טיב קידושין יז

שסובר שאם חזר ואמר התקדשי בהנאה זו מקודשת כההיא דלקמן ואתקדש אני לך כמו שנראה מלשונו שכ' שם אבל מדברי הרי"ף נראה דאינו מקודשת אפי' כשחזר ואמר לה עד שתאמר ואתקדש אני לך כלישנא דנקט רבא ע"כ ודברי' אלו אי אפשר להולמ' מבלי ט"ס ששפתי הרמב"ם ברור מללו בפ"ה מאישות דין כ"ב אמרה הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו וא"ל האמ"ל בהנאת מתנה שקבלתי ממך מתנה זו אם אדם חשוב הוא מקודשת ע"כ ונראה שיש חיסרון בדבריו והוא שמדברי הרמב"ם נראה דאף כשאמר' ואתקדש אני לך ונטל ממנה אינה מקודשת עד שיאמר הוא התקדשי לי כו' אבל מדברי הרי"ף נראה ודאי דאינה מקודשת אפי' כשחזר ואמר לה שהרי הביא לישנא דרבא ואתקדש אני לך אבל על שיחזור ויאמר האמ"ל בהנאה זו אינו מבואר בדברי הרי"ף ופשטא דמילתא דמקודשת בלא אמרינן דידיה רק במה שקיבל ממנה על דעתה. וכתב הטעם דנתינה בסתם אינו מוכח שרוצה להתקדש. ושוב כתב שאפילו דיברו על עסקי קידושין ונתנה בסתם והוא אדם חשוב אין ודאי קידושין ולא דמי לנתן הוא שאין דרכה של אשה ליתן לקידושין אלא לקבל. ושוב קשי' לי' למה לא תתקדש אף שנתנה בסתם הרי הוא אמר לה התקדשי לי ואי לא ניחא לה תימא שאינה רוצה להתקדש כדאמרינן בש"ס דף י"ג אי לא ניחא לה תשדינהו וע"ז תירץ דשם הקידושין ב דה אבל ממה שאינו בידה (כצ"ל) לא נחשוב זו כהודאתה כן נ"ל לפי פשט הדברים. אלא שאינו משיב יד לעשות מעשה אלא כמו שאמרתי וגם בזה יראה שט"ס וצ"ל אלא שאיני משיב כדי לעשות מעשה כל אלה הדברים ברורים כשמש בלשון הרשב"א

מעתה פקח עיניך וראה שהרמ"א לא כיוון יפה במה שהביא יש מחמירין אף כשלא אמרה ואתקדש רק נתנה ושתקה דאין זו מבואר כ"כ ברשב"א ועיקר התחלת תשובתו דחושש לדברי בה"ג דבנתנה היא ואמר הוא אפי' באדם שאינו חשוב חיישינן ואמאי לא הביא הרמ"א עיקר חומרא של רשב"א. וגם מה שדייק הב"ש מדברי התוס' והרא"ש לפענ"ד אינו מוכרח כלל דלא איירי התוס' והרא"ש בהא דנימא דמקודשת מתוך ששתקה דודאי בנתנה בסתם י"ל דמודו לקושית השואל דמהיכי תיתי לומר שנתנה לקידושין ולא איירי הברייתא כלל כשיהי' ספק על מה נתנה רק בקים לן בנתנה לקידושין והיינו בעסקן באותו ענין וכהתחלת דברי הרשב"א אבל אם נתנה בסתם י"ל דמודו התוס' והרא"ש והר"ן דאינו הוכחה שנתנה לקידושין ואפי' איירי באין עסוקין באותו ענין לא נחתי התוספות והרא"ש לזה הדיוק דשמא לא היתה כוונתו לקדושין דודאי איירי בקים לן שנתנה לקדושין אם אפילו נתנה בסתם י"ל באמר הוא מקודשת הן באמרה הן אחר שאמר האמ"ל דקים לן שרוצה הוא בקדושין אבל בנתנה בסתם ושתק' י"ל דלא הוה קדושין שאין משתיקותה ראיה. ואני תמיה על הרשב"א איך הקשה לו שתתקדש ומייתי ראיה מהא דרב אחא אי לא ניחא לה תשדינהו לכן גם כאן תתקדש דאי לא ניחא לה תימא דאדרבה משם מוכח בהיפוך דמשו' דלא אמרה אינו גילוי דעת שחפצה בקדושין דאל"כ מאי קאמר בש"ס התם בתורת פקדון יהבא סברה אי שדינהו מחייבנא באחריות הכא בתורת קדושין אתי לידה אי לא ניחא לה תשדינהו ואם נימא דיש משתיקתה הוכחה שנתרצה א"כ מאי קאמר סברה אי שדינהו מחייבנא באחריות אכתי נימא דתתקדש בשתיקה לאחר מתן מעות דאי לא ניחא לה תימא והרי הלכה רווחת בישראל דשתיקה לאחר מתן מעות בפקדון לאו כלום הוא כדלקמן סי' כ"ח ס"ד ולא חשבינן כלל להוכחה ממאי דלא קאמרה לא א"כ גם כאן בנתנה בסתם די"ל לפקדון או מתנה ומשום שאמר לה התקדשי ושתקה אינו הוכחה כלל דמה איכפת לה באמירתו די"ל שרוצה היא במתנה ולא בקדושין. ועוד תמיה לי כיון שהיא מקדשה בהנאת מתנה שקיבל ממנה א"כ כבר נתנה לו ע"כ לאו לקדושין נתנה לו רק למתנה שאם לקדושין נתנה אין זו הנאת מתנה וע"כ המתנה פרטיות ומקדשה בהנאת קבלת המתנה א"כ ממה נפשך אם כוונתה לפקדון אין כאן הנאה של כלום ואם כוונתה למתנה מה יועיל מה שאומר אח"כ התקדשי בהנאת המתנה שהרי כבר חלפה ועברה הנאה זו קודם התחלת הקדושין ואפילו נתן הוא לאשה מתנה בסתם אחר שזכתה בה איך יוכל לקדשה שכבר זכתה בה בתורת מתנה

