור לה גט מזוייף ולפ"ז ניחא דכל הטעם משום דעביד לגלויי ואם יחתום עדים דעבידי לאגנויי לא ישקר ואם יחתום עדים שלא נודעו א"כ ממילא כשיש לתלות שעשה לחפות בחוקת אשת איש קיימא. או דאפי' בעביד לגלויי משקר כדי לחפות כשהוא כן לפי ראות עיני המורים:

ובשם תשובת הרשב"א הביא הב"ש דאפי' הכתב מקויים שמא כתבו העדים בלי ריצוי הצדדים ואין דינו כשטר דהוה מפי כתבם ואין אומרים בזה חוקה ידעי ע"כ. ולכאורה קשה אכתי מספיקא שמא לא נכתב שלא מדעת המתחייב איך נפקע קדושין דשמא נעשה מדעתה. וברשב"א כתב דאנן סהדי דלא ידעי וקשה מ"מ אף שלא ידעו מ"מ אפשר שציוותה לכתוב אם נחזיק הקדושין שהם ברצונה. ונראה דהא נאמנת כיון שטענה להד"מ הרי יש בכלל דבריה שלא כתבו מדעתה ושפיר נאמנת על זה. וכתב הב"ש שמ"מ עדיין יש חשש שמא יבאו העדים ויעידו שציותה לכתוב. ומיושב קושית הב"י שהקשה הא בתשובה אחרת חשש לכתב של קדושין. והב"י תירץ דשם לענין ד"מ איירי וליתא דשם לא איירי בדיני ממונות אלא דחיישינן שמא יבואו עדים ויעידו ע"ו. ולא נהירא דהא בנדון דרשב"א איירי שהעדים עצמם הכחישוהו רק שחששה שמא יביא הכתב לאחר מיתת העדים א"כ אין חשש שיעידו העדים עצמן בהיפוך. ובאמת לפענ"ד המעיין בתשובת הרשב"א נראה דלק"מ שכך המשך דבריו שכבר השיב שאין סומכים על עדי חתימה בהא דה"ל מפי הכתב והיינו כמ"ש בסי' ר"ט ואח"כ בא להשיב ועל מה שהוספת שעדים הכחישוהו (ר"ל ונחזיק גם השניים לשקרים) ע"ז כתב שורת הדין בעלמא שפיר מהני עדים שניים אבל כאן יש לחוש הרבה שזה עשה שלא כהוגן ורגלים לדבר ואסטסית היא זו אבל כשבאו גם האחרונים והכחישוהו ואמרו שאין זה כתב ידם ואין כ"י יוצא ממקום אחר בכל מקום אין משגיחין על הכתב ואין אומרים בהא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עכ"ל. ביאור דבריו שבודאי טעם ראשון לא זז ממקומו ובא לדון על טעם שני אם נבטל הקדושין מטעם שחזר על עדים שקרים ונ"מ אפי' נכתב בפירוש בשטר שנעשה מדעת האשה פ"ו בא לדון דכאן יש לחוש טפי מבעלמא וחיישינן דמסתמא שקרנים הם. ועוד קשה לדברי הב"ש שכתב דהרשב"א חשש שמא יבאו העדים ויעידו. דא"כ איך כ' באומרים לא חתמנו ואין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנים הא אפי' בכתב ידם יוצא ממקום אחר אם אומרים לא חתמנו אין חשש עוד שיעידו על הקדושין שהרי כבר הגידו שהכל שקר. אלא ודאי ליתא לדברי ב"ש רק עיקר כמ"ש דנ"מ בלא טעם הראשון והיינו אם נכתב בשטר שנעשה מדעת האשה וע"ז בכ"י יוצא ממקום אחר א"נ לומר לא חתמנו אבל באין כ"י יוצא ממק"א ס"ל לרשב"א דנאמנים לומר לא חתמנו. ומבואר מדברי רשב"א הללו דבאומרים לא חתמנו ואכ"י יוצא ממקום אחר נאמנים. ומ"מ נראה דהדין אמת אם הביא כתב מקוים אף שלא נכתב מדעת המתחייב ואין העדים בפנינו דאין להתירה מטעם כיון שהכתב מקוים וניכרים הדברים לאמת יש לחוש שמא יעידו ע"פ ג"כ על זה אלא אם באו העדים בפני ב"ד ומכחישין לומר שמזוייף הוא אף שכ"י יוצא ממקום אחר מ"מ כיון שהכתב עצמו אינו מועיל ולעדים שכבר הגידו אין לחוש עוד ושפיר יש להתירה לפי דעת הרשב"א

