טיב קידושין קסט

ראינו שהיה קרוב לה דאיתרע החזקה כתב בב"ש דתליא אם תולה דבריו בחבירו וחבירו מכחישו רק הר"ן כתב בקרוב לו חיישינן דטעי ע"ש בב"ש. ולענ"ד ליתה דגם להתוס' ע"כ לומר הא דמחמרינן בקרוב לו וקרוב לה הוא משום דשמא טעו דהא התוס' כתבו בפשיטות דאפי' ליכא רק האי עד שאומר נתקדשה אין חוששין לקדושין משמע אפי' לכתחילה אין חוששין. וא"כ אם חד אחר קרוב לו מאי חששא איכא דלכתחילה לא תנשא הא בע"א אין חוששין לקדושין אע"כ גם להתוס' ע"כ הטעם משום דחיישינן שהשני טעה בקרוב לה. וא"כ אף אם השני מכחישו ואומר שקרוב לו ת"מ י"ל שטעה ולא תליא בדברי הרמב"ן כלל. ואם השני מכחישו שלא היה שם כלל ודאי לא הוה טפי מקדושין בע"א ובהכחשה אינו כלום ואפי' להרא"ש י"ל שנאמן על עצתו שלא היה שם ולא דמי לפלוני חכם טיהר לי הכתם והחכם מכחישה דס"ל להרא"ש דנאמנת להכחיש היינו י"ל שנאמנת על עצמה ואין נפקע ממונה ע"פ ע"א אבל כאן שצריך לעדות חבירו לענין הקדושין א"כ י"ל אם חבירו מכחיש אין כאן רק ע"א שעל עצמו נאמן יותר ממה שיהיה העד נאמן עליו ואיך יחזיק העד חבירו למשקר בעדותו. ועי' לקמן סי' מ"ז מ"ש שם

אלא דקשה על מה שביקש לומר בתה"ד דאם אמר נתקדשה בפני ובפני א' לכ"ע חיישינן. וקשה מאי מייתי הש"ס מעובדא דחבילה לפשוט דמהני ע"א. וקשה הא שם אומרים שזו אשתו. וא"כ הוה כאומר נתקדשה בפני ובפני אחר. ובהא י"ל לכ"ע חוששין לקדושין. ועי' בחדושי לי"ד סי' קכ"ז באריכות ושם כתבתי דאפי' אי מחמרינן בקדושין בעד מכחיש עד כיון דאינו רק לכתחילה דאם נשאת לא תצא א"כ ה"ל כדיעבד ולא אסרינן לי' בע"א בהכחשה ע"ש בארוכה ודלא כמ"ש הב"ש להוכיח מקדושין לאסור

עכ"פ אם הוא מכחשת אפי' אמר שנתקדשה בפני שנים אינו נאמן כדמוכח בגמרא גבי חבילה דפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן ועכ"פ נפרשה בהכחשת הבע"ד וא"כ במכחשת לכ"ע אין לחוש אפי' אמר שנתקדשה בפני שנים, ועי' מ"ש לקמן סימן מ"ו

(ח) והאחד מהם קרוב והא דלא נפסל השני בצרופו צ"ל דכאן מיירי בגוונא דלא נתבטל העדות ח"מח וב"ש ולפענ"ד דלמ"ד המקדש בע"א חוששין לקדושיו א"כ י"ל דאין הקרוב פוסל כלל את הכשר דהא מ"מ נשאר קדושין בע"א. מיהו אם יש כמה עדים ונמצא א' מהם קרוב או פסול והא' מכחיש י"ל דנאמן דמקיש שלשה לשנים וכי היכא דע"א יכול להכחיש הה"ד כמה עדים אם יש א' מהם קרוב או פסול ולא נשארו קדושין רק בע"א ובהכחשה לאו כלום הוא. מיהו לדעת הפוסקים דמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו אפי' שניהם מודים א"כ שפיר יש לדמות אם קידש בפני כמה עדים ונמצא א' מהם קרוב או פסול די"ל דבטלה כל העדות ואפי' שניהם מודים אין כאן קדושין ועם מ"ש מיושב היטב דברי ריב"ש בתשובה סי' רס"ו שכתב על נמצא א' פסול דהוה כמקדש בע"א ותמהו עליו. ולמ"ש א"ש טובא] וכן הוא בהדיא ברא"ש בפ"ק דמכות שהקשה איך משכחת גטין וקדושין הא יש קרובים ג"כ. מיהו מסיק בב"ש דלשיטת הרא"ש דס"ל דבעינן שיעידו בב"ד אם כן אע"ג דאין הב"ד יכול לפסוק ע"פ עדותן מ"מ הקדושין נעשו ע"פ כשרים

