טיב קידושין טז

הנאה יש לה שהוא אדם חשוב ומקבל ממנה דבר מועט א"כ קשה נימא באדם חשוב אפילו בפחות מש"פ תהא מקודשת שיותר כבוד יש לה שתקבל ממנו דבר מועט וזה לא מצינו שיהיה חמור נתנה היא באדם חשוב מנתן הוא בכל אדם. מיהו בגמרא איתא דף ז' הילך מנה ואתקדש אני לך ומוקי באדם חשוב וקשה דלמא דוקא הנאת קבלת דבר מרובה בעינן ואפילו הנחת קבלת דינר לא שוויה פרוטה. מיהו בגמרא י"ל לאו דוקא דהא ס"ד מדין נכסים שאין להם אחריות ושם לא תליא בדבר חשוב וכן באינך שהזכיר שם ועבד כנעני תנה לאו דוקא וצ"ע ועיין בסמוך

(ל) ולקחו ואמר לה הא"מ כו' כן הוא ברמב"ם וטור ובפרש"י דף ז' והיינו משום דבלא אמר לא עדיף מנתן הוא ואמרה היא דלא הוה ודאי קדושין אף שהוא נתן לה על דיבורה ובפוסקים כתבו לענין שדה כיון שקיבלו מסתמא אדעתא דהכי קיבל וקשה דא"כ ג"כ בנתן הוא ואמרה היא נימא כיון שקבלו הוה כהסכים בפירוש ואמר הן ואולי מחלק דדוקא בקדושין בעינן שהוא תדבר בפירוש. משא"כ שם לא בעינן רק הסכמתן ומחשבתו נכרת מתוך מעשיו מ"מ לא נהירא דהא אשה מדמינן לשדה בקיחה קיחה וכמ"ש התוס' דף ז' ד"ה ואם

ועוד דנראה דהספק בנתן הוא ואמרה היא אינו משום שלא דיבר הוא דאם היה ברור לנו שהסכים לדיבורה ונתן על דעת קדושין הוה כאומר הן דאי תימא אע"ג דברור לנו הוה ספיקא משום שמ"מ לא דיבר בפירוש דא"כ מ"ט להחמיר נגד מה שכתוב בתורה דהא בנתנה היא לא מחמרינן וגם אמאי קאמר בש"ס ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן ניחא חיישינן מדרבנן. ועוד דאולם איך יקדש קדושין של תורה וע"כ כשברור לנו כוונתו קידושי תורה הם אף שלא דיבר בפירוש א"כ ע"כ עיקר הטעם דאף שאמרה הריני מקודשת לך במה שאקבל אפשר דלא איכפת ליה ואינו חושש לדברי' ואינה דותה לאשה מתקדשת ע"י קבלה שהרי ע"ד כן נתן לה והוציאה מידו ע"ד כן משא"כ הוא שנתן לה אפשר שלא ע"ד נתן לה ואם היא נתנה לו ואמרה ואתקדש לך ונטל ממנה צ"ל דמ"מ לא הוה מוכיח כ"כ מאחר שהוא ארם חשוב אינה מקפדת אפילו יקח בחנם שהרי רוצה היא בכך לכן צריך הוא שוב לומר לה התקדשי לי כו' וצ"ע

אח"כ ראיתי בק"א של ספר המקנה שכתב בפשיטות דבאמרה ואתקדש לך ודאי נתרצה כיון שנתן לה ע"פ דיבורה שאמרה תן לי ואתקדש אני לך א"כ ברור לן שנתן לשם קדושין ומ"מ אינו מקודשת בשביל שלא הוציא בשפתיו לכן ס"ל להרמ"ה דהן לא מהני רק בדיבר עמה עע"ק רק שאין עסוקין באותו ענין לכן מהני אמירת הן. ולא נהירא כלל דאם אע"פ שברור לנו שכיוון לקדשה ואמירת הן ודאי מורה כוונתו (דמ"ש יש לאו שהוא כהן כבר השיג עליו הב"ש מקדשה בגזל דידה ולא שדיך דבאמרה הין מקודשת וכ"ש בזה ולא מצינו יש (לא) הן כלאו רק בס"פ החובל דאין דרכן של בני אדם להתרצות שיחבול בו או שישבר כדו ואדרבה בגזל הוה סברא טפי דהן כלאו שהרי מפסדת ע"י גזלתה ומ"ש כמה פוסקים דאחילתי' ואפ"ה לא אמרי' יש הן כלאו כ"ש כאן בזה) ואפ"ה לא מיקרי הוציא בשפתיו מה יועיל מה שמקדם עסקו בענין קדושין לצרף לאמירת הן של עכשיו ולא מצינו שדיך רק בגזילה שהוא גילוי דעת על קבלתה. וכן משמע בש"ס דף ו' דפריך ואי באין עסוקין מנא ידעה ומאי קושיא דלמא איירי בשדיך א"ו באין עסוקין בטל לדיבורא קמא לגמרי אלא ודאי ליתה ופשיטא דאמירת הן הוי כמוציא בשפתיו דהא בגט נמי בעינן אמירה ואפ"ה מגרש ע"י הרכנה וכותבין גט ע"פ הרכנה שלו שהוא מעשה בגופו ועי' תוס' גיטין דף ע"ב ד"ה קולו דהרכנה הוי כמו קול ופשיטא דאמירת הן כמוציא בשפתיו הוא. וכן אילם מקדש קידושי תורה בלא ביטוי שפתים עיין בסמוך ס"ק ל"ב. ועוד מבואר דהרמ"ה כתב וכ"ש אם אמר הן אפילו מדבר עע"ק ואם איתא דס"ל סברת בעל המקנה דאמירת הן בעצמו אינו דיבור קדושין רק שמגלה על מה שמעיקרא עסקו בקדושין והפסיקו מן הענין אין זו בגדר כל שכן דדיבור בעע"ק תלמוד ערוך הוא ואיך ילמוד הסתום מן המפורש בכ"ש אלא פשוט דהן אמירה גמורה היא (וכן במנה לי בידך ואמר הן הוי הודאה גמורה ולא אמרינן יש הן כלאו לכן באין לך בידי הוחזק כפרן) ומ"ש שדייקו ממ"ש רמ"ה אפילו אין עסוקין דקדוק קלוש הוא ואין בו ממש