והנני יוסיף להפליא על עיקר קושית השואל דלמא לא נתכוונה בנתינתה לשם קדושין רק לשם פקדון דלמה הוצרך הרשב"א לדחוק בזה הא האי הוה ממש וינא דשתיק' לאחר מתן מעו' בפקדון שהוא בש"ס ויבואר לקמן סי' כ"ח ס"ד באמר כנסי סלע זו בפקדון דאם א"ל כן קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה מקודשת ובכה"ג נמי הוה דינא בנתנה היא וקודם שנטל ממנה א"ל הא"מ לי בהנאת מחנה שאקבל ממך שאז נתנה לו מ"ד כן שפיר י"ל שהיא מקודשת ואין זה מכח שתיקה דידה רק מכח מעשה שנתנה אחר ששמעה ממנו שרוצה לקדשה ובודאי נתנה היא ואמרה היא דברייתא פשיטא דאיירי באמרה בשעת נתינה דאילו נתנה בסתמא אין כאן גילוי דעת של כלום כיון שהיא לבדה אמרה וע"כ בשעת נתינה איירי שקודם שקיבל ממנה אמרה וקיבל אדעתה דהכי וא"כ אין שום דמדומי ראיה מתוס' ורא"ש שאם כבר נתנה ובא לידה שתתקדש מכח שתיקותה דודאי לאחר מתן מעות דאפי' בנתן הוא לא מהני שתיקה כ"ש בנתנה היא והברייתא איירי שאמרה קודם שנטל מידה. ומעתה בטלה מחלוקת די"ל הרמב"ם שכתב שאמרה ואתקדש אני לך העתק לישנא דש"ס והיינו משום דבש"ס איירי שקיבל בסתם דאז בודאי אי לא אמרה ואתקדש אני לך אינה הוכחה שלקדושין נתנה וכדברי השואל ברשב"א לכן כתב הרמב"ם בהנאת מתנה שקבלתי ממך היינו שלקח המנה על דעתה ומ"מ צריך הוא לומר אבל אם אמרה הילך מנה והוא אמר התקדשי בהנאת מתנה זו שאקבל ממך י"ל דמודה הרמב"ם דהוה קדושין

ונראה דגם רמ"א לא כתב להחמיר אלא באם אמר מיד שקיבל התקדשי לי בהנאת מתנה שקבלתי ממך דמיד שבא לידו תוכ"ד היה יכול לומר אי אפשי במתנה ונמצא שבשביל הקדושין מקבל ממנה אבל אם לאחר כ"ד שבא לידו כבר זכה במתנה ולא יהיב לה מידי לקדושין ואפילו אמרה הן אינה מקודשת דבמאי מקדשא ואפילו בה"ג דמחמיר בנתנה היא ואמרה היא היינו מיד בשעת נתינה אבל אמירה דלאחר נתינה לא מוכח מבה"ג די"ל דה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות הוא

וכתב הח"מ דנראה הה"ד אם לא אמר כלום רק היא אמרה ונתנה והוא אדם חשוב א"כ חשיב כנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוה וחיישינן מדרבנן והב"ש כתב לעיל ס"ק כ"א דמדברי התוס' לא משמע כן והיינו ממ"ש התוס' מה שלא הזכיר נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דבאדם חשוב מקודשת וא"כ גם לפי האמת תקשי למה נקט אמרה הוא הא אפילו אמר הוא אינה מקודשת ואי באדם חשוב אפילו אמרה היא הוה ספק קדושין דנתנה היא הוה כמו נתן הוא. ומ"מ צריך ישוב דהא באמת לכאורה סברת החמ"ח נכונה כיון דאדם חשוב הוא ה"ל נתינה שלה כאלו נתן הוא. ואפ"ל הטעם דבנתן הוא בסתם ואמרה היא הריני מקודשת לך בזה והוא שתיק. א"כ י"ל ודאי במתנה לא תלינן דמתנה לנו כראה לא יהבי אלא דהוה אמרינן לפקדון יהיב והשתא כשאמרה הריני מקודשת לך בזה והוא שותק י"ל הוכיח סופו על תחלתו דמסתמא נתן לשם קדושין דאלו נתן לשם פקדון אמאי שתיק הא תחזיק בכסף קדושין דהא לענין ממון אמרינן שתיקה כהודאה כדאיתא בב"מ דף ו'