(ט) א"צ ממני גט. אמת שכ"כ הרשב"א בתשובה אבל דבר זה לכאורה צריך ראיה ומאן חכים כהרשב"א לומר כן וטעמא בעי דמ"מ הרי ראו עדים שנתקדשה. ולכאורה היה נ"ל ראיה מהא דבגמרא פריך רב כהנא לרב אשי מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון מה התם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף הכא הודאת בע"ד כמאה עדים. וקשה תקשי לכ"ע אפילו אי מקדש בע"א חוששין לקדושיו מ"מ בלא עד לכ"ע אין חוששים אפי' שניהם מודים. ותקשי נמי להך מ"ד אע"כ בלא שום עד ס"ל בפשיטות דלא הוו קדושין. וי"ל זה ע"פ מ"ש בחמ"ח ס"ק ח' וז"ל ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לשם קדושין אנן סהדי שלא קיבלה לשם קדושין רק שאומרת כן ולבה בל עמה ואינה נאמנת לומר שכוונתה היתה לקדושין דהא העדים צריכים לידע אמיתת הקדושין וכאן יודעים העדים שהיא אינה רואה אותם ואף אם היא טוענת שכיוונה לקדושין לאו כלום הוא ע"כ. אלא דמ"ש שאינה נאמנת לומר שכוונתה לקדושין מגומגם דפשיטא דנאמנת על עצמה. וכי מן הנמנע שתקבל לקדושין והרי יכולה לעשות נפשה חד"א ואפי' נגד עדים כדאיתא ביו"ד סס"י א'. וצ"ל עיקר כונתו דכיון דיכולה לומר שלא כיוונה לקדושין אף אם אומרת שכיוונה לקדושין לכן הוה כמקדש בלא עדים כיון שאין הקדושין נגמרין כי אם ע"פ דבריה. וא"כ להך מ"ד י"ל דלכך לא הוו קדושין בלא עדים. ולפ"ז היה נראה דאם העדים אין יודעים שראו אותם והיו יכולין לומר שלא ראו העדים. י"ל ג"כ דלא הוה קדושין כיון דאם היתה אומרת שלא ראו העדים לא היו העדים יכולין להכחישן. ועמ"ש בסמוך בדברי הרמ"א

אלא די"ל דהרשב"א לשיטתי' אזיל לעיל בסי' ל"ה ס"ב דס"ל באם אינה מכחשת ומודית שקיבלה לפקדון הוה כמקדש בלא עדים כיון שהיתה יכולה להכחישן. אבל לפי דברי הש"ע שפסק אף כשמודה שקיבלה לפקדון אף שיכולה להכחיש מ"מ השתא ה"ל עדים. א"כ קשה גם כאן באם היא מודה שלא נתכונה לשחוק א"כ ה"ל עדים והוו קדושין בעדים אף שהיתה יכולה להכחיש שלא קיבלה ואז היו העדים נוגעים בדבר מ"מ השתא דמודה לשם פקדון אינם נוגעים והוו עדים וא"כ גם כאן נמי נימא השתא דמודית שקיבלה לקדושין הוה קדושין בעדים. וא"כ קשה על הש"ע דלעיל סתם כדעת הפוסקים דבכה"ג הוו קדושין במודית דלשם פקדון קיבלה אף דהקדושין הם ג"כ ע"פ דבריה

ובאמת יש לעיין כיון דאמרי' בגמרא דהא דלא יליף דבר דבר מממון דתועיל הודאת בע"ד הוא משום דאיכא חובה לאחריני א"כ איך יועיל אמירה שלה שיהיה קדושין מחמת שמודית שלפקדון קיבלה. לכן נראה דהא דאמרינן איכא חובה לאחריני ופרש"י שנאסרו בקרובות. ותמה בחדושי רשב"א א"כ כשאין להם קרובות מאי איכא למימר לכן י"ל דיליף דבר דבר מממון לענין קיום הדבר שיתקיים ע"י עדים ולא שייך לומר הודאת בע"ד במעשה כזה דאיכא חובה לאחריני א"כ אין למעשה קיום בלא עדים כיון דעיקר דין הקדושין מסתעף בהם חובה לאחריני אין המעשה חל מתחלתו בלא עדים לכן אינו מועיל הודאתה מאחר שתחלת המעשה אינו חל בלא עדים שקדושין מעשה שיש בו חוב לאחריני. לכן אין חילוק אפילו אין להם קרובים מ"מ בעינן בעדים שאין לחלק בין מי שיש לו קרובות או שאין לה לענין חלות גוף הקדושין וא"כ י"ל בהך דסי' ל"ה כיון שהיא אומרת לפקדון קיבלה הרי בשעת קדושין נעשו הקדושין כדין שכשמסרו לה המעות אז לא היו נוגעין כלל אלא דעכשיו לא היה לנו להאמינם לפי שהם נוגעים א"כ כשאומרת לפקדון אין כאן נגיעה, והרי נעשו הקדושין מתחילתן בעדים כשרים לכן ס"ל להמחבר כהפוסקים דבכה"ג הוה קדושין אבל כאן שלא ראו העדים גם בשעת קדושין אמרי' שאין כאן קדושין מתחילתן אם לא ע"פ הודאתן לכן לא הוו קדושין משא"כ לעיל בסי' ל"ה בשעת קדושין הרי נודע לעדים שהן קדושין וא"ש: אלא אכתי קשה דבסי' ך"ו סעיף י"ב משמע אף