(לא) מי נקרא אדם חשוב עי' שבת דף נ"א אדם חשוב שאני וכן במ"ק דף י"א ושם נראה דתליא במפורסם בתורה וביראה ויש לחלק בין הענינים בדבר הלמד מענינו כי רש"י פירש ארם חשוב שאינו רגיל לקבל מתנות ונראה דבהא תליא מלתא

(לב) ויש מחמירין אפילו לא אמרה ואתקדש כו' כתב הב"ש שכן דעת רוב פוסקים הרא"ש והר"ן ורי"ו ומגיד כולם כתבו בסוגיא זו בנתנה היא ואמר הוא הוי קדושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך דהא סוגיא זו לא איירי באמרה היא וכוונתו דהא התוס' והרא"ש והר"ן כתבו דלהכי אינו מדייק מנתנה היא ואמרה היא דלא פסיקא ליה דבאדם חשוב מקודשת. וא"כ ס"ל להתוס' דבנתנה היא באדם חשוב ואפילו לא אמר כלום מקודשת. ולפענ"ד במח"כ של רבותינו לא ירדו לסוף כוונת הרשב"א בתשובה ואפילו הרשב"א משמע שאין כוונתו כלל להחמיר כשלא אמרה היא מן הטעם חירדין רמ"א והאחרונים ולפי שיש חסרון איזו תיבות בתשובת הרשב"א לכך לא נחית לירד לסוף כוונת הרשב"א. לכן אמרתי לבארו בקצרה שלא יארך הענין להגיה כל תיבה בפרטות שיהיה בזה אריכות יותר מן התועלת רק אבאר כל כוונתו בתשובה ההיא למשכיל על דבר אמת ימצא שכן הוא וגם הרשב"א שהחמיר לא מן השם הוא זה שכתב רמ"א רק מטעם שחושש לדברי בה"ג. והנה כוונת השואל והרשב"א הנשאל המשיב כלפי השואל שהוקשה להשואל כיון דהבריית' דמסיק בנתן הוא ואמרה היא ספיקא ע"כ איירי באין עסוקין דאי בעסוקין אפילו בשתיקה מקודשת וע"כ דבאין עסוקין איירי וכיון דבאין עסוקין איירי א"כ קשי' על דברי הראב"ר שס"ל באדם חשוב מקודשת מנ"ל שהיא נתנה כלל לשם קדושין דלמא לשם פקדון (ומ"ש והרי"ף והרמב"ם כתבו לחלוטין שאינה מקודשת הבין השואל דבאמת מה"ט הוא שאינו מובן מנתינתה שנתנה לשם קדושין וע"ז השיב הרשב"א דלמעשה אין נ"מ בזה דיש להחמיר כדברי בה"ג דאפי' באדם שאינו חשוב כל שאמר הוא חיישינן ועל שאלת השואל שהוקשה לו על הראב"ד דמחלק בכך ומוכח דאיירי באין עסוקין והיינו לפי שיטת הראב"ד שסובר בנתנה היא ואמר הוא אפי' ספיקא ליכא וכדעת הרא"ש והר"ן וקשי' לי' באין עסוקין מנא ידעינן וע"ז השיב דברייתא בין בעסוקין בין באין עסוקין איירי והדיוק היוצא מנתן הוא ואמר' היא הוא באין עסוקין א"כ י"ל ודאי הדיוק היוצא מן נתנה היא ואמר' היא דבאמר הוא מקודשת י"ל שפיר דהיינו באדם חשוב דאף דהברייתא מיירי בסתם בני אדם ת"מ הדיוק היוצא ממנה י"ל דבנתנה היא ואמרה היא בכל גווני אינה מקודשת אלא מיהת משכחת לה קדושין בנתנה היא ואמר הוא בעסוקין דידוע שנתנה לשם קדושין י"ל דמקודשת וזה החילוק שבין אדם חשוב לסתם בני אדם כיון דדיני הברייתא קיימין בין בחשוב בין באינו חשוב ע"ש לשון הרשב"א היטב ושוב כ' לקושטא דמילתא ודאי לא נדון נתינתה לאדם חשוב שנתנה לשם קדושין שאין כל אשה מתרצה בסתם להתקדש לאדם חשוב שהוא לקמן דף ז' אמר אמרה הילך מנה ואתקדש אני לך משמע דוקא במפרשת ומ"ש אלא שהר"ם ז"ל נראה