גם לכאורה לדעת הרי"ף ביבמות פ' ד"א שכתב היכא דמונח ת"י העדים ה"ל חפי כתבם. וא"כ לכאורה באם נמצא השטר לא עדיף מאילו היה ת"י העדים דה"ל מפי כתבם. אלא דקשה לכאורה הסוגיא דמצא שט"ח דשקיל וטרי אמאי לא יחזיר וקשה הא בנמצא ואינו ת"י בע"ד לא עדיף מנמצא ת"י עדים וה"ל מפי כתב ואין כאן עדות לסמוך עליו ואפשר דשם מ"מ כשיוחזר לבע"ד שפיר י"ל כו' דהוה שטר אבל בשטר קדושין כשירצה הבעל לחפות עלי' לא יקבלנו מן העדים ודוחק

וכתב הב"ש בשם הרשב"א דאם אמרו העדים שביקש שיזייפו לו שטר קדושין י"ל דלא חיישינן ואין מוציאין אותה מחזקת היתר. ונראה דאם אינו מקוים י"ל דלא חיישי' כלל דהא בגמרא ע"כ במקויים איירי. ומפרש בש"ס דכיון דמהדר אזיופא איתא זיופא זייף וכתב א"כ באינו מקוים י"ל ודאי זייף וכתב

והרשב"א כתב עוד טעם אחר די"ל דנאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני. וצ"ע דל"ל למיגו הא כמו שנאמנת לומר גרשתני מטעם אינה מעיזה י"ל דכיון דטענה מזוייף ג"כ מסתמא אינה מעיזה ומסתמא מזוייף הוא. ואי ס"ל דנוח לה לטעון מזוייף משתאמר גרשתני א"כ אין כאן מיגו דאין הטענות שקולות. גם קשה אמיגו דגרשתני שפא אינה רוצה להפסל מכהונה

ומ"ש הב"ש שהרשב"א כתב ע"ז ג' טעמים אינו מדוקדק לפי מה שהעתיק אם הוציא א' שטר קדושין ועדים אומרים שביקש מהם לזייף שטר קדושין דפ"ו אינו רק שני טעמים דהרשב"א כתב אעובדא שאמר שיש לו שטר קדושין אבל לא הוציאו עדיין דבזה שייך טעם שני שכתב הרשב"א כיון דמיקרי שטרא ריעא אין מוציאין אותה מחזקתה ומותרת לינשא ועוד כתב טעם שני כיון שנתיר אותה קודם שהוציא השטר קדושין שוב לא תצא מהיתרא. וכונת הרשב"א שאפי' נאמר דשטרא ריעא דאמרי' בגמרא לא קרעינן לי' וגם בתרי ותרי אמרי' בגמרא כתובות דף ך' אוקי תרי להדי תרי כו' ופירשו התו' דלא קרעי' ליה א"כ דמי ג"כ לשטרא. ריעא. ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה איתא בגמרא דף כ"ב דלכתחילה לא תנשא. וע"ז בא הרשב"א ליתן טעם שנתיר אותה לכתחילה קודם שיוציא השטר ושוב לא תצא מהיתרא. וא"כ אם כבר הוציא השטר לא שייך רק טעם ג' דנאמנת במיגו דגרשתני. גם בחמ"ח לא דק בהעתקתו טעמי הרשב"א

וצ"ע לפ"ז מ"ש הפוסקים שאין העדים נאמנים לומר לא חתמנו וקשה מי גרע תה שאומרים לא חתמנו מאילו אמרו ממנו שאל לזייף דמחזקי' ל' בשטרא