טיב קידושין קע

שנאמנת לומר שלא הבינה מ"מ אם לא אמרה כן הוו קדושין ולא הוה כמקדש בלא עדים. מיהו רמ"א בלא"ה נמשך אחר דברי מהר"מ פדוואה בהגהה אף שאין הקדושין מתבררין ע"י העדים לבדם. וצ"ע עי' בסמוך: (י) ודוקא שאמרה לשחוק כו' עי' בחמ"ח שהקשה דמשמעות לשון רשב"א אף שמודים שנתכוונו לקדושין אנן סהדי דלבה בל עמה. כבר כ' בס"ק הקדום דליתה וסברת מהר"מ פדוואה בדעת הרשב"א היינו דבלא אמרה י"ל כיון דלא ראו העדים מהימנא לומר לשחוק קבלתי כמו לעיל סי' ך"ז שנאמנת לומר שלא הבינה שנאמן לברר הספק משא"כ בטענה להד"מ ולא אמרה לשחוק י"ל דשמא לקדושין נתכונה

ועשיתי קצת סמוכין לדברי מהר"מ פדוואה מלשון הש"ס דף ס"ה דפריך אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו ולא פריך אי דאיכא עדים מי מצי אמרה לא קדשתני כלישנא דש"ס שם ע"ב גבי חבילה אי דאיכא סהדי להאי כו' מי מצי אמרה אלו שני עבדי אלא די"ל שפיר שיש עדים רק שלא ראו אותה א"כ יכולה לומר לשחוק כוונתי ולא שייך למיפרך מי מצי אמרה לא קדשתני די"ל שיכולה לומר שלא היה קדושין רק לשחוק כיוונה ואינו בגדר הפשוט להקשות מי מצי אמרה אלא דמ"מ קשיא לי' אמאי מותרת בקרוביו כיון שאמרה לא קדשני הוה כאומרת להד"מ ואין יכולה לומר שוב לשחוק להתיר עצמה בקרוביו

ובחדושי הריטב"א ז"ל נראה דאע"ג דלא בעינן בקדושין אתם ערי היכא דליכא פסולים באותו מעמד צריך שיהיו עדים שם לאפוקי הטמין לה עדים אחורי הגדר חדא דהא לא חשיבא עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצריך עדות משום שקרי ועוד דהא חצי למימר לא שתקתי בשעת קדושין אלא בשביל שלא היו עדים וכסבורה שלא הועילו מעשיך והוה לי' כמקדש בלא עדים שאין חוששין לקדושיו עכ"ל. משמע מדבריו דלא מהני בשום אופן כיון שלא ראו את העדים

ולכאורה נראה אם העדים עמדו מרחוק קצת באופן שיש להסתפק אם ראתה אותם שנאמנת לומר שלא ראתה העדים ולא נתכוונה לקדושין. מיהו אפשר דדוקא אם ראו מהחלון דלא ה"ל לאסוקי דעתה דעדים רואין אבל במקום מרווח ה"ל למידק אם אין עדים כאן וכיון שבאמת היו עדים הוו קדושין וצ"ע ועי' בסמוך

(יב) והיא אומרת שלא שמעה שקדשה נאמנת במיגו כו' צ"ע אפי' בלא מיגו למה לא תהא נאמנת לומר שלא שמעה כדלעיל סי' ך"ז שנאמנת לומר שלא הבינה בלשון קדושין. כ"ש למה שמבואר בתשובת רשב"א שם דקרוב הדבר שלא שמעה וא"כ אפי' בלא מיגו מהימן כיון שאין העדים מכחישין אותה על זה. ועוד מבואר בתשובת רשב"א אלף קצ"ג וז"ל ולגבי קדושין עדות ממש בעינן והודאת שניהם כמו שאינה. א"כ לעולם אינה מקודשת אלא במקום שיש עדים גמורים שאין יכולין להכחישן כ"ש כאן שהיא שותקת וכשהיא מודה עכשיו מדין הודאתה אתה בא לאסרה אל תאסרנה עכ"ל. משמע דלא נאסרה ומטעם שכתבתי לעיל ס"ק הסמוך ולא דמי לכאן. וא"כ אפי' מודית שקיבלה לשם קדושין הוה כקדושין בלא עדים. וגם לעיל סי' ל"ה הביא בשם הרשב"א דאם מודית דלפקדון הוה קדושין בלא עדים והוא ג"כ שיטת הרשב"א וכ"ש כאן. עמ"ש לעיל סי' ל"ח ס"ק מ"ב. לכן נוטין הדברים דאפי' ידעו שהיא עצמה קיבלה ביכולה לומר שלא שמעה יש להאמינה שלא שמעה ואפי' מודה ששמעה אפשר דדמי ג"כ למקדש בלא עדים וכמו כן בשמעה בודאי רק אין יודעין אם זו היתה והיא מודית שהיא היתה יש לדמות ג"כ למקדש בלא עדים. וצ"ע

(יג) כל עדות שלא נחקר כו' ולכן אפי' אמרו עדים חוץ לב"ד כו'. בש"ע נשם מרדכי ריש א' דיני ממונות. ובאחת במרדכי מבואר שם נשאל לר"י על אחד שהטעה להעיד עדות שקר והשביעם בטעות להעיד כל מה שיאמר ואמר להם להעיד שקידש אשה אחת ולבסוף חור בו אחד מן העדים והשיב ר"י להצריך גט להסיר הלעז ולולא כן לא היתה מוזקקת לכך כי מן הדין יש לפוטרה בלא גט כי עדים שבאים לאוסרה צריכין דרישה וחקירה הואיל והיא מכחישתן וכל ומן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו כו' עכ"ל. ונראה דעובדא דר"י הוא שכבר העידו כן. בב"ד רק שלא נחקר עדותן כגון שבאו מעצמם והעידו כן בפני ב"ד ולא חקרום הב"ד באיזה זמן היה דאילו חוץ לב"ד פשיטא שיכולין לחזור ומה צורך לתוספתא אלא ודאי מפרש התוספתא אפי' העידו בב"ד וכן משמע ממה שסיים ועוד אפי' בהודאות צריכין דו"ח כו' ולפ"ז ל' רמ"א שסיים לכן אפי' אמרו חוץ לב"ד אינו מכוון דמשמע דמפ' דברי המרדכי באומרו חוץ לב"ד. ונראה דרמ"א לא סמך על דברי מרדכי בזה רק מפרש התוספתא באמרו חוץ לב"ד כמו שנראה מתשובת הר"ן סי' מ"ז דהא רמ"א מסיק דאין עדי קדושין צריכין דרישה וחקירה וכוונת רמ"א כל שלא נחקר בב"ד היינו אפי' נחקר חוץ לב"ד דרמ"א ס"ל דעדי קדושין א"צ דו"ח. ובזה נסתלקה תלונות הב"ש מן הרמ"א ועי' בסמוך. ועי' בתשובת הר"נ סי' ל"ד דמפרש התוספתא שנחקר היינו שנגמר

(יד) א"צ דרישה וחקירה. בספר התשובות אשר לי הארכתי למאוד ועי' בדברי הגאון נ"ב חלק אה"ע סי' ע"ב שהביא תשובת ר' בצלאל אשכנזי דדעת הרמב"ן והרשב"א. דמן התורה בעינן דרישה וחקירה בקדושין והריטב"א הביא בשם הרא"ה בשם אחיו דלא בעינן דו"ח בקדושין וגיטין ובתשובה בארתי דעתו באריכות דכיון שאין באין על עונש א"צ רק עדים ולא בעינן דו"ח וראוי להזמה דלענין זה לא שייך ללמוד מממון והבאתי ראיות לדבריהם שכן עיקר לפענ"ד וכעת אשר העיר ה' את רוחי לחבר על הלכות אלו הבאתי ג"כ ראי' לפמ"ש הב"ש היכא דאשה מכחשת הוה כדין מרומה וצריך דרישה וחקירה. וקשה לפ"ז מאי פריך בש"ס דף ס"ה אי אמרי' המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ממתני' אי דאיכא עדים אמאי מותרת בקרוביו וכו' וקשה נוקמה שיש עדים בפנינו רק שהכחישו א"ע בחקירות דעל האשה אין נאמנים שהרי הכחישו עצמם בחקירות אבל הוא שוי' חתיכה דאיסורא שהרי הוא טען שקידש בפניהם ואז היו עדים כשרים וכיון דהאשה מכחשת הו"ל דין מרומה ואינה אסורה אלא ודאי א"צ דו"ח אפי' האשה מכחשת. ואף דבלא"ה י"ל בכמה גווני דהיינו שנפסלו העדים אח"כ זה י"ל דהוה שינוי' דש"ס שאין העדים בפנינו אבל זה הוא מציאות פשוט שלא ידעו בחקירות אלא ודאי בכה"ג שפיר הוה עדות לענין קדושין. מיהו אפשר דבשביל הכחשת האשה לא מקרי דין מרומה להצריך דו"ח ושלא כדברי הב"ש אבל כשיש רמאות לפי ראות עיני הב"ד אפשר דבאמת בעי דו"ח אלא די"ל לפי דעת הרא"ה בשם אחיו דמן: התורה א"צ דו"ח א"כ י"ל אפי' בדין מרומה אין העדות בטל אם אין יודעין בחקירות

נ"ל סברא דבאשה אין לקבל כלל שלא בפניה דכיון דטעמא מטעם תקנה ובאשה א"צ לתקנה כיון דאינה יכולה להכריחה להנשא לו כדפרישית לעיל. ומן הסתם אין לחוש שתכחיש האשה דהא קי"ל אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דאין אשה מעיזה בפני בעלה. א"כ מן הסתם אין לחוש שתכחיש. א"כ ממילא